זהירות, גיל 50! המבחן של כוכבי הקולנוע
הם היו כוכבי על, בלוקבאסטרים אנושיים, אבל אחרי שחצו את גיל 50 - איבדו את הקסם שהביא מיליונים לקופות ולכיס. ג'וני דפ, טום קרוז, מל גיבסון, פירס ברוסנן ורבים אחרים נכשלו במבחן. הקללה שממשיכה להפיל שחקנים בהוליווד
הנה לכם חידה: מה משותף לטום קרוז ולג'וני דפ?
תשובה אפשרית תהיה ששניהם כוכבי על אמריקנים, כאלו שדי באיזכור שמם על פוסטר של סרט כדי לסחוף את ההמונים לבתי הקולנוע. תשובה אחרת תהיה שמדובר באלילי מין זכריים, שדי באזכור שמם כדי לזכותם בהופעה בחלומות הרטובים של המעריצות. תשובה נוספת תהיה שילוב של השתיים הקודמות: מדובר בגברים-גברים על המסך, שעושים את זה בגדול גם בחיים האישיים: קרוז עם מימי רוג'רס, ניקול קידמן, פנלופה קרוז וקייטי הולמס. דפ עם ג'ניפר גריי, שרילין פן, וינונה ריידר, קייט מוס, ונסה פראדי ואמבר הרד.
אבל יש עוד תשובה, מעודכנת קצת יותר, ומפרגנת הרבה פחות. קרוז וג'וני דפ נולדו בתחילת שנות ה-60 - הראשון ביולי 1962, השני ביוני 1963. אם תספרו את השנים אחורה, תגלו שלאחרונה שניהם חגגו יום הולדת 50. אם תספרו את המספרים קדימה, תגלו שמי שהיו בלוקבאסטרים אנושיים, הפכו לברווזים צולעים. מגעגעים ומג'עג'עים. בשלב הזה החידה הופכת לבדיחה, בדיחה עצובה.
זה לא חייב להיות ככה כמובן, יש כוכבי על שממשיכים בשיא הכוח גם הרבה אחרי יום הולדתם החמישים (אל פצ'ינו ודנזל וושינגטון לדוגמא) וכאלו שלא הצליחו אפילו להגיע לנ.צ. הזה בשלום בגלל סיבות כאלה או אחרות (ניקולס קייג' וקווין קוסטנר למשל). אבל מתברר שעבור כוכבי על גבריים, גיל 50 הוא האתגר האמיתי. הם אולי נשארו אותם שחקנים כשרוניים וכריזמטיים, אך כוחם השיווקי דועך. וזה מה שחשוב בעולם הזה ששייך לצעירים - וזו כנראה האשמה שלנו, יותר משלהם.
טום קרוז, 2012: משימה בלתי אפשרית?
טום קרוז התחיל את דרכו ההוליוודית כחתיך מהמם, אבל גם מוכשר - שילוב נדיר בסך הכל, שעזר לו להסתגל לתפקידים בז'אנרים שונים - פנטזיות נעורים ("אגדה"), מלודרמות רומנטיות ("קוקטייל"), דרמות ("איש הגשם", "מגנוליה"), קומדיות ("ג'רי מגווייר"), סרטי אקשן ("אהבה בשחקים"), מותחנים ("הפירמה"), מדע בדיוני ("דו"ח מיוחד") ואפילו יצירות פוליטיות ("נולד ב-4 ביולי"). כל כך הרבה סרטים טובים, כל כך הרבה הופעות אנרגטיות שסחפו את הקהל לבתי הקולנוע. אבל בשנתיים האחרונות משהו קרה: המזומנים עדיין זורמים לכיסו, הרבה פחות לקופות.
לפני גיל 50: ב"ג'רי מגווייר" מבקש קובה גודינג ג'וניור מטום קרוז "להראות לו את הכסף" ("Show me the money") וזה בדיוק מה שהוא עשה לאורך הקריירה וגם ב"משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" מ-2011, בו חזר לתפקיד אית'ן האנט, הפליא בפעלוליו והניב למפיקיו כמעט 700 מיליון דולר בכל העולם. מדובר בסרט הרווחי ביותר בקריירה של קרוז.
