שמים סוף למלחמה: צרו לעצמכם אהבה אמיתית
אהבה זה לא לאהוב את האחר וגם לא לאהוב את עצמך, אהבה זה בעצם לאהוב את מה שאתה יוצר לעצמך, אבל המציאות בה אנו חיים חוזרת על עצמה,אז מה עושים כדי לתקן את האהבה? מיכאל אסדו מגלה את הסוד של ט"ו באב ומסביר מדוע, השנה יותר מתמיד, חשוב לנו להבין מה הקשר בין מלחמה לאהבה
אהבה נמצאת תמיד בראש מעיינינו - כולנו כמהים לאהבה, מרגישים שאין לנו מספיק ממנה, לא מרוצים מהאהבה שלנו, מוטרדים או מדוכאים מנושא זה. גם כשהיא קיימת היא אינה מסירה דאגה מלבנו. להפך, כשאנו אוהבים, אנו דואגים לאהובינו - בני/ות זוגנו, הורינו, ילדינו, אחינו וחברינו. במיוחד עכשיו, בזמן המלחמה מתעצם הצורך באהבה ומתעצמת הדאגה מרוב אהבה.
היעדר האהבה ורגשות טורדניים של דאגה וחוסר סיפוק מהאהבה הקיימת, נובעים מכך שאנחנו, למעשה, לא יודעים מהי באמת אהבה, אנו לא יודעים איך לאהוב באמת, אנו לא יודעים את מי, או יותר נכון - את מה לאהוב, ואנו לא יודעים איך ליצור תהודה נעימה ונכונה לאהבה שלנו, איך להעצים את האהבה שאנו יוצרים.
על מנת להעצים את האהבה ואת התהודה מהאהבה בחייכם, יש לרדת לשורש מושג זה - לשורש שלכם. לכן, בואו נצלול יחד לעומקי עומקו של מושג האהבה, נבין את המשמעות האמיתית של ט"ו באב, את משמעות יום זה בהעצמת האהבה בחיינו ואת הקשר של כל הנושאים האלו למלחמה ולזמן בו אנו נמצאים עכשיו.
היום הכי גבוה בשנה
ביום ראשון, ה- 10.8.14, י"ד באב, ערב ט"ו באב, בשעות הערב, יתקיים באופן רוחני ופיזי, בכל מימדי הרוח ובכל מימדי החומר, אחד משני הימים החשובים והגבוהים ביותר בשנה. במהלך שני ימים אלו בלבד, הרוח שלנו - הנשמה שלנו, חוזרת לשבת בנקודת הפתיחה שלה בעת כניסתה לעולם. היא חוזרת לשבת בכיסא הטבעי והראשון שלה - הכיסא ממנו היא בחרה את כל התיקונים, את כל הזוויות של חייה בעולם ובגלגול הזה. היא חוזרת לשבת בכיסא ההתחלתי שלה, עם רצון ויכולת להתחיל חיים יותר משודרגים,יותר מתוקנים ויותר כיפיים,ועם יכולת להתחיל למלא את החסר מנקודת ההתחלה שלה.
שני הימים הגבוהים הללו הם ט"ו באב וט"ו בשבט, שנמצאים אחד מול השני בלוח השנה (6 חודשים מפרידים ביניהם). ציר ט"ו באב מול ט"ו בשבט, הוא ציר שכל הבריאה החדשה וכל מה שמסמלת ורוצה לסמל הבריאה החדשה, טמון בתוכו. במאמר מוסגר אוסיף, שבכל שאר החגים אנו היהודים מקללים ורוצים להשמיד ולמחוק את המראה - את האויב (לשפוך חמתנו על הגויים, לאכול את האוזן של המן ולהעלות על המזבח כל מיני אויבים), רק בט"ו באב ובט"ו בשבט, הציר של הבריאה החדשה, אנו לא מקללים ולא שואפים להשמיד ולמחוק את המראה-את האויב שמולנו.
יום של תיקון
ט"ו באב הוא יום עוצמתי, חשוב וגבוה ביותר. אם נדע להשתמש בו, אם נשכיל להיות מודעים לגודל המעמד ולעוצמת התיקון של יום זה, אם נשכיל להיות מודעים ליכולת של יום זה לשדרג את המוּדעות שלנו ולתקן את המושג 'אהבה' בתוכנו, נוכל להתחיל חוזה אחר עם עצמנו, לחוות את ה'אני העליון' שלנו בכל מימדי החומר, להביא את מעיין הנעורים לחיי היומיום ולחיות בחופש ובעיקרון התענוג. ובשנה זו, היכולת לצמוח מיום זה עצומה עוד יותר.
