אבי הקולנוע הישראלי: פרידה ממנחם גולן

לא היתה דמות משפיעה יותר בתולדות הקולנוע שלנו. במאי, מפיק, תסריטאי, איש תיאטרון, חתן פרס ישראל לקולנוע, אדם שחי וחלם סרטים, אהב סרטים, ופיתח כלפיהם תשוקה עצומה, בוערת, מאכלת, שתבעה ממנו במרוצת השנים מחיר אישי וכלכלי עצום. מגלומן שאת סיפור חייו יכול היה לביים רק אדם אחד - מנחם גולן עצמו. הוא האיש שהמציא את סרטי הבורקס ואת עליזה מזרחי, הפך את חיים טופול וגילה אלמגור לכוכבי הקולנוע שלנו, והביא לנו את "אסקימו לימון". בשנות ה-60 וה-70 מנחם גולן היה הקולנוע הישראלי, לטוב ולרע. מנחם גולן היה אגדה.

מנחם גולן בפרימיירה של ההצגה "אלדורדו"(צילום: גיל נחושתן "ידיעות אחרונות")

יריבו של קופולה

קשה לסכם ברשימת הספד קצרה את מלוא פועלו של גולן, שנולד בטבריה ב-31 במאי 1929 בשם מנחם גלובוס, והחל את דרכו הקולנועית בתחילת שנות ה-60,אחרי קריירה משגשגת כבמאי תיאטרון (בין היתר, "חשמלית ושמה תשוקה" שעלה על בימת האוהל, ו"הכסאות" בתיאטרון הזירה) ובמאי של הצגות ילדים, ואחרי לימודי קולנוע בניו יורק.

הוא עבד אז כעוזר במאי והפקה בסרטו של המפיק האגדי רוג'ר קורמן, "The Young Racers" - עודני זוכר את המפגש המרגש בין השניים שהתרחש לפני כמה שנים בפסטיבל סרטי הסטודנטים בת"א - וניסה לשכנע אותו להעניק לו את ההזדמנות הראשונה לביים. בכוונתו היה להציע לקורמן סרט פשע ישראלי, שבתמורה למימונו יקבל את זכויות ההפצה לכל העולם.

לגמרי במקרה שמע את השיחה ביניהם טירון אחר שעבד על הסט, וזה הבטיח לקורמן תסריט לסרט דובר אנגלית שאותו קל יותר יהיה להפיץ בחו"ל. כל אותו לילה, נזכר לימים גולן, הוא שמע את האסיסטנט הצעיר מתקתק במרץ במכונת הכתיבה שלו, רק כדי להגיש את התסריט לקורמן ביום שלמחרת. קורמן אכן העדיף את הסרט ההוא על פני זה של גולן, שהחליט לשוב ארצה ולביים את סרטו הראשון, "אלדורדו" (1963) - פילם-נואר כחול לבן שעלילתו התרחשה ב"שטח הגדול" ביפו (והתסריט שנדחה על ידי קורמן). אגב, מתחרהו הצעיר ביים, בהפקתו של קורמן, את סרט האימה "דמנטיה 13". שמו היה פרנסיס פורד קופולה.

קשה להפריז בחשיבותו של "אלדורדו", לפי מחזה מאת יגאל מוסינזון, שהיה ונותר אחד הסרטים הטובים שנעשו בישראל (בשנת חייו האחרונה אף הספיק גולן להעלות גרסה בימתית מחודשת בכיכובם של מני פאר ומירי אלוני). חיים טופול גילם שם אסיר משוחרר ששב לסמטאות הפשע ביפו, רק כדי לפגוש בלהבה רומנטית ישנה, הזונה מרגו (גילה אלמגור), ולהתייצב מול כריש העולם התחתון, שניידר (שייקה אופיר בליהוק בלתי שגרתי). "אלדורדו" היה האנטיתזה המוחלטת לקולנוע הלאומי-הרואי המגויס ששלט בארץ. עלילה נטולת פאתוס, דמויות שוליים, עיסוק במתחים חברתיים ומעמדיים, שפת רחוב ואתרי צילום עירוניים אפלים.היה זה, מבלי להפריז, רגע לידתו של הקולנוע הישראלי העלילתי, ואמנם הקהל קיבל את הסרט בהתלהבות והקריירה של גולן כבמאי הוזנקה.

גולן ביים במהירות עוד שני סרטים, "דליה והמלחים" (1964) ו"שמונה בעקבות אחד" (1964), לפי ספרה של ימימה טשרנוביץ'-אבידר, לפני שפנה להפיק את "סלאח שבתי" של אפרים קישון – מהיצירות המכוננות והחשובות בתולדות הקולנוע המקומי, והסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר. הוא ייסד את חברת ההפקה סרטי "נח" (על שם אביו), ובכך הפך לבמאי-מפיק-תסריטאי שראה בחזונו את ישראל כמיני-הוליווד. אז גם החל שיתוף הפעולה שלו עם דודנו, יורם גלובוס, ומערכת היחסים ביניהם ידעה לאורך השנים עליות ומורדות.

מתוך "סלאח שבתי"

גולן לא הסתיר את חיבתו לקולנוע האמריקני הפופולארי, וכמעט כל הסרטים שביים בשנות ה-70 היו מחויבים לז'אנר הוליוודי כזה או אחר – סרטי ריגול ("מבצע קהיר", 1965), מיוזיקל'ס ("קזבלן", 1973), דרמות מלחמתיות ("הפריצה הגדולה", 1970) ומלודרמות רגשניות ("מלכת הכביש", 1971). זאת, בנוסף לשלל קומדיות עממיות-עדתיות שהיוו את ליבת הסוגה המקומית המצליחה המכונה "סרטי בורקס" ("לופו", 1970; "כץ וקרסו", 1971; "משפחת צנעני", 1976 - שגולן כתב והפיק ובועז דוידזון ביים).

בעיני המבקרים של אותה תקופה וכן כמה מיוצרי הסרטים המודרניסטיים בישראל נתפס גולן כמייצגו של קולנוע וולגרי, מסחרי ופופוליסטי. למעשה, הוא אתגר את התפיסה הרווחת של "סרטי איכות" אליטיסטיים, ומעולם לא חש צורך להסתיר או להתנצל על כוונתו לעשות סרטים "בשביל הקהל". עבור אלה שסלדו מכל מה שהיה מזוהה עם המושג "פופולרי", גולן שימש בד אדום.

"מבצע יונתן". מסרטיו הטובים ביותר

משמיציו נוטים לשכוח זאת, אבל כמפיק גולן דווקא טיפח כמה מיוצרי הקולנוע האישי-אמנותי בישראל, ובראשם משה מזרחי שצמד סרטיו בהפקת גולן, "אני אוהב אותך רוזה" (1972) ו"הבית ברחוב שלוש" (1973), קטפו מועמדויות לאוסקר וזכו באות סרט האיכות המקומי. הוא עצמו נהג לציין את הקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי כאחד ממקורות ההשפעה עליו, שהביאו לעסוק באנשים משכבות העוני ומעיירות פיתוח (ע"ע "פורטונה", 1966 ו"מרגו שלי", 1969).

ואכן, חיבתו של גולן לקולנוע הפופולרי ותפיסתו את הקולנוע ההוליוודי כמודל הביאו אותו להפיק ולביים בארץ סרטים בעלי ניחוח בינלאומי שאליהם גויסו כמה מכוכבי התקופה. כך, למשל, הוא ליהק את רוברט שאו, ריצ'רד ראונטרי ושלי ווינטרס (לצד שייקה אופיר וגדי יגיל) לסרט "יהלומים" (1975) העוקב אחר שודדים המתכננים לפרוץ את כספת בורסת היהלומים ברמת גן; גייס את לורנס הרווי, ג'ק הוקינס, ג'וזפין צ'פלין וג'ון איירלנד לסרטו "הבריחה אל השמש" (1972) שהתבסס על הניסיון הכושל של חטיפת המטוס הסובייטי על ידי קבוצה של נוסעים יהודים במטרה להגיע לישראל; ביים את סרט הריגול "קשר האורניום" (1979), שבו יוצאים סוכני מוסד נועזים לאירופה כדי לטרפד פעולת הברחה מסוכנת (בסרט כיכב השחקן האיטלקי פביו טסטי); והתקין בזריזות את "מבצע יונתן" (1977), מסרטיו הטובים ביותר, ששחזר את פעולת שחרור החטופים באנטבה והפך לסרט הפעולה היחיד שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

הצלחתו הבינלאומית של "אסקימו לימון" (1979) בהפקתם, סללה עבור גולן וגלובוס את הדרך אל המקום שעליו חלם גולן מאז ילדותו בטבריה, "מכה של הקולנוע", כפי שכינה אותה, הוליווד. פרק זה בקריירה שלו, שהביא אותו אל הפסגה אליה שאף ושממנה נפל בחבטה עזה אל הקרקע – ושאפשר אף לקרוא אותו כטרגדיה יוונית ממש (או לפחות כסיפור ישראלי טיפוסי של תסביך "העיניים הגדולות") – נידון בהרחבה בשלל כתבות עיתונאיות, ולאחרונה גם בשני סרטים המביאים את סיפורה של חברת "קאנון" המיתולוגית.

אחד מהם, סרטה של הילה מדליה, "The Go-Go Boys" הוצג בבכורה בפסטיבל קאן האחרון, לשם הגיע גולן כשסימני מצבו הרפואי ניכרים עליו, למעין מסע של פרידה מהמקום שמשך שנים לא מועטות היו הוא וגלובוס השליטים הבלתי מעורערים שלו.

לשכוח הכל, להתמסר לסרט

פגשתי את גולן לראשונה לפני כמה שנים יחד עם קולגה וידיד, מרט פרחומובסקי. ערכנו איתו סדרה מרתונית של ראיונות מצולמים בהם גולל את סיפור חייו והקריירה שלו. הוא פירט בסבלנות, כאילו מספר הכל בפעם הראשונה, והרבה לדבר על תוכניותיו לעתיד, שהרי עבור מנחם הסרט הטוב ביותר שעשה היה זה שעוד יעשה.

בהזדמנות אחרת, ביום הולדתו ה-80, ליווינו אותו ביפו, העיר שכה אהב ושבה התגורר, במסע אישי, מרגש, נוסטלגי ומשעשע בעקבות אתרי הצילום של "אלדורדו" ו"קזבלן". הוא התהלך בסמטאות ממש כקזבלן שלו, וסיפר בגאווה כיצד גייס, ברגע של מצוקה, עשרות ניצבים ערבים, תושבי יפו, כדי לשיר, ובכן, את "כולנו יהודים".

גולן היה, בראש ובראשונה, איש מקצוע. הוא רצה לעשות סרטים מהר ובזול, וגם אם נכשל כבר היה בדרכו אל הסרט הבא. הפעולה והרגש שאפיינו את סרטיו הבולטים - אלה כוללים גם את "פורטונה", "לפקה" (1974) שבו גילם טוני קרטיס את דמותו של הגנגסטר היהודי לפקה בוכהולטר, וסרט אמנויות הלחימה "נינג'ה" (1981) - היו סימן ההיכר

שלו. לעיתים נדירות הוא אף הרשה לעצמו הרפתקאות סגנוניות חריגות דוגמת המיוזיקל העתידני-קאמפי "התפוח" (1980), שהיה בשעתו כישלון חרוץ אך הפך בחלוף השנים לסרט פולחן.

סרטיו האחרונים, בהם "השיבה מהודו" (2002), לפי ספרו של א"ב יהושע, ימים של אהבה" (2005) ו"הכתובה" (2008) על פי מחזהו של אפרים קישון, התקבלו בלעג על ידי הביקורת המקומית ולא סיפקו לו את הקאמבק המיוחל. אבל מנחם גולן מעולם לא הפסיק לחלום על הסרט הבא וזה שאחריו (הוא דיבר שנים על עיבוד לרומן "באדנהיים" מאת אהרון אפלפלד בו יככב ז'ראר דפרדייה).

והיה זה מנחם שהיטיב יותר מכל לנסח מה היה, ועודנו, הקולנוע בשבילו. בתחילת סרטה של מדליה הוא נשאל - איך נעשים במאי סרטים? "אל תעשה שום דבר אחר", הוא ענה שם. "אם אתה אוהב סרטים עליך להתמסר לסרטים. עליך לשכוח את חייך האחרים. עליך לחלום על הסרט, לגנוב את הכסף, להרוג את דודתך, לקחת את כספה ולעשות את הסרט".