שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אלקטרה": נקמה עם נשמה

    העלאת מחזה קלאסי מהזן של "אלקטרה" מאת סופוקלס הוא אתגר מורכב ליוצר שמבקש לחדש, וכפיר אזולאי עומד בו בכבוד. בסיוע שתי שחקניות נפלאות - אולה שור-סלקטר וילנה ירלובה - יוצק הבמאי תוכן מעודכן ורלבנטי ביותר הנוגע לטבע האדם ותשוקתו לנקמה, אז וגם היום

    הקהל זורם אל האולם, חולף למרגלות הבמה. היד לא מתאפקת ולוטפת את הפתיתים הלבנים שמכסים אותה כמו שלג ומגלים תחתיהם רצפה אדומה. כשהעיניים מטפסות מעלה, הן ייעצרו על קירות בטון חשוף וסורג ברזל חשמלי מעוצב, כמו אלה שמגנים על חלונות ראווה של חנויות יוקרה מפני גניבה.

     

    לבן מקפיא, אדום דם, אפור אטום, ברזל - כל הסיפור על רגל אחת. זהו העולם המסוגנן, הברור והנקי של "אלקטרה", ההפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי למחזה המיתי מאת סופוקלס.

     

    קרב איתנים בין כוחות טבע  (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    קרב איתנים בין כוחות טבע (צילום: גדי דגון)
     

    בניגוד למחשבה הרווחת מדי, ההחלטה להציג מחזה קלאסי כשלעצמה, אינה ראויה בעיני לשבחים כשמדובר בבמה הרפרטוארית. אחרי הכל, תפקידו של התיאטרון הנתמך והמסובסד לקרב חומרים שמכונים - אם להשאיל מהטרמינולוגיה הטלוויזיונית - כסוגה עלית. בכך, למעשה, ממלא התיאטרון הממוסד את מחויבותו. השבחים ראויים, במידה שאכן ראויים, ליצירה עצמה, לפרשנות, לביצוע, לתוצאה.

     

    במובן זה השיגה ההפקה החדשה בבימויו של כפיר אזולאי מספר מטרות: היא מדלגת מעל למשוכות הזמן, גם אם במחיר מסוים של הפשטה. מזמנת את הקהל אל עולם ששפתו מבודלת מהיומיומי שמחוץ לאולם התיאטרון, על אף התרגום הטקסטואלי המיושן של אהרן שבתאי שחוצץ לפרקים בין שחקן לדמות ומרחיק את העין, האוזן והלב של הקהל, שותף הכרחי למעשה בריאתו של תיאטרון חי. היא מציגה לראווה את יכולותיהם של היוצרים השותפים בה, ונותנת מקום של כבוד לשחקנים ולקהל.

     

    עולם מסוגנן, ברור ונקי (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    עולם מסוגנן, ברור ונקי(צילום: גדי דגון)
     

    זה מחזה על נקמה שמזינה את עצמה או אם לחפש בו את הקונקרטי והאקטואלי, בעקיפין, גם על הלגיטימציה לזוועות מעשי ידי אדם, שנאחז באלוהי נקמות ובפרשנות נזילה למונח צדק. זה מחזה על הכאוס הגדול מכולם - מורכבותן של מערכות היחסים הטעונות בין הורים לילדים, המרד ההכרחי לצמיחה, הקו הדק שבין חיבוק לחנק ובין אהבה לשנאה. זה מחזה שמעלה תהיות לגבי פסקנות מצויה מול ספק הכרחי נפקד. זה מחזה שנוגע גם במקומה של האישה, תפקידיה ומלחמות ההישרדות שלה בעולם שנשלט ומנוהל על ידי גברים, פחדים ויצרים קמאיים.

     

    זה מתחיל בהתחלה. מקהלת נשים לבושות שחור מאחורי סורג. ביניהן בחורה צעירה במעיל כבד תחתיו שמלת טול חומה-זהובה ונעליים צבאיות. זה ברור - הנה לכם אישה שבינה לבין העולם מפרידים סממנים גבריים שהיא עוטה על עצמה כמגן. כמו במופע ענק של כוכב רוק היא נוגעת בתריס הברזל החשמלי שהופך למסך וידאו עליו מוקרנים דימויים: שני ילדים, בן ובת, נשים בשחור, עגלת מתים שנושאת גבר מכוסה סדין לבן. פרולוג שגם הוא, תמצית הסיפור.

     

    המת הוא אגממנון, אביה של אלקטרה אשר למען ניצחון יוון על טרויה הקריב לאלים את איפיגניה, אחותהּ. בנקמה על הקרבת הבת, חברה קלייטמנסטרה אשתו לאייגיסתוס שסייע בידה לרצוח את בעלה. כמו הכתובת על הקיר מעגל הדמים יימשך: על רצח יכפר רצח. אלקטרה ואחיה, אורסטס, גולה שלא מרצון מארצו, מולדתו וביתו, ייסגרו מעגל, ינקמו דם אב, יחתמו עוד פרק במיתולוגיה. איבה תחת איבה.

     

    על רצח יכפר רצח. ירלובה ורוטשילד סוגרים מעגל (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    על רצח יכפר רצח. ירלובה ורוטשילד סוגרים מעגל(צילום: גדי דגון)
     

    טרגדיה בהגדרתה גדולה מהחיים וככזו רבים המקרים בהם נוטים מפרשיה להגזמה הן מבחינת הגשת הטקסט והן מבחינת העמסה רגשית שבאה לידי ביטוי במחוות גוף מוגזמות. בהצגה של אזולאי מצליחים השחקנים לדלג, רוב הזמן, מעל נטייה זו. לרגעים ספורים בלבד הם נכנעים לה, נבלעים במלודרמה המפתה, מאבדים אחיזה.

