"3 מעטפות": פרק מספרו של ניר חצרוני

"3 מעטפות" הוא רומן מתח, שמתחיל במעטפה תמימה, לכאורה, אותה מקבל אבנר, בכיר בארגון מודיעיני. בתוכה מתגלה יומן שטומן בין דפיו פצצה מתקתקת: יומן שכתב סוכן בארגון שמת לפני עשר שנים, ומגולל את קורות חייו של הסוכן שנקרא 10483 - ואת המשימות שנשלח אליהן. במחברת מתגלה אישיות מורכבת ופסיכופטית, טורדת מנוחה וחסרת מצפון של מחסל מקצועי וקר רוח בעל דמיון מופרע. ומכאן העלילה רק הולכת ומסתבכת.

זהו ספרו הראשון של ניר חצרוני, יליד 1968 ואיש הייטק, הרפתקן וחובב מסעות.

"שלוש מעטפות". מתח, אופל ורוצח אחד

פרק ראשון

לילה. אוגוסט 1989

משהו נורא עומד לקרות.

השעה היא בדיוק אחת וחצי בלילה.

אני לא צריך שעון בשביל לדעת את זה. אני מתעורר כל לילה בשעה הזאת בשביל לשמור שלא יהרגו את כולנו.

קודם כול אני בודק שהשרשרת עדיין על הצוואר שלי.

על השרשרת תלוי בקבוקון קטן מפלסטיק שמצאתי פעם.

בתוך הבקבוקון יש פתק.

בפתק כתוב איך למצוא את המחברת הזאת.

ככה יוכלו לדעת מה קרה אחרי שימצאו את הגופה שלי.

אני פותח את הבקבוקון ובודק שהפתק נמצא בתוכו. על הפתק כתוב:

ארון בגדים בחדר הילדים, לפתוח עד הסוף את מגירת הנעליים הכי ימנית, זאת שצמודה לרצפה, ולהרים את הקצה הקדמי שלה. המחברת נמצאת על הרצפה מתחת למגירה. שם כתוב הכול.

אני מחזיר את הפתק לבקבוקון וסוגר אותו.

אני קם מהמיטה והולך בשקט מהחדר שלי למבואת הכניסה. אני הולך עם גרביים ואף אחד לא שומע את הצעדים שלי. צרור המפתחות של אבא נעוץ במנעול, אבל יכול להיות שהם שוב שכחו לנעול את הדלת.

לאט לאט אני מוריד את ידית דלת הכניסה כדי לא לעשות רעש ואז מושך בעדינות את הדלת.

היא לא נפתחת.

סימן שהיא נעולה.

אני מוריד שוב את הידית לאט לאט ומושך שוב את הדלת.

ועוד פעם.

עכשיו קצת יותר מהר אבל עדיין בשקט, שבע פעמים:

תָק

תָק

תָק

תָק

תָק

תָק

תָק

הדלת לא נפתחת.

אני הולך בחזרה אל החדר שלי ועובר ליד החדר של אבא ואמא. אני שומע שהם ישנים. הנשימות שלהם שלוות וארוכות. הם לא נושמים קצר כמוני.

בחדר שלי אני מוציא את הסרגל מהקלמר.

אני הולך בצעדים שקטים למטבח.

אף אחד לא שומע אותי.

על הדלת של המקרר תלוי לוח שנה מגנטי עם תמונות של פרחי בר. בכל חודש תולשים ממנו דף, והתמונה מתחלפת. עכשיו יש תמונה של פרח אדום-שחור ומתחתיה כתוב "אירוס הארגמן". למעלה כתוב באותיות גדולות יותר "אוגוסט" ועוד יותר למעלה כתובה השנה "1989", וזה אומר שאני כבר בן עשר וחצי כי נולדתי ב-1978, שזה מספר שמתחלק בשתיים בלי שארית אבל לא בשלוש או בארבע או בחמש או בשש או בשבע או בשמונה או בתשע. רק בשתיים.

אני פותח את דלת המקרר והאור שבוקע מתוכו מציף את המטבח. אני מחכה רגע כדי לוודא שלא הערתי את אבא או את אמא. אם הם יקומו, אני אגיד שאני צמא וקמתי לקחת מים קרים מהמקרר.

