שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    חיים נפצע בעזה, אחותו היא גם אימא ואבא

    "ההורים שלי מאוד אוהבים אותי, רק לא מסוגלים לעזור", מספר לוחם הצנחנים חיים לב טוב, שמוגדר חייל בודד. האחות הקטנה שני מטפלת בו במסירות. בין החיבוקים מעם ישראל בבית החולים, הם מתארים את הרגעים הקשים שדווקא קירבו ביניהם וחושבים על העתיד, גם אחרי הצבא: "הרווחתי אותה. אבל לאט-לאט נישאר כמעט לבד"

    חיים לב טוב שוכב בחדר מספר 3 במחלקת השיקום של בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. בן 20, לוחם פלחה"ן צנחנים. שלושה שבועות עברו מאז נפצע בעזה. הכאבים מציקים לו, אבל חיוך גדול, יפה וביישני על פניו. הוא עשה דרך ארוכה לבדו - ובטח שאינו מתכוון לעצור עכשיו.

     

    חיים לב טוב ואחותו

    חיים לב טוב ואחותו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בגיל 9 עבר חיים לגור יחד עם אחותו אצל דודיו. להוריו לא הייתה את היכולת לגדל אותו. כשהתגייס לצבא לפני כשנה וחצי הוגדר כחייל בודד, בסופי שבוע היה יוצא לחברים ומדי פעם מבקר את ההורים בירושלים. כשפקח את עיניו לאחר הפציעה בעזה, ליד מיטתו עמדה אחותו שני (18). היא זו שישנה לצדו בלילות הראשונים - והיא זו שממלאת את מקום ההורים, שאוהבים ודואגים אך אינם מסוגלים לעזור: "אני גם קצת אימא, קצת אבא וקצת רופאה".

    חיים בבית החולים עם הזמר יניב בן משיח ואחותו שני ()
    חיים בבית החולים עם הזמר יניב בן משיח ואחותו שני
     (צילום: נועם (דבול) דביר) (צילום: נועם (דבול) דביר)
    (צילום: נועם (דבול) דביר)
    בגילוי לב הוא מודה בשיחה עם ynet כי כשראה את הורי חבריו באים לבקר אותם בבית החולים, צבט לו. "ברור שזה הציק לי, הנושא הזה מאוד קשה לי וכואב לי", מספר לב טוב. "האמת שזה כל הזמן עובר לי בראש. ההורים שלי מאוד אוהבים אותי, אבל הם לא יודעים איך לפתח איתי שיחה מעבר למה שלומי ואיך אני מרגיש. אימא שלי אמרה לי 'אני מתפללת עליך'. אין להם איך להתבטא וקשה לי עם זה".


    חיים ואחותו שני ידעו גם תקופות של נתק. היא מספרת כי הרגישה שמשהו רע יקרה. ימים לפני שנכנס לעזה צלצל ודיבר איתה על ההכנות לפעולה - שם החל תהליך התקרבותם. במשך שנים גדלו יחד אצל דודתם, הוא התגייס לצבא והיא בחרה לשוב ולגור בבית ההורים. בשנייה אחת אחרי הפציעה התבגרו שניהם, מנהלים את מאבקו בדרך להחלמה כמעט לבדם.

     

    "הקשר שלנו ידע עליות וירידות כמו אצל הרבה אחים", נזכר לב טוב. "אבל אני חושב שלנו זה היה עם הרבה יותר עליות וירידות. מצבי רוח מכל מיני סיבות וכל הדברים שעוברים עליי ועליה תרמו לזה. אבל עכשיו אנחנו מאוד קרובים והיא דואגת לי פה חבל על הזמן, וזאת אחותי הקטנה, אז בכלל... אפשר להגיד שהרווחתי אותה. 

    שני וחיים בצעירותם. "לא יודעת אם להגיד מזל, אבל יצא מזה טוב" ()
    שני וחיים בצעירותם. "לא יודעת אם להגיד מזל, אבל יצא מזה טוב"

    חיים ושני בילדות. "ידענו עליות וירידות יותר מאצל אחרים" ()
    חיים ושני בילדות. "ידענו עליות וירידות יותר מאצל אחרים"

    "זה בא לידי ביטוי בכל התמיכה והעזרה שלה. זה לא מובן מאליו בכלל. היא הייתה עושה פה ימים ולילות ונשארת איתי. כשהייתי בשערי צדק היה לי חדר לבד והיא הייתה ישנה לידי, וכשהיו לי כאבים בלילה היא הייתה קמה להביא לי כדורים ועוזרת. לא יכולתי לבקש יותר מזה. אחרי הפציעה אני מאמין שהתבגרתי יותר וגם היא - זה תרם לה להתבגרות".

     

    "להוכיח לכולם"

    לב טוב תמיד רצה להיות הכי קרבי שאפשר. התאמן בלי הפסקה, רץ בעליות הירושלמיות והזיע בתרגילי מתח ושכיבות סמיכה. "הייתי מורעל בצורה אחרת", הוא מזכיר. "זה בא מהנקודה שאם ההורים שלי לא יכלו - אז אני אוכיח לכולם שאני יכול להגיע הכי רחוק שאפשר".

     

    בתקרית שבה נפצע נהרגו שלושה - הקצין פז אליהו והחיילים לי מט ושחר דובר (דאובר) - כשעסקו בחשיפת פירי מנהרות. "היינו אמורים להיכנס לבית של מחבל בדרום חאן יונס, אני הייתי בכוח הקדמי ונכנסו לחצר. לא רצינו להיכנס דרך הדלת וחיפשנו מסביב לבית פתח או מקום אחר. לא ידענו אם המחבל נמצא בבית, או כמה נמצאים בבית, לא ידענו מה קורה שם. אבל הייתה לנו הרגשה טובה, שגם אם עכשיו תהיה היתקלות נתפעל את זה כמו שצריך. הלכנו והתקדמנו מסביב לבית, תוך כדי שאנחנו מחפים לכל הכיוונים.

    "מורעל בצורה אחרת". חיים בצבא ()
    "מורעל בצורה אחרת". חיים בצבא

    "פתאום היה פיצוץ גדול מאוד, אתה בקושי מבין מה קורה. התרסקתי על הרצפה, כולי דם, כל הגוף כואב. אני שומע צעקות של חברים שלי שנפצעו, קוראים לעזרה. הכוח האחורי נכנס לחלץ אותנו. היה שם בלגן מטורף, מאוד הפתיע אותנו הדבר הזה. לא ידענו מה קורה, פינו אותנו החוצה, הייתה נסיעה של 15-20 דקות, מאוד לא נעימה. תוך כדי נתנו לי גם מורפיום אבל זה לא עזר. הטנק הגיע לנקודה שהמסוק יוכל לנחות, הוא נחת ולקח אותי ועוד שני חבר'ה פצועים לבית החולים".

     

    "חיכיתי לטלפון הזה"

    על לוח המודעות הקטן מעל מיטתו תלויות ברכות שהביאו לו מבקרים שעד פציעתו לא הכיר. עשרות בקבוקים של שתייה וחבילות שי מפוזרים בחדרו. חברים לצד אנשים זרים מציפים אותו, ובאחד הימים הגיעו הוריו לביקור קצר. הוא עדיין לא יודע מתי ישתחרר אך בטוח שמצפה לו דרך ארוכה. עיקר הפגיעות נגרמו לידו הימנית, מרסיסים. "כשנפצעתי לא חשבתי שיבואו כל כך הרבה. אני רואה את החיבוק הגדול של עם ישראל וזה מרגש, אבל אני יודע שלאט-לאט המעגל יצטמצם ואני אהיה לבד בקטע הזה. יש אנשים טובים שישמחו לעזור לי אבל זהו, אני מקווה שיהיה בסדר".

    חיים לאחר הפציעה: "פתאום היה פיצוץ גדול, התרסקתי על הרצפה" ()
    חיים לאחר הפציעה: "פתאום היה פיצוץ גדול, התרסקתי על הרצפה"
    אתה מרגיש שתצרך להסתדר לבד עכשיו?

    "סוג-של... אני עדיין גר אצלם (אצל הדודים - נ"ד), הם נותנים לי את העזרה, אבל איפשהו אני עוד מעט אצא לחיים ולא אהיה לבד, אבל עם פחות עזרה מההורים".

     

    בינתיים, האחיות במחלקת השיקום שהכירו את לב טוב אימצו אותי אל לבן. באמצע השיחה נכנסת אחת מהן אל החדר. "שתית חם? עשו לך תה? להכין לך תה לפני שאני הולכת?" שואלת אותו אחת מהן באימהיות. הוא משיב בביישנות "תודה. אני אשתה קר, מחר בבוקר אולי".

     

    ויש את האחות הביולוגית, שני. "מהרגע שהוא אמר לי שיש מצב שהוא נכנס לעזה, הייתה לי הרגשה שמשהו יקרה לו, שרגיל הוא לא יחזור. חיכיתי לטלפון הזה, זה תפס אותי ביום רביעי בבוקר, התעוררתי בחמש וחצי והייתי ממש ערנית, שזה אף פעם לא קורה לי. הסתבר אחר כך שזה היה הזמן שבו הוא נפצע. דודה שלי התקשרה אליי ואמרה לי 'את לבושה? בואי, נוסעים לסורוקה, חיים נפצע'.

     

    "בדרך כלל אני אדם מאופק, אבל באוטובוס ממש בכיתי והייתי חסרת אונים. היא לא ידעה כלום על המצב שלו, אם הוא פצוע קל או קשה. נסענו והיינו מתוחים, וגם כשהגענו חיכינו ארבע או חמש שעות כי הוא היה בשלושה ניתוחים רצופים. כשראיתי אותו נבהלתי. הוא היה מכוסה בדם ולא כמו שאני רגילה לראות אותו - גיבור חתיך".

     

    עכשיו, מאמינה שני, שניהם אחראים לגורלם. היא זו שדואגת לו, קוראת לחברים לשמח אותו ומנהלת את ענייניו הרפואיים.

     אחרי שכמעט איבדה את אחיה, הרוויחה אותו בחזרה: "התקרבנו. אני לא יודעת אם להגיד מזל, אבל יצא מזה טוב. אני לא יודעת מתי הקרבה הזאת הייתה קורית, אני מאמינה שהייתה קורית אבל לא יודעת מתי". על ההורים היא מספרת ש"גם כשהם באים הם לא ממש יודעים איך להעביר לו את הרגשות שלהם, למרות שאני יודעת שהם דואגים לו ואוהבים אותו".

     

    וחיים? הוא עוד "לא יודע מה יהיה ואיך אני אהיה", אבל בטוח: "אני רוצה לחזור לצבא, ואחרי השחרור אני רוצה לעשות טיול ולבלות. אני עדיין לא יודע איפה אגור, זה עובר לי בראש, וכרגע זה לא ידוע. אני אומר לעצמי שיהיה בסדר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נועם (דבול) דביר
    שני וחיים בבית החולים. "התבגרנו"
    צילום: נועם (דבול) דביר
    מומלצים