אחרי גיל 50: ביוני 2012, כשבועיים לפני יום הולדתו, הגיעה מפלה כואבת לקרוז, וליוצרי המיוזיקל "רוק לנצח" שהציבו אותו בקדמת הבמה ככוכב רוק כבד מזדקן. קרוז אפילו שר והשתולל על הבמה, אך לא שכנע את מעריציו. הסרט כשל בארצות הברית ונגנז להפצה מעבר לים. לא נורא, ההשקעה בקומדיה המוזיקלית היתה קטנה בהרבה מזו של "אבדון" מ-2013 ו"קצה המחר" מהשנה - שני סרטי מדע בדיוני מוצלחים, אבל מאכזבים ביחס לתקציביהם. גם ההופעה של קרוז כגיבור הספרותי ג'ק ריצ'ר לא היתה מספקת דיה. מגע הזהב נעלם? יתכן ש"משימה בלתי אפשרית 5" ישחזר אותו.
קרוז ב"רוק לנצח". השירים והשרירים לא הספיקו
ג'וני דפ, 2013: כבר לא שודד קופות
בניגוד לקרוז שהצליח להתאים עצמו לצורכי התפקיד, נראה שג'וני דפ כפה את הטייפקאסט הייחודי שלו על הדמויות שגילם, וזה הצליח. בהשראת טים ברטון, הטיפוסים הנוירוטים האפלים של דפ נמזגו למסך דרך הדמויות של אדוארד, אד ווד, צ'ארלי ממפעל השוקולד, סוויני טוד והכובען המשוגע מ"אליס בארץ הפלאות". השילוב בין כריזמה לקפריזה איפשרו לשחקן לנסות את מזלו גם בשלל פרויקטים מצליחים אחרים כמו "פחד ותיאוב בלאס וגאס" וכמובן סרטי "שודדי הקאריביים" שהפכו אותו לשודד ים ושודד קופות כשהוא עוטה את דמותו של קפטן ג'ק ספארו. לאחרונה נראה שזה בעצם מה שנותר לו.
לפני: שנת 2011 היתה לא רעה עבור דפ שחזר לדמות של ג'ק ספארו ב"שודדי הקאריביים 4" ונתן מקולו ללהיט האנימציה "רנגו" (שיתוף פעולה שלו עם פטרון נוסף, גור ורבינסקי). שובו לחיקו הקר החם של ברטון ב"צללים אפלים" ב-2012 היה מבטיח, אולם במקום בום שיווקי קיבלנו חריקות ראשונות - מפחידות ולא רק בגלל הטירה האפלה בה מתרחשת קומדיית האימה בכיכובו. ברטון ודפ עברו את הפרויקט בשלום, אך צלעו יחדיו אל מה שנראה כמו שקיעה.
לא, זה לא אמיתי: ג'וני דפ ב"התעלות"
אחרי: הצליעה הפכה למעידה קשה עם "הפרש הבודד", הפקת הענק של דיסני שגייסה את דפ כטונטו האינדיאני התמוה. הכישלון הקופתי האדיר של ההרפתקה שעלתה כ-215 מיליון דולר כנראה יחסוך משניהם את סרט המשך. והמעידה הפכה לזחילה איטית ומפרכת - לדפ וגם למעריצים, שצפו בו כמדען שהופך לאל דיגיטלי ב"התעלות". עכשיו ברור שהוא צריך ריסטארט, וזה יגיע בקרוב עם חזרתו ל"אליס בארץ הפלאות" ול"שודדי הקאריביים". עכשיו כבר לא בטוח מי עשה את מי - הפרנצ'ייז את השחקן או ההפך?.
שון פן, 2010: שחקן דועך מהלך
מישהו זוכר מה שון פן עשה לאחרונה? נראה כי הסתכלות לאחור מעלה רק את דמותו החיוורת והפאה השחורה כרוקר מזדקן ב"זה בוודאי המקום" מ-2011, שיש עוד מי שמכנה אותו כ"הסרט עם שון פן". אבל היצירה הקולנועית הנהדרת של פאולו סורנטינו לא היתה שובר קופות, ומצער לגלות שמאז יום ההולדת ה-50 שלו, השחקן שהיה לנכס קולנועי איכותי ומסחרי ("מיסטיק ריבר", "גבר מת מהלך", "מזימות זרות", "21 גרם"), כמעט ונעלם מהמסך הגדול, הגדול באמת.
