הגרסה הספרותית של 'אמריקן ביוטי'

ספרות גדולה באמת נוגעת תמיד במה ש"לא יעלה על הדעת", וכשחדשות הטלוויזיה מראות לצופים בבית שפע של התרחשויות "שלא יעלו על הדעת", עולה השאלה לאן תפנה הספרות. היא יכולה להישאר בתחום המסוקר והידוע, והיא יכולה לנסות לחקור את האזורים הלבנים שנותרו - ותמיד יוותרו- במפות של החוויה האנושית. "מוסיקה ללפידים" בוחר באפשרות הראשונה.

מחלה פרוורית

פול ואיליין, זוג מהפרוורים העשירים, שורפים ערב אחד בגחמה של רגע את ביתם. הם לא שורפים אותו לגמרי, הם מצטערים קצת אחר כך, והם גם מנסים לתקן, אלא שהמחלה הפרוורית שהם סובלים ממנה איננה ניתנת לתיקון, והעלילה תסתיים בסצינה גדולה של אלימות, שכמוה ראינו כמה פעמים בחדשות הערב בשנים האחרונות.

א.מ. הומס מבריקה בתיאור המחלה, שאפשר לכנותה אגוצנטריות, ניכור, תחושת אבסורד, אובדן משמעות או סתם טיפשות ורוע. החולי שהיא מתארת הוא חולי עדין: אנשים מקיימים קשר, מסייעים זה לזה, מתקבצים מסביב לאש הברביקיו, אנשים שואלים ומשיבים לשאלות, אלא שרוב הזמן קיימת סטיה של כמה אחוזים בין שאלה לתשובה, כמו למשל בדיאלוג הבא: "'שרפנו את הבית' אומרת איליין.

'אני מבינה' אומרת האם 'חשבתי שמשהו כנראה קרה. החצר שלכם נראית כאילו מליון אנשים צעדו עליה'….

'היתה לנו שריפה' אומר פול 'אנחנו מתארחים אצל חברים'

'מה קרה למשיבון שלכם?'"

מפונקים אך מיוסרים

תיאורים ארוכים של ניכור- ו"מוסיקה ללפידים" הוא תיאור ארוך של ניכור- עלולים לנכר את הקורא לספר, וזה מה שקרה לי תוך כדי קריאה. בשלב מסוים פשוט כבר לא היה אכפת לי מה יעוללו לעצמם הגיבורים המפונקים אך מיוסרים מבחינה קיומית, ורק ברגעים קטנים, נדירים מדי לטעמי, בעיקר כשהילדים נכנסו לתמונה, הרגשתי איזושהי נקיפה של אכפתיות. הקריאה בגרוטסקה הנוצצת הזאת מזכירה, לא במקרה, שלטוט בין ערוצים בטלוויזיה: חמש שניות של כרוב ניצנים, עשר שניות של סצינה לסבית, מריבה זוגית, אצבעות כרותות, נזיד כבש מתבשל על הכיריים, שוטר נכנס לבית… מה הוא עושה שם נגלה רק אם נחזור במקרה לערוץ. הכול שטוח, מהיר, מתחולל בזמן הווה, ולשום פרט אין משקל יותר מלאחר.

האפקט המצטבר של כל זה אמור להיות זעקה גדולה, אבל למרות הברק של הספר, זעקה

כזאת לא עולה ממנו. כשלא ניתן להבדיל בין דחף עמוק לגחמה של רגע, וכשכרוב ניצנים שווה ערך להתעלסות בין שתי עקרות בית, התוצאה הלא-מבוקשת עלולה להיות שוויון נפש של הקורא.

מבחינה סגנונית ותימטית "מוסיקה ללפידים" הוא קרוב משפחה ספרותי של "אמריקן ביוטי", ומי שאהב את הסרט הזה, יאהב כנראה את הספר. אף שהתפעלתי מהמקצועיות בביצוע, שניהם לא נגעו בי.

מוסיקה ללפידים- תמונות מפרוור אמריקאי; א"מ הומס; מאנגלית: נעה שביט; כנרת הוצאה לאור; 351 ע"מ