שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנה הפאן: איזה כיף שאינפקציה חוזרים!
    שי להב נלהב מחזרתה של להקת אינפקציה לבמות, ומקווה שהפעם הם כאן להישאר. למה? כי הם כיפיים, אינטליגנטים ואינפנטילים - שמפיקים מלודיות שלא מרפות ממך גם אחרי עשר שנים
    אז למה אני חושב שהופעות האיחוד של אינפקציה הן מהמוצדקות שבקאמבקי ארצנו?

     

    קודם כל, כי אלוהים יודע עד כמה אנחנו זקוקים כאן להופעות שכולן כיף. אלוהים, ומי שקרא את הטור הקודם שלי, שבו ייחלתו לשובו של הפאן למוזיקה הישראלית (מבלי שידעתי דבר וחצי דבר על כוונתן של האינפקציות להתאחד). הופעה של הלהקה הזו היא... ובכן, למי שטרם חווה את התופעה - כיף צרוף. שילוב של טקסטים מאיזורי הנונסנס, שהקהל מכיר בעל פה וטורח לבטא זאת בקול (קאלט, קאלט, קאלט), עם מופע קרקסי הכולל תחפושות, חילופי עלבונות פומביים בין חברי הלהקה וניר טרטר אחד - סולן הלהקה, שהוא שילוב חד פעמי באמת של ילד כאפות חנון, מגלומן נטול בושה ברמות בינלאומיות וזמר מצויין באמת. בקיצור - הנאה מובטחת.

     

     

    עניין אחר הוא שאינפקציה היתה חולייה חיונית בתוך השרשרת המהותית של המוזיקה הישראלית. וליתר דיוק, של הלהקות במוזיקה הישראלית. שרשרת הלהקות הצבאיות. אלה ששילבו, מראשית ימי המדינה, בין הומור וקלילות ובין כישרון גדול וסופר מקצועיות ויסודיות. כמעט בכל המקרים, כשאתם מנסים להבין הצלחה או חשיבות של הרכב ישראלי, הכל חוזר אל אותה שרשרת. ע"ע כוורת (שלא במקרה, חבריה היו בוגרי להקות צבאיות), ובהמשך להקת גזוז; תיסלם, שלצד ההקפדה על רוקנרול ועל חליפות מעוצבות לא שכחו גם את "דינמו מסחה"; משינה, כמובן, שידעו לכסח את הצורה, אבל אף פעם לא שכחו את האקורדיון ואת הנונסנס; טיפקס, שעשו כאן מהפכה מוזיקלית אמיתית, אבל הכל עם קריצה וחיוך; שוטי הנבואה, שצמחו מתוך הופעות קאלט של חבר'ה קבועים, עם טונות של צחוקים ומגה טונות של יסודיות ורצינות; וגם הדג נחש, שלצד אמירות "חשובות" אף פעם לא הזניחו את ההווי והבידור. אינפקציה היתה החוליה החשובה האחרונה בשרשרת הזו, והיא ניתקה ממנה הרבה לפני שהגיעה לפרקה.

     

     

    וזאת אולי הסיבה המרכזית שבגללה אני כל כך שמח על הקאמבק הזה. כי הוא מקנה לחברי אינפקציה הזדמנות שנייה לרכוש את מקומם הצודק והנכון בהסטוריה של המוזיקה הישראלית. והמקום הזה חייב להיות מרכזי