לפני: פן מעולם לא היה פופ-סטאר בסדר גודל של קרוז ודפ, אבל השיג מעמד הוליוודי של שחקן מוכשר ומלא בכריזמה שנושא סרטים על גבו החסון. ב-2008 הוא נשא את הדרמה "מילק" עד לפסגה. הוא זכה באוסקר לשחקן הטוב על תפקידו כפוליטיקאי ההומו הארווי מילק בסרטו של גאס ואן סנט, שזכה גם להצלחה קופתית מפתיעה - הרבה בגלל מעמדו של פן.
אחרי: יש סיבה לכך שאתם לא זוכרים מה פן עשה בארבע השנים האחרונות מאז חגג יום הולדת 50. מלבד הופעתו הססגונית כרוקר מזדקן ב"זה בוודאי המקום", אפשר היה לראות אותו במותחן הכושל "משחק הוגן" מ-2010 (אותו ביים דאג לימן, שאחראי גם ל"קצה המחר" עם קרוז) וגם כמאפיונר היהודי מיקי כהן ב"יחידת גנגסטרים" הכושל של רובן פליישר (2013). ומה עוד? תפקידי אורח ב"עץ החיים" ו"חייו הסודיים של וולטר מיטי" לא ממש מעידים על זריחתו.
אדי מרפי, 2011: נשאר בלי מילים
אפשר להגיד שהקומיקאי האפרו-אמריקני חיי על תהילת "השוטר מבוורלי הילס" משנות ה-80, וזו פשוט פגה. אבל איכשהו מרפי הצליח להתאושש עם תפקידיו הכפולים והמכופלים, בעלי הסנטרים הכפולים, ב"הפרופסור המשוגע", "ד"ר דוליטל" ו"נורביט". תצרפו לכך את הליהוק שלו כמדבב החמור בסרטי האנימציה "שרק" ויש לכם בסיס סביר להמשיך איתו - לפחות עד גיל 50.
מרפי כאקסל פולי ב"השוטר מבוורלי הילס"
לפני: האמת היא שתאריך התפוגה של אקסל פולי הגיע הרבה לפני גיל 50, והדעיכה של מרפי ככוכב על וסמל לקהילה האפרו-אמריקנית התחילה הרבה לפני. אבל על כל נפילה כמו "Meet Dave" מ-2008 ו"Imagine That" מ-2009, הוא הצליח לעמוד על הרגליים עם "נורביט" בו כיכב בשלושה תפקידים ובסרטי "שרק" שמלאו את כיסיו במזומנים רבים.
אחרי: מרפי לא יכול להסתתר לעד מאחורי דמותו המאוירת של החמור, ואחרי ש"שרק: לנצח" חתם את פרנצ'ייז האנימציה ב-2010, הקומיקאי נדרש לצאת לדרך חדשה. הפסיעה הראשונה בה נראתה מבטיחה כשחבר לבן סטילר, קייסי אפלק ומת'יו ברודריק בקומדיה "מיליארד סיבות לשוד" שהצליחה יחסית ב-2011. אבל ממיליארד סיבות, ירד מרפי ל"אלף מילים" אותו הוביל לבדו, והניב מינוס של מיליונים למפיקיו ב-2012. ומה עכשיו? הכל תלוי באקסל פולי, שיחזור למסך כאב מסור ב"השוטר מבוורלי הילס 4" ב-2016, אולי.
מרפי ישתוק? "אלף מילים"
ג'ף ברידג'ס, 1999: כבר לא כזה ביג
הבן של לויד ברידג'ס, שהוא גם האח של בו ברידג'ס, הפך לפאקינג ג'ף ברידג'ס - גדול יותר מבני משפחתו. הוא בנה את עצמו לאורך זמן בשלל דרמות, קומדיות ומותחנים. מ"חזיז ורעם" (1974), "טרון" (1982), "פישר קינג" (1991) ועוד. בסוף שנות התשעים - רגע לפני סוף העשור החמישי לחייו, זכה למעמד איקוני כגיבור הקומדיה "ביג ליבובסקי" - הלא הוא ה-dude. מה שקרה אחרי הוא בעיקר ירידה בלתי נמנעת ולא כל כך מתונה לתפקידי מנטורים מזוקנים.