בט"ו באב, אם כן, הנשמה שלנו, יושבת בדיוק בכיסא שלה. מה זה אומר? דמיינו לעצמכם את הבריאה כמבנה שמורכב מהרבה אליפסות. כל אחד מאיתנו יושב בקצה האליפסה שהוא בחר, כשכל המראות והזוויות שהנשמה שלו בחרה, נמצאות על קו האליפסה שלו, כל אחת נמצאת בזווית ובמרחק אחר ממנו, לפי היחס שבין הכיסא שלו בקצה האליפסה והמקום בו נמצאת אותה מראה על האליפסה שלו.
זה ממחיש איך ליד כל אחת מהמראות והזוויות שלנו בחיים (ליד כל האנשים שנמצאים בחיינו) יש לנו ספייס אחר, מרחב אחר, כמות אחרת של אור שצריכה לעבור בינינו לבינם – בהתאם למיקום שלהם באליפסה שלנו. זו הסיבה לכך שאין אף תיקון אחד שדומה לתיקון אחר. מה שאני חווה ויוצר ליד אדם מסוים, אינו דומה למה שאני חווה ויוצר ליד אדם אחר, או ליד מושג אחר, או ליד תמונה אחרת,כיוון שעם כל אחד יש לי זווית שונה, לפי המיקום שלו באליפסה שלי.
ט"ו באב הוא, למעשה, נקודה התחלתית, נקודת איפוס, בה אנו חוזרים למקומנו הראשוני כדי לנסות לשדרג ולהרים את הווליום של האור החוזר של התהודה (המילה 'תהודה' מורכבת מהמילה 'תודה' ובתוכה האות ה') ושל היכולת שלנו לפגוש את עצמנו. בנקודת התחלה זו יש לנו יכולת לפגוש את עצמנו ליד כל המראות שאנו בחרנו בחיינו וממשיכים לבחור לפגוש בהן שוב ושוב - עד שנזרום לידן, עד שנתכוונן לידן, עד שנפגוש את עצמנו לידן, עד שנרגיש הפרדה בינינו לבינן לידן, עד שנרגיש עוצמתיים לידן, עד שנרגיש את היכולת להתעצם לידן, עד נרגיש עצמנו לידן ועד שנרגיש את עצמאותנו לידן.
ט"ו באב והמלחמה
ט"ו באב, כאמור, הוא היום הכי מרגש והכי גבוה בעולם, אך השנה יש בו ייחוד - כל מציאות בחיינו וכל מה שאנו פוגשים - זו מציאות שהתרחשה כבר בעבר. אנו יוצרים אותה שוב כדי לנסות לזרום לידה ולהרגיש הפעם שאנו יצרנו אותה - להרגיש שהיא אינה עונש, שהיא לא הגיעה "מבחוץ", שהיא מדויקת, ושאנו יצרנו אותה שוב, על מנת לנסות לתקן עצמינו לידה ולהתבונן עליה מזווית אחרת (ולכן לְשנות זה לִשנות).
לפני כחודש וחצי, מתוך צורך עמוק שלנו כעם וכיהודים במדינת ישראל, התחיל תהליך בו הנשמה שלנו רוצה לנחות בתוכנו פי 4 כדי להתקדם (מכך נגזר הביטוי 'נחת רוח'). לנשמות אין בתי ספר או קייטנות (ביופיטר או בגלקסיה אחרת), בהם הן יכולות ללמוד ולהתקדם,לכן, הדרך היחידה שנשמה יכולה להתקדם, היא לבחור גוף בעולם שלנו ולנסות לשכון בתוכו כמה שיותר.
מתוך צורך זה, יצרנו כעם, בתת מודע הקולקטיבי שלנו, מלחמה. מה הקשר של המלחמה לנושא זה? כפי
שהסברתי קודם, כל מה שאנו חווים, כבר חווינו בעבר וגם מלחמה זאת נוצרה על ידינו פעמים רבות בהיסטוריה, אולם הפעם יצרנו אותה קשה יותר, מאיימת יותר וכזו שגורמת לנו לעזוב את כל הרגלנו ותוך כדי אזעקות מפחידות (שזה תיקון הצליל) - להיכנס לתוך תוכנו פנימה ולנסות לגעת בתוכנו פנימה, כדי לנסות לסיים את המלחמה בתוכנו, על מנת שהרוח תשכון בתוכנו יותר.