אני לוקח את הסרגל ובודק את הגובה של המים בבקבוקים שבמקרר. באחד יש עשרים סנטימטרים ושבעה מילימטרים ובשני יש חמישה עשר סנטימטרים בדיוק. אני לא מסמן את גובה המים בעיפרון על הבקבוקים כי אמא אומרת לאבא שזו לא התנהגות שמתאימה לילד בגילי או בעצם לילד בכלל, וזה מדאיג אותה.

בבוקר אני אבדוק שוב את הגובה של המים. ככה אדע שלא הוסיפו להם רעל או חומר אחר.

אני בודק שוב את הגובה של המים.

עוד פעם אחת אחרונה ואני סוגר לאט את הדלת.

אני מציץ בסדק הדלת בשביל לראות שהאור במקרר נכבה טיפה לפני שהדלת נסגרת לגמרי. זה חשוב.

אני נכנס לחדר של אמא ואבא ועומד מול המיטה שלהם.

הם ישנים.

אני מסתכל עליהם עוד כמה דקות.

הם לא יודעים כמה זה מסוכן.

אם אגלה להם הם ימותו.

אני צריך לשמור על כולנו.

אני חוזר אל החדר שלי ושם את הסרגל בחזרה בתוך הקלמר ואת הקלמר בחזרה בתוך תיק בית הספר. תכף אחזיר גם את המחברת למקום שלה מתחת למגירה.

אמא אומרת שכדאי לי לכתוב יומן.

ככה היועצת בבית הספר אמרה לה.

היא אמרה לה, "זה יעזור לו."

השעה הייתה אחת עשרה בלילה בערך וג'יפ הלנדרובר הישן נסע על שביל העפר, משאיר לאור הירח שובל של אבק לבנבן מאחוריו. המושב היה שקוע בתרדמה עמוקה, ולמעט צרצורים של חרקי לילה למיניהם, הרעש היחידי שנשמע היה החצץ הנשחק תחת גלגלי הלנדרובר ונהמה שקטה של מנוע.

הג'יפ חצה שער ברזל פתוח והמשיך בנסיעה כמה עשרות מטרים עד שעצר בפתח בית קטן ודומם את המנוע. שובל האבק השיג אותו ואפף לרגע את הג'יפ ואז שקע בחזרה לקרקע. אורות הרכב כבו ודלת הנהג נפתחה. גבר מבוגר עם שיער לבן קצר ירד מהג'יפ ופנה לכיוון הבית בצעדים זריזים.

דלת הבית נפתחה ובאור הקלוש מאחוריה ניתן היה לראות צללית של אדם מבוגר נוסף. הוא יצא מפתח הבית וחיבק את האורח חיבוק חם.

*

לילה. ספטמבר. 1990

אני רץ מהר על המדרכה בדרך לבית הספר. הצעדים שלי א ו ו ר י ר י י ם. העצים חולפים על פני במהירות. הריצה לא מעייפת אותי.

אני נותן תנופה חזקה וקפיצה ומשתטח לכיוון המדרכה עם גוף מקביל לה וידיים פרושות לצדדים.

הגוף שלי לא פוגע במדרכה.

במקום זה אני מתחיל לרחף באוויר מקביל וקרוב למדרכה יותר ויותר מהר.

הרחוב ריק ואף אחד לא רואה אותי.

אני עף יותר ויותר מהר

יותר ויותר גבוה

לכיוון השמיים

באחת וחצי אני מתעורר וניגש לבדוק את הדלת והבקבוקים במקרר. פעם עוד הייתי צריך לכוון שעון בשביל זה ולשים אותו מתחת לכרית שלי. עכשיו כבר לא.

על המקרר יש החודש את "תורמוס ההרים ספטמבר 1990" ובשנה הבאה אני אהיה כבר בחטיבה. כיתה ו' משעממת אותי. אני לא מבין למה צריך לעבור שיעור שלם כדי ללמוד שלושה עמודים בחוברת מתמטיקה אז בשיעור הראשון אני קורא את כל החוברת ופותר בה את כל התרגילים.