לפני: כשבוע אחרי יציאת "ביג לבובסקי" הלך לעולמו לויד ברידג'ס, ולא הספיק להתרשם מההדים שהפכו את בנו למייצג נאמן כל כך של קהלים שלמים בארצות הברית ובעולם. ה-dude הפך לסמל על-זמני, והסרט לקאלט. היתה פסגה ממנה יכול היה להשקיף על העולם כשהוא ישוב על כיסא נוח עם כוס ווייט ראשן בידו. אבל בניגוד לדימוי הבטלן הקולנועי, ברידג'ס המשיך לעבוד ובמרץ על מגוון פרויקטים, איתם הגיעה הדעיכה.
נזכור אותו ככה. "ביג לבובסקי"
אחרי: מהקומדיה הזרוקה של האחים כהן, עבר ברידג'ס למותחן המעונב "ארלינגטון רואד" (1999), בו כיכב כפרופסור מהוגן, לצד טים רובינס. ביצועי הסרט לא היו רעים כל כך, אך איכזבו ביחס למומנטום המטאורי של ברידג'ס בהוליווד. באותה שנה כיכב בקומדיה הכושלת "מוזה" לצד שרון סטון, שהיתה שותפתו למפלה הצורבת של "סימפטיקו" ב-2000. למעשה, עד להופעתו ב"סיביסקיט" שהצליח קופתית ב-2003, כל הסרטים בכיכובו איכזבו (כולל "קיי-פקס" מ-2001 עם קווין ספייסי). לכן, אין פלא שעשר שנים אחרי שינה כיוון והפך מהבטלן הסטלן לחכם הזקן שמלווה גיבורים צעירים.
יו גרנט, 2010: מחפש יו-טרן
גם בשיא הקריירה, נדרש גרנט לשיקום התדמית בעקבות פרשיה מביכה כשנתפס ב-1995 עם המכנסיים למטה בחברת זונת רחוב. העיתוי היה בעייתי - אחרי הפריצה הגדולה ב"ארבע חתונות ולוויה אחת" (1994), אבל הוא הצליח להתגבר על אי הנעימות בכוח הנעורים והצ'ארם הבריטי. ב-1999 הוא שוב שבה את לב מעריציו ובעיקר מעריצותיו ב"נוטינג היל", ובהמשך התגרה בהן ב"יומנה של בריג'יט ג'ונס". ועכשיו? עכשיו הוא היה שמח לעוד שערוריה שתחלץ אותו מהבצורת.
יו גרנט ב"יומנה של בריג'יט ג'ונס"
לפני: קשה להגיד שגרנט שמר על רעננותו לאורך השנים, וקצב העשייה שלו פחת. עם זאת, היו לו לא מעט הצלחות בקומדיות הרומנטיות "מילים ולחן" (2007) ו"שמעתם על המורגנים?" (2008), שזכו להצלחה קופתית.
אחרי: בארבע השנים האחרונות שעברו מאז יום הולדתו ה-50, גרנט הופיע בשני פרויקטים בלבד: בסרט האנימציה "פיראטים!" נשמע קולו כמדבב, בעוד שב"ענן אטלס" הוא צץ במספר תפקידים ובמספר פרצופים מאופרים, כחלק מאנסמבל גדול של כוכבים - בתוכו הוא כמעט בלתי מורגש. המעריצים מקווים ליותר בקומדיה "The Rewrite" בה יגלם תסריטאי מתוסכל שזכה באוסקר ב-1998 ומאז חווה יובש יצירתי. אם הוא היה מגלם שחקן הוליוודי, זו כנראה היתה אוטוביוגרפיה.
ישכתב את הקריירה? הטריילר של "The Rewrite"
מל גיבסון, 2006: כמו ויה דלורוזה
כמו יו גרנט, גם גיבסון היה מעורב בשלל שערוריות שדי חיסלו לו את הקריירה. אבל יתכן כי בגיל מוקדם יותר, כשהיה בשיא הפופולריות שלו, היה מצליח לנקות את הבוץ שדבק בו ב-2004 אחרי שביים את "הפסיון של ישו" והוטבע כאנטישמי. בכל זאת, בואו נזכור שהאוסטרלי תכול העיניים נהנה ממעמד של כוכב על עם איכויות מסחריות ואמנותיות. עם "מקס הזועם", "נשק קטלני" ו"לב אמיץ" זוכה האוסקר מאחוריו. אבל פתאום באמצע החיים, נהייה יותר קשה לשאת את שק השרצים על הגב. זה עלול לגרום לפריצת דיסק.
לפני: בעיצומו של העשור החמישי לחייו, גיבסון החליט להתרכז בבימוי ואחרי שעורר את הסערה ב"הפסיון של ישו", הופקד על שלושה פרקים בסדרה הקומית "Complete Savages" (בהם גם הופיע כשחקן) ויצר את "אפוקליפטו" סרטו האחרון כבמאי. כשחקן מוביל הוא היה חתום על הצלחת "סיינס" של נייט מ. שמאלאן מ-2002, וקצת פחות על כשלון "הבלש המזמר" (2003) של דניס פוטר, שם צץ כשהוא קירח וממושקף לצד רוברט דאוני ג'וניור שכיכב.
אחרי: אם לפני גיל 50, גיבסון חשב שהוא יכול להתמקד ביצירה אישית כבמאי ולהיות סלקטיבי בבחירות שלו כשחקן, הגיעה הופעתו במותחן "על סף התהום" בו הושקעו כ-80 מיליון דולר. המפיקים נדהמו לגלות שהם יצאו עם רווח של מיליון דולר בלבד. ג'ודי פוסטר, חברה טובה, ניסתה להציל לו את הקריירה עם תפקיד ראשי ב"החיים הכפולים של וולטר" (2011) והפסידה כסף. מאז הוא מוצא עצמו בזוועתוני אקשן כושלים כמו "חופשה קטלנית" ו"מאצ'טה קילס". הוא היה עד כדי כך מטופש בהם, שסילבסטר סטאלון גייס אותו להופעת אורח כנבל ב"בלתי נשכחים 3". לא שזה עזר לסרט המאכזב.
סילבסטר סטאלון, 1996: בלתי נשכח?
המייסד של הפרנצ'ייז "בלתי נשכחים" למד על בשרו מה זה אומר להיות כוכב הוליוודי אחרי גיל 50. זה קרה לו לפני כמעט עשרים שנה, כשהלא יאומן קרה: סטאלון שהוא גם רוקי, שהוא גם רמבו, שהוא גם קוברה, ואינספור גיבורים אחרים בלהיטי אקשן מצליחים - מצא עצמו במשבר תעסוקתי קשה. את שלושת סרטי "בלתי נשכחים" הגה, בין השאר, כפרויקט שיקומי לכוכבי פעולה מזדקנים, שנועד כדי לחלץ את עצמו ואת חבריו לנשק כקריקטורה נוסטלגית של עצמם בגיל 70.
הטריילר של "בלתי נשכחים 3". סטאלון דואג לעצמו ולחברים
לפני: אחרי התנסות לא הכי מוצלחת, אבל עדיין רווחית, ב-1995 כסופר-הירו ב"השופט דרד" התחיל סטאלון לגלות את סימני הגיל המטרידים ב"מתנקשים" המאכזב, כשגם אנטוניו בנדרס לא מצליח להרים את המכירות. סליי, כוכב על אולטימטיבי, מצא את שיעור ההערצה בו הולך ומידלדל - במיוחד בקרב הקהל האמריקני.
אחרי: ב-1997 תבע סטאלון בן ה-51 את יוצרי הקומדיה "החיים הטובים" ומנע את הפצתה וזאת מטענה שהם משתמשים בשמו ככוכב ראשי, למרות שהוא מנדב רק הופעת אורח קצרה. מסתבר שבשלב זה של החיים הוא עדיין נהנה מתחושת התהילה, אבל אחרי הצלחות יחסיות של "לכודים" ו"קופלנד" הגיעה תקופת יובש מדהימה. הכישלונות המהדהדים של "במעגל הנקמה", "מסלול מסוכן", "טיהור מוחלט" ו"נקמתו של אנג'לו" הציבו את סליי במעמד של לשעבר. בלית ברירה החזיר לחיים את רוקי בלבואה (2007) ורמבו (2008) שהיוו תחייה לפחות זמנית גם עבורו - בדרך ל"בלתי נשכחים".
צ'אק נוריס, 1990: נגמר צ'יק צ'אק
מי שהיה יריב/חבר של סטאלון באייטיז, השאיר לו את הבמה בתחילת שנות התשעים, אותם הקדיש קודם כל לסדרת הטלוויזיה המצליחה "ווקר" שרצה בין השנים 1993 ל-2001. לפני כן, נוריס עשה כברת דרך מאז הופעתו כלוחם קונג פו ב"שאגת הדרקון" מול ברוס לי ב-1972. סרטיו "מבצע בעורף האויב", "קוד השתיקה", "המטרה אמריקה" ובעיקר "מחץ הדלתא" (1986) הציבו אותו כאיש הקשוח של האייטיז, וכטאלנט הראשי של מנחם גולן, יורם גלובוס וחברת קאנון.
צ'אק נוריס ב"קוד השתיקה". השקט היה יפה לו
לפני: גולן וגלובוס המשיכו לרכב על ההצלחה של נוריס והפרנצ'ייזים שהוא הוביל, גם כשנחלש קצת והפך פחות משכנע בפיזיות שלו (במשחקו הוא לא הפגין אמינות מעולם). עם זאת, למרות שסרטיו האחרונים חטפו מהביקורות, "מבצע בעורף האויב 3", "הגיבור והטרור", "מחץ הדלתא 2" המשיכו לייצר קצת מזומנים.
אחרי: נוריס עצמו בוודאי כבר הרגיש שהמסך הגדול אולי כבר גדול עליו ופנה לטלוויזיה. בכל זאת, מספרים עליו שהוא רואה את העתיד. בדרך ל"ווקר", הוא השאיל את עצמו ל"היטמן" שהמשיך את מגמת הירידה ו"Hellbound" שצולם בישראל והיה למסמר האחרון בארון של חברת קאנון. אבל לא בזה של נוריס, שהמשיך להופיע מדי פעם, וגם די להתבזות בקומדיה ה"טופ דוג" (למרות שהוא הצליח לחלץ מעצמו חיוך), וגם שנים אחר כך ב"בלתי נשכחים 2" (שם הצליח דווקא לחלץ מאיתנו חיוך).
בדיחה עצובה. צ'אק נוריס ב"לוחם היער" מ-1996
פירס ברוסנן, 2003: בונד, רק בונד
בימים אלו תוכלו לצפות בברוסנן בן ה-61 (או יותר נכון בפעלולן שמחליף אותו בסצנות האקשן)
רץ, קופץ, מחטיף ויורה במותחן הריגול "איש נובמבר" בהפקתו, שבו הוא מגלם את סוכן ה-CIA פיטר דוורו. זה בטח מצלצל לכם מוכר מימיו כג'יימס בונד - כזכור הכוכב האירי השרמנטי גילם את הסוכן 007 בארבעה סרטים - האחרון בהם, "למות ביום אחר", יצא לאקרנים ב-2002, רגע לפני חגיגות יום הולדתו ה-50. מאז שאיבד את הרשיון להרוג, נפרד גם מתו התקן של כוכב הוליוודי.
לפני: הליהוק של ברוסנן כג'יימס בונד הוא ללא ספק פסגת הקריירה שלו. הוא אמנם זכה להצלחות אדירה לצד רובין וויליאמס בקומדיה "גברת דאוטפייר" (הסרט הכי רווחי בהשתתפות ברוסנן), אבל ב"גולדן-איי", "מחר לנצח", ו"העולם אינו מספיק" הוא קיבע עצמו ככוכב קולנוע אמיתי, שיכול להוביל פרויקטים בקנה מידה שכזה, ו"למות ביום אחר" היה ההכשר הסופי לכך עם הכנסות כבירות בסך 432 מיליון דולר ברחבי העולם. מפה התחילה הנפילה, בגיל 50. האם זה מקרה?
אחרי: כגבר בשל ושמור, שינה ברוסנן כיוון ופנה לקומדיות רומנטיות, ואלו הביאו לו בעיקר שברון לב. "על פי חוקי המשיכה" עם ג'וליאן מור, "אחרי השקיעה" עם סלמה הייק, ו"לא יודע איך היא עושה את זה" עם שרה ג'סיקה פארקר לא התבררו כזיווגים מוצלחים. פתאום הנשים שלצדו האפילו עליו, וכך גם במיוזיקל "מאמה מיה" שהצליח בגדול - בעיקר בזכות מריל סטריפ ואמנדה סייפריד שכיכבו בתפקידים הראשיים. ואם ברוסנן חשב שהוא עדיין כשיר לסרטי אקשן, הגיעו הכשלונות של "מלאכים נופלים" ו"התנפצות" שנשמעים כמו כותרות לפרק זה של חייו. שלא לדבר על "בלתי נשכחים 4" אליו יצטרף, אולי.
