"צללים אפלים": טים ברטון - צל של עצמו
קומדיית האימה החדשה של טים ברטון "צללים אפלים" היא הוכחה נוספת לכך שהוא אינו במאי מקורי, אלא שמרן. נו באמת, כמה אפשר לבנות על ג'וני דפ באיפור כבד ועם מניירות מופרזות?
הצפייה ב"צללים אפלים" ("Dark Shadows"), סרטו החדש של טים ברטון, מעוררת תהיה קשה: איך מחומרים כל כך מבטיחים יוצא סרט כל כך דלוח? התשובה, ככל הנראה, נעוצה בבמאי עצמו. שכן ברטון, בניגוד למה שהיה ודאי רוצה שנחשוב עליו, כלל אינו במאי מקורי ואקסצנטרי, אלא שמרני וטריוויאלי מאין כמוהו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
חמור מזה: ברטון מתגלה יותר ויותר כיוצר שאין לו מה להגיד. כוחם של סרטיו נשען על היבטיהם החזותיים ועל הופעתו המוחצנת של ג'וני דפ (זהו שיתוף הפעולה השמיני בין השניים) בתפקיד החריג התורן. לא נעים להגיד, אבל יש אפילו משהו מיושן בסרטיו של ברטון משני העשורים האחרונים, שמאז "אד ווד" המופתי מ-1994 לא יצר שום סרט מעניין באמת.
מנפלאות הדפוטיזם
בגרסה הקולנועית מגלם ג'וני דפ את הערפד קולינס, במה שנדמה כמו עוד פריט משומש לאוסף הדמויות הגותיות שהוא מבצע כמתוך שינה בסרטי ברטון (שניהם, אגב, ממעריציה הנלהבים של הסדרה). אכן, כמה אפשר עוד לחזות בדפ, שחקן ראוי ביותר, כשהוא עוטה איפור ופאה מוגזמים ומגלם עוד דמות עתירת מניירות מופרזות? לעיתים נדמה שסרטי ברטון הם עבורו נשף תחפושות – אבל כזה שלא היית רוצה להיות מוזמן אליו.הפרולוג של הסרט מתרחש במאה ה-18, כאשר ברנבאס (עדיין בתצורתו האנושית) מאוהב עד כלות בג'וזט (בלה הית'קוט), ומסרב לפיתוייה של המכשפה אנג'ליק (אווה גרין). כאשר ג'וזט מתאבדת בקפיצה מצוק נישא, ברנבאס מזנק בעקבותיה, אך אנג'ליק מסרבת להניח לו, והופכת אותו לערפד במטרה להפוך את ייסוריו לנצחיים.
מכאן עוברת העלילה לשנת 1972, כאשר קבוצה של פועלי עפר חושפת את ארונו של הערפד שהיה קבור משך שתי מאות, ומשחררת אותו בטעות (מה שהופך את הפועלים לקורבנותיו הראשונים של ברנבאס, שבאופן מובן צמא מאוד לדם אדם). ברנבאס עושה אז את דרכו לטירת אבותיו רק כדי לגלות שהוזנחה לחלוטין ומאוכלסת עכשיו בצאצאי משפחתו.
בראשם עומדת מטריארכית (מישל פייפר) המנהלת את מה שנותר מאימפריית הדיג המשפחתית, ולצדה אחיה הלא יוצלח (ג'וני לי מילר), בתה המתבגרת (קלואי גרייס מורץ), פסיכיאטרית אקסצנטרית (הלנה בונהאם קרטר) שמטפלת בבנו הדיכאוני בן ה-10 של האח (גאלי מקגראת'), מנהל משק בית אלכוהוליסט (ג'קי ארל היילי), ואומנת שזה עתה הגיעה ואשר דומה דמיון מפתיע לג'וזט המנוחה.
נוכחותו באחוזה של בן המשפחה החדש-ישן לא ממש מפתיעה איש, וגם ברנבאס עצמו נדרש להתרגל לעשור המסוים, שבו הוא אינו אלא חריג בין יוצאי דופן. בייחוד כאשר במסיבה שנערכת בבית מופיע אחד, אליס קופר (בתפקיד עצמו).
העיירה עצמה נשלטת עתה בידי אשת עסקים קשוחה ויפהפייה, אנג'י, שהינה, כמסתבר, המכשפה הנ"ל והשמורה היטב. כאשר היא מתבשרת על שובו של ברנבאס, אנג'י-אנג'ליק מזהה הזדמנות נוספת לכבוש את לבו, ואם לא – אז להרוס אותו שנית.
הסרט עובד טוב יותר בחלקו הראשון, שמעמת בין הערפד בן המאתיים לבין העולם המודרני. כך, דחפור הופך לדרקון צהוב, מכונית היא שד, והלוגו של מקדנולדס נדמה לו כמקדש השטן, מפיסטופלס. אבל גם הבדיחות הללו, חביבות ככל שיהיו, אינן מספקות הומור מעוות באמת, ומתבססות על עקרונות חבוטים המוכרים מכל סרט שעניינו מסע בזמן.
פארודיה ריקה על עצמו
בחירתו של ברטון למקם את עלילת הסרט בשנת 1972, כלומר זמן קצר לאחר שהסדרה עליה הוא מבוסס הגיעה לקצה, אף היא אינה מתגלה כהברקה. זוהי אמנם התקופה שבה התעצבה אישיותו כווירדו (ואין ספק שדפ-ברנבאס הוא פה האלטר אגו התורן של ברטון) - אבל קשה לומר שהסרט מספק איזשהו מימד אישי (ודאי לא כמו זה שנוכח ב"המספריים של אדוארד" או "אד ווד").
"צללים אפלים" הסדרה סיפקה אמנם לילד טים קרקע תרבותית שעליה שגשגה הרגישות האמנותית המתהווה שלו, אבל הצפייה בסרטו המבוסס עליה נעדרת כל אמירה מעניינת בהקשר זה. כאילו מדובר היה בשיבה אל המקורות של חולה אמנזיה.
ברטון לועג בחביבות לסבנטיז (ברנבאס אף מוצא עניין מיוחד בספר הקאלט של התקופה, "סיפור אהבה"), והתסריט של סת' גרהם סמית' (מחבר רבי המכר הפארודיים "גאווה ודעה קדומה וזומבים" ו"אברהם לינקולן: צייד הערפדים" שהעיבוד הקולנועי שלו, בהפקת ברטון, עתיד לצאת בקרוב) עמוס לעייפה במשפטים מליציים הבוקעים מפיו של הערפד המגונדר - אבל התוצאה אינה יותר מאשר פנטזיה מחומרים לעוסים.
שתי ההברקות היחידות בסרט הן מראהו של הערפד המסתתר מפני אור היום מאחורי משקפי שמש כהים שמבליטות את לובן פני המת שלו, באופן שמזכיר את מייקל ג'קסון המנוח; וכן סצינת התעלסות סוערת בין הצמד האטרקטיבי-מורבידי ברנבאס-אנג'ליק (כשברקע מתנגן "You're the first, the last, my everything" של בארי ווייט), שמחריבה את סביבתם.
אבל למעט הנ"ל, "צללים אפלים" הוא מחווה ריקה מתוכן של יוצר ליצירה שעיצבה את יצירתו.