בסוף השיעור אני ניגש למורה ונותן לה את החוברת. היא מסתכלת עלי בעיניים זזות במהירות ושואלת אם עשיתי את זה עם אבא או עם אמא.

אני אומר לה "אבא ואמא מאוד עסוקים. אין להם זמן לשבת איתי על שיעורים".

המורה מחייכת אלי ואומרת שהיא תבדוק את החוברת בבית ואם הכל פתור נכון אני אוכל לשבת בשיעור ולקרוא ספר חשבון של החטיבה.

אני אומר לה "הכל פתור נכון".

הזמן שלי מסתובב שונה משל אחרים. אני לא מחייך ולא צוחק. גם לא כשאני חולם. אני לא מבין מה גורם לאחרים לחייך או לצחוק. אני גם לא מנסה להבין. רוב הזמן אני שומר על המשפחה או קורא ספר או כותב במחברת. או יוצר במחשב תוכנות שלוקחות מודלים מתמטיים ומציגות אותם בצורה גרפית כמו למשל התפשטות של גלי הדף או התאבכות בונה. אני מנסה להקשיב למוסיקה וחוץ מזיהוי של תבניות צלילים חוזרות זה לא מעניין אותי במיוחד.

לילה. אוקטובר. 1991

שמש זורחת בחוץ. הרכבת נמצאת רק כמה דקות מתל אביב בדרכה צפונה ואני מניח לרגע על הברכיים את הספר שאני קורא ומסתכל מסביב. אני מסתכל על הנוסע שיושב מולי. זה כמו להסתכל במראה. אותם פנים, אותו שיער, אפילו אותה צלקת קטנה על הסנטר.

הוא נראה נדהם.

הוא אומר "אתה נראה כמו אחי התאום"

עוד ילד אחד מסתכל עלינו מהצד השני של המעבר. גם הוא נראה בדיוק אותו דבר.

מתחילה המולה בקרון כאשר עוד ועוד זוגות של תאומים ושלישיות ורביעיות של נוסעים זהים מגלים אחד את השני.

הילד שנראה בדיוק כמוני אומר "איפה ההורים שלך?"

אני מסתכל מסביב והם אינם.

אני אומר לו "עזוב אותי"

אני קם וניגש לדלת המחברת בין הקרונות. אני בקרון האחרון ורק דלת אחת מחברת אותו לזה שלפניו בשרוול מעבר.

הדלת נעולה. אני לוחץ בכוח על הידית שוב ושוב ושום דבר לא קורה.

ההמולה בקרון ממשיכה כאשר כולם מנסים לברר את מקור הדמיון של האחים והאחיות האבודים שלהם. אף אחד לא מביט החוצה חוץ ממני. מה שאני רואה בחוץ מוזר לא פחות ממה שקורה בפנים.

כל דבר שחולף בנוף מולי משוכפל כמה פעמים. אין שם עץ בודד למשל, הם תמיד בקבוצות של שלושה או ארבעה – זהים לחלוטין. אותו דבר עם עמודי החשמל והבתים. אני מרגיש בחילה.

אני פותח את החלון כדי לשאוף קצת אוויר אבל רק מרגיש גרוע יותר.

כשאני מוציא את הראש מחוץ לחלון הכל נראה רגיל. העצים המשוכפלים חוזרים להיות בודדים ורביעיות עמודי החשמל הופכות לעמודי חשמל בודדים. אני מכניס את הראש בחזרה פנימה והכל בחוץ שוב נראה משוכפל.

עוד ילד צועק לידי "אנחנו חמישה, אתה החמישי בחמישייה שלנו. עקפנו את כולם, השאר פה זה שלישיות ורביעיות"

אני מתעלם ממנו ומנסה שוב לפתוח את הדלת ולעבור לקרון הבא. הדלת עדיין לא נפתחת והקרון שלפנינו מתרחק בשקט. מישהו ניתק את הקרון האחרון בו אנחנו נמצאים והוא מאבד מהירות בהדרגה.

אישה אחת צועקת "מה קורה פה?"

עוד מישהו צועק "למה עצרנו?"

"תנסו לפתוח את הדלתות"

"מה זה החושך הזה?"

"אמא!"