אך ההתכנסות בתוכנו לתוך תוכנו אינה מספיקה כדי להביא לסיום המלחמה בתוכנו ולנחיתת הרוח פי ארבע. הסיבה לכך טמונה בתוך המילה 'מלחמה'. המילה 'מלחמה', על כל הטיותיה (מלחמה, לוחם, לחימה), באה מהשורש ל.ח.ם. המושג 'לחם' הוא ראשי תיבות של המילים: 'לידה', 'חיים' ו'מוות' - מעגל החיים. הצורך ההיסטורי שלנו ללידה, חיים ומוות הוא צורך הישרדותי, צפוף ולא מענג, דבר שלא מאפשר לרוח לשכון בתוכנו פי 4. לכן, על מנת שנגמור עם צורך זה ונרשה לרוח שלנו לשכון בתוכנו פי 4 ולהאיר את המושג שאנו הנציגים שלו בעולם, עלינו, בימים אלה, להיכנס לא רק לתוכנו (דבר שקורה אוטומטית בזמן אזעקה ובהלה), אלא ממש לתוך פנים עצמותינו.
אם כך, בתקופה הקרובה הסכימו להיכנס לתוך עצמותיכם, כי שם, בתוך מח העצם, נמצאים החוזים הישנים שלנו, שם נמצא הארכיב הישן ושם נמצאים הפחד להתעצם והזיכרונות של הפגיעות ושל הטראומות שלנו. לכן, הסכמה היום להיכנס לתוך עצמותיכם, היא זו שתוביל אתכם ליכולת להתעצם ולהיות עצמכם - להיות עצמאיים ועוצמתיים. זוהי הסיבה הרוחנית העיקרית שבגללה יצרנו את המלחמה העכשווית - על מנת לשנות חוזה עם עצמנו ובכך להרשות חיים חדשים, ללא מלחמה וללא צורך הישרדותי.
כמובן שיש סיבות נוספות בעטיין יצרנו מלחמה זו, אך זוהי הסיבה הראשית וקצר מאמר זה מלהכיל את כולן. לכן כדאי שנתעורר ממלחמה זו וכדאי שנשתמש בה (המילה 'להשתמש' באה מהמילה 'שמש'), אל תגידו "איזו יופי המלחמה עברה", מבלי שהשתמשתם בה ומבלי שנכנסתם לתוך עצמותיכם.
בשנה זו ט"ו באב מתחבר גם למלחמה והוא צומת עוצמתית ביותר. בט"ו באב השנה, אנו לא רק יושבים במקום הטבעי שלנו והנשמה נמצאת בנקודת ההתחלה שלה, כבכל שנה בט"ו באב, אלא שהשנה יש לנו, בפעם הראשונה בהיסטוריה, יכולת להיכנס ממש לתוך הארכיב שלנו, לתוך עצמותינו ובכך להתחיל חיים חדשים.
תיקון המושג 'אהבה'
חשוב לדעת, 'אהבה' היא הסעיף הראשי בחוזה שלנו עם עצמנו. מעצם מהיותנו "היפהפיים הנרדמים" (שלא מודעים לחוקי הבריאה), כולנו לא ממש יודעים איך לגעת בנושא חשוב זה, שבנוסף לכל, הוא גם כאוב וגם פגיע. נסו לקרוא/ לקבל/ להקשיב לדברים כאן לא עם השכל, אלא עם הרוח שלכם. נסו ללמוד על חוקי הבריאה, כי רק על ידי כך תוכלו לתקן נושא כאוב זה בתוככם, ותוכלו לצאת ולהוציא את הרוח שלכם מאותה בדידות היסטורית, שהייתה קיימת בנו בעבר ובגלגולים קודמים וממשיכה להכות בנו מבפנים, עד ימים אלו.
אהבה זה לא לאהוב את האחר. אהבה זה גם לא לאהוב את עצמך. לא קיימים בעולם בני אדם שאוהבים אחרים ולא קיימים אחרים שיוכלו לאהוב אתכם. באותה המידה, לא קיימים אנשים שיכולים לשנוא אתכם ואין אנשים שאתם שונאים. כמו כן, גם אין אנשים שאתם כועסים עליהם ואין אנשים שכועסים עליכם. אני אגדיל ואומר לכם משהו עוד יותר רוחני, מבלי להסביר ולהרחיב עליו כאן - אין אפילו אנשים שחושבים עליכם ואתם לא חושבים על אנשים אחרים (לכן בעברית המילה 'לחשוב' באה מהמילה 'חשוב').
אהבה זה בעצם לאהוב את מה שאתה יוצר ליד כל סוגי המראות וליד כל הזוויות. כמו שהסברתי בחלק הקודם של מאמר זה, דמיינו צורה אליפטית כגון ביצה, כשאתם יושבים בקצה הצר שלה, ומולכם, לכל צד ולכל זוויות, ניצבת מראה אחרת - אדם אחר שיושב באותה "ביצה" שלכם.
אהבה זה לאהוב את מה שאתה יוצר, דבר שמאוד קשה ליישם בלי מוּדעות רוחנית, בלי להבין שאין חיובי ואין שלילי ובלי להבין שאני יוצר מציאות שכבר הייתה -מציאות שהיא מדויקת עבורי ושכל רצוני ורצון המערכת שלי הוא להרטיט אותה. כי מוּדעות רוחנית היא להבין שהרוח בתוכנו אף פעם לא מענישה אותנו, שהרוח בתוכנו אף פעם לא בוחנת אותנו ושהיא לעולם אינה מתייאשת מאיתנו.
מוּדעות רוחנית היא להבין שהרוח שלנו היא נצחית, שהרוח שלנו רואה את כל התמונה, ושכשהיא מביאה ומעלה לנו פחד, תמונה, או תיקון, זה רק כשאנו נמצאים בשלב בו אנו יכולים להרטיט אותם ויש לנו את הפוטנציאל לתקן ולהשתנות לידאותה מציאות - ליד אותו הפחד, התמונה או התיקון.
זו הסיבה שכולנו נופלים במושג האהבה. כולנו כל היום חשבונאים כשזה מגיע למושג האהבה. אנו אומרים "אני אוהב אותו יותר", "הוא אוהב אותי פחות", "אני מאוהב במי שלא אוהב אותי", "אותו ההורים אהבו יותר" (את האח או האחות). תמיד אנחנו בראיית חשבון והשוואה בנושא אהבה. דבר זה מהווה מקור לתסכול ולאשליה, ולכן כולנו בעצם לא מתקנים את המושג 'אהבה' בתוכנו.
רק כשמתקנים את המושג 'אהבה' - וניתן לתקן מושג זה רק עם מוּדעות וידיעת חוקי הבריאה (ואף אחד לא יכול לעשות את מלאכת התיקון במקומנו) - רק אז יכולים לגעת במושגים 'מעיין הנעורים', 'חופש', 'עיקרון התענוג', 'שמחת היצירה והבחירה'. אולם, כיוון שרוב האנשים אינם יכולים לגעת במושג האהבה, הם חווים את האהבה כדאגה וכפחד לאבד. אולם 'דאגה' ו'פחד לאבד' הם מושגים הפוכים ורחוקים מאהבה, כמו סיביר וסהרה. הם היעדר אהבה.
יש לציין שהרוח בתוכנו לעולם אינה מפסיקה לרצות לתקן את המושג 'אהבה', אך בגלל חוסר כלים, חוסר מוּדעות ועיוות בהסתכלות, אנו לא מתקנים מושג זה ולכן מאוכזבים מחדש בכל פעם, ותמיד חווים בהתנסויות של אהבה חוויות שהן בעצם תוספת לטראומה ולנכות הרגשית שאנו כבר חיים בה. כשהאינטליגנציה הרגשית שלנו נכה (בגלל חוסר הכלים וחוסר המוּדעות), אנו נוטים לעבוד עם הראש ולהחליט בשכל החלטות שקשורות למושג'אהבה' - את מי נאהב ואת מי לא, כמה נאהב, מתי איך. וזוהי הבדיחה הקוסמית הכי מצחיקה שיש (שהמלאכים צוחקים עליה) - להחליט בשכל על המושג 'אהבה'.
סוד ט"ו באב
עכשיו אנו מגיעים לאחד הסודות הכי כמוסים והכי חשובים בחיינו, סוד שמחזיר אותנו לט"ו באב מול ט"ו בשבט. כפי שציינתי בתחילת מאמר זה, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא, בט"ו באב ובט"ו בשבט כל נשמה (ודרך אגב, לא רק נשמות בני האדם, אלא גם הנשמות של בעלי החיים ושל הצמחים) יושבת בכיסא הטבעי הראשוני והנכון שלה בגלגול זה, ורואה את נקודת הפתיחה והבחירה הראשונית שלה, שלשמה היא בחרה להיכנס לעולם החומר ולקדם את הרוח.
במילים אחרות, היא יושבת באותו כיסא שהוא בדיוק התיקון שלה ליד בני המשפחה, ליד השכנים וליד כל אדם שהיא יוצרת לפגוש את עצמה לידו במהלך החיים - ליד המשלימים, ליד המשלימות, ליד האנשים שאנו עובדים איתם ועוד. כל אדם שאנו יוצרים לפגוש את עצמנו לידו בחיים אלו, זהו אדם שלידו אנו צריכים לתקן בתוכנו תיקון מן העבר, כשבסוף התיקון אנו צריכים להגיע למצב בו אנו אוהבים את מה שבחרנו, את מה שיצרנו, את התהליך, את תיקון העבר ואת התיקון העכשווי - ליד אותו האדם.
אם באמת תיקנו עצמנו לידו (ליד האדם, ליד המראה), אנו נברך על הקושי שהיה בנחלת העבר. אולם אם לא תיקנו, אנו נכעס על עצמנו על שיצרנו הזדמנות לתיקון ולא תיקנו. זו הסיבה האמיתית לכעס - כל הכעסים הם בעצם כעסים עצמיים. מה שקורה בפועל הוא שאנו מאשימים את המראה וכועסים עליה בכך שאנו לא תיקנו, וזו כלל אינה אשמתה של המראה (של האדם ממול).
כל האנשים שאנו בוחרים הם מראות בחיינו. כל אחת מהן היא מראה בזווית אחרת. כל אחת מהן צריכה להראות לנו אזורים בתוכנו שאנו צריכים לפגוש את עצמנו. אם אנחנו פוגשים את עצמנו באזורים אלה ליד המראה, אנחנו מתקנים. כל מה שאנו מתקנים, עובר להשתייך לעולם המושגים 'מתוקן' ו'מורה' (מי שתיקן את הפגיעה יכול "ללמד" איך לתקן אותה) במקום לעולם המושגים 'חולה' ו'פגוע'.
הנשמה המשלימה שלנו - כאמור, בט"ו באב ובט"ו בשבט, הנשמה יושבת בכיסא הראשוני שלה באליפסה שבחרה. באליפסה הזו קיימת מוּלוּת - נשמה שיושבת מולי בדיוק בצד השני של האליפסה - בדיוק בזווית של 180 מעלות. הנשמה הזו גם דומה לי, גם הפוכה ממני וגם משלימה אותי - כמו זוג הידיים שלנו וכמו כל דבר בחיים שבנוי על 'דומה', 'הפוך' ו'משלים'. מה שקורה בט"ו באב ובט"ו בשבט (וזה מה שיקרה ביום ראשון בשעה 18:00 בערב, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא) - הוא החלפת הניצוץ בין שתי הנשמות המשלימות. זה יקרה בכל מקרה, אבל רק אם אנחנו מוּדעים ומרשים את התהליך, אנו יכולים להרים את ווליום העינוג ואת ווליום החיים ולראשונה בהיסטוריה, בשנה זו, אנו יכולים גם להגביר את היכולת להתעצם ולהיות עצמינו תוך סיום המלחמה בתוכנו.
חילוף הניצוץ
כפי שציינתי, בשני הימים הגבוהים של השנה, מתחלף הניצוץ בין שתי הנשמות המשלימות, היושבות זו מול זו על אותה האליפסה. מה שקורה בעצם הוא שהניצוץ (המהות) של הרוח (הנשמה) שלנו מתחלף עם הניצוץ של הנשמה המשלימה שמולה. הנשמה המולית תמיד תהיה הפוכה בזכרי והנקבי בתוכה. התחלפות הניצוץ, היא אחד הסודות הכמוסים והמדהימים בבריאה, שבעצם בא ללמד אותנו שאנו נמשכים לאדם ההפוך והמוּלי בגלל שכל מה שחסר לנו וקיים אצלו בעודף. כפי שאני תמיד מסביר - אין דבר בעולם שמגיע לאדם "מבחוץ" - את כל מה שהוא רוצה וחסר לו בחיים, הוא צריך להרשות וליצור מתוכו.
לכן, הניצוץ ממול מגיע לתוכנו כדי להתחיל מתוכנו - מפנימה החוצה, בספירלה לבנה - את כל מה שחסר לנו ואנו רואים אצל האחר. זוהי בעצם אהבה, זוהי בעצם רשות למה שאנו רוצים. זהו בעצם תיקון האשליה שהאחר, שיש אצלו עודף מכל מה שחסר לי, יכול לתת לי משלו, וכך אני והוא ביחד נשלים זה את זה. אשליה זו מחזיקה בדרך כלל בהתאהבויות רק שבוע. מהר מאוד היא מתנפצת ומלמדת אותנו ש"אני יצרתי את האחר, כדי לפתח בתוכי ומתוכי את כל מה שחסר לי". אף אחד לא יכול לתת לאף אחד אחר כלום.
כיצד מעצימים את התהודה באהבה? ככל שתיישמו ותתכווננו ותשתמשו בט"ו באב, זה יוביל ויעלה אתכם לקו שלכם בחיים (המילה 'תקווה' בעברית מגיעה מהמילה 'קו'), אתם תלמדו לאהוב את מה שאתם יוצרים, תתקנו את המושג של התלות בתוככם ופחות תחפשו בחוץ אנשים שיאהבו אתכם, "שיוציאו אתכם מסבלכם" ושאיתם תרגישו "שלמים". ככל שתתעוררו, כך בעצם תאהבו יותר את מה שאתם יוצרים.
כדי לאהוב את מה שאתם יוצרים, אתם חייבים להבין שאין טוב ורע ואין חיובי ושלילי; אף אחד לא יוצר במקומכם את מה שאתם רואים, פוגשים, מתחככים בו וחווים אותו, אלא כולם מהווים מראות שמראות לכם מה חסר אצלכם - איפה אין בתוככם חופש, איפה אין מודעות, איפה אין שמחה ואיפה אין תיקון.
ככל שתפגשו יותר את עצמכם ותאהבו את מה שאתם יוצרים, כך תיצרו תהודה, שזה תודה עם האות ה', שמה שנוצר ויצא מתוככם, פגש את המראה (את המשלים/ה) והוכפל. כי כל מה שעובר דרככם בצורה נכונה, מוכפל בתהודה שלו. לא בגלל האחר, אלא בגלל התיקון והכיוונון שלכם לידו (וזה לא קשור אליו בכלל).
לכן אהבה זה לזרום ליד האחר ולא עם האחר. אהבה זה לאהוב את מה שאתה יוצר וכל יום יותר ויותר. אהבה זה לאהוב את ההרגשה שתיקנת ולא נכשלת. זה סוג של סיפוק אדיר שנושא או אדם שהייתם נסגרים לידו במשך שנים ואולי אפילו עשרות גלגולים, פתאום אתם חופשיים לידו, זורמים לידו, עוצמתיים לידו ומופרדים ממנו.
זוהי מעצמת התהודה שמהווה חלק חשוב מחיינו - שמה שאתה מקרין, חוזר אליך כפול. ככל שאתם תעשו תיקון בתוככם בנושא האהבה ותאהבו את מה שאתם יוצרים, כך אתם תצרו תהודה לאהבה שלכם - תצרו לפגוש משלים/ מה מולי, משלים/מה לאהבה, ותצרו תהודה כפולה של אהבה ממנו/ה.
"אתחיל ביום ראשון"
כל מה שאני מספר לכם פה הוא רק על קצה המזלג בחוקי הבריאה. גם אם לא תבינו הכול, או לא תקבלו הכול, כדאי שביום ראשון זה תתחילו תהליך של התעוררות, של סיום המלחמה, של תיקון האהבה, של יציאה מן המקלטים ומן הבדידות, של יציאה מהחוזה שבו אתם חשבתם שאתם סובלים או סבלתם בגלל אחרים. כי עוד לא נולדו כאלה אנשים, עוד לא נולדו אנשים שמושפעים כהוא זה מהאחר.
הגיע הזמן, ובמיוחד בשנה זו, למי שזה כן מדבר אליו (שכן - אם זה מדבר אליכם, זה אומר שזה כבר קיים בתוככם) למפגש בין הפְּנים שלכם לחוץ שלכם, משום שאין זמן טוב יותר להתחיל את תיקון חיינו ומהות חיינו, להגביר את השמחה והעינוג מחוקי הבריאה ולהעצים את היכולת שלנו להיות בייעוד - מאשר ט"ו באב. ראו זאת כהזדמנות שאתם יוצרים להתעורר.
- מיכאל אסדו
– הילר ומורה רוח, מזמין אתכם להרצאה אינטרנטית על ט"ו באב
לפנייה לכתב/ת 