     

    על אף שבמובנים רבים, "אלקטרה" בבימויו של אזולאי, היא הצגה של צורה וניכרים בה מאד ההשתדלות והמאמץ העיצובי-סגנוני-אסתטי, מי שממלא אותה בתוכן ונושא אותה הלכה למעשה על הגב הן אולה שור-סלקטר בתפקיד אלקטרה, וילנה ירלובה בתפקיד קלייטמנסטרה. המפגש הבימתי בין שתי השחקניות, השונות כל כך, הופך מול עיני הצופה למאבק איתנים בין כוחות טבע. זוהי מלחמה שוות כוחות ומהפנטת בעצמותיה. שתיהן נעות על הבמה כמו בתוך זירת הקורידה שבה המוות במרחק נגיעה.

     

    מעגל נקמה (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    מעגל נקמה(צילום: גדי דגון)
     

    בעוד שדמותה של אלקטרה פתורה, במובנים רבים נותרת קלייטמנסטרה סימן שאלה מהדהד. רוצחת קרה או קורבן שביקש צדק גם אם במחיר הקרבה ואובדן עצום? ירלובה נותנת לקהל להתחבט, להיטלטל בין נבכי הנפש הסבוכה, לשנוא את הדמות ולרחם עליה, להתפעל ולסלוד ממנה, להיסחף אחריה. זו רכבת שדים שהיא נוהגת, מובילה את הצופים בין הרוחות הרעות וסערות הנפש. היא מתקיימת באיזון מושלם, בתוך המפץ הגדול, שבין המערבולת בראש לתכתיבי הקודים שנטמעו בגוף האצור, המוחזק, המוקפד.

     

    אם נוקשות מבטאת את קווי המתאר שבנתה ירלובה, אצל שור-סלקטר זו השתיקה שמדחיקה צעקה בגוף הדרוך שמאפיינת יותר מכל את המרד, השנאה היוקדת, הכאב. הצער שקט וכשכך, הקול הנאלם, מפלח כמו סכין ביד כירורג. פחות זה יותר בכל מה שקשור לפיצוח הדמות. כשמרוץ הטירוף בראשה של אלקטרה, מתורגם על ידי שור-סלקטר למבט מתרוצץ, זה מספיק. העיניים הפעורות שלה הן חלון לנפש הדמות.

     

    פחות זה יותר. אלקטרה מול כריסותמיס (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    פחות זה יותר. אלקטרה מול כריסותמיס(צילום: גדי דגון)
     

    המפגש בין אלקטרה לאחיה, אחרי פרידה בת שנים ארוכות, הוא אחת מסצנות השיא בהצגה. אורסטס (אודי רוטשילד) שאך הוכרז כמת ואפרו הופקד בידי אלקטרה, תחבולה שנועדה לשמש כעדות מוחשית למותו, מתגלה בפניה. הם סובבים זה את זה כמו שתי חיות זהירות שמרחרחות זו את זו מבקשות לזהות ולהזדהות, לקלף את הקליפות, לחשוף ובסופו של דבר להיחשף. זה ריקוד לא מכוריאוגרף של געגוע שכל כולו ניואנסים וביצועו סוחף.

     

    לצד הדמויות המרכזיות ומקהלת הנשים, משלימות את הפאזל דמויות נוספות. את כריסותמיס, אחותה הצעירה של אלקטרה מגלמת בביצוע צעקני ומתיילד במיוחד, גלוריה בס. את אומֵן, העבד הזקן, נאמן לבית אגממנון שבידיו הופקד אורסטס הילד, מבצע יוסי קאנץ בלהיטות וברהיטות. זו דמות מקדמת עלילה וקאנץ מפיח בה חיים. את דמותו של אייגיסתוס, מאהבה של קלייטמנסטרה ושותפהּ לרצח בעלהּ, מגלם יגאל זקס. מהלכיה של הדמות, כפי שבאים לידי ביטוי בפרשנות שניתנת לה בהצגה, מעוררים ספק באמינותה ונדמה שלא הוקדשה לה תשומת לב יתרה.

     

    שותפה מרכזית בהצלחתה של ההצגה היא פולינה אדמוב, מעצבת תפאורה ותלבושות יוצאת דופן שהפכה בשנים האחרונות לאחת היוצרות המסקרנות והפוריות בתחום. אדמוב יוצרת על הבמה עולמות מסוגננים באמצעות תלבושות עשירות ותפאורה שמתרגמת כהלכה את הקונספט של הבמאי. את הוידאו ארט שמלווה את ההצגה עיצב יואב כהן. זו עבודה יפה להפליא כשלעצמה, אך תרומתה ליצירה מעבר לאילוסטרציה הסברתית של נסיבות ההתרחשות, אינה ברורה. למעשה הווידאו אינו מציע רבדים נוספים לעלילה אלא מדגים, ממחיש, חוזר על הקיים.

     

    נקודת התורפה המרכזית בהצגה היא התרגום המקשה משמעותית על זרימת הטקסט בפי השחקנים. זהו תרגום ספרותי מיושן שהופך את מלאכת דיבורו לשדה מוקשים. המאמץ לצלוח את הטקסט ניכר ואפשר היה לוותר לשחקנים ולקהל על מהמורותיו, במחיר עדכון התרגום.

     

    כשהאור יורד על "אלקטרה" נשארות תמונות יפות ורגעים שייחרטו בזיכרון. אחרי 2,500 שנה, הטרגדיה של סופוקלס עדיין חיה, נושמת ובועטת לקהל בקרביים, רלבנטית היום כמו אז ומוכיחה שעל אף ולמרות הכל, קלאסיקה נושמת לא מתיישנת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי דגון
    לרחם. להתפעל. לסלוד. להיסחף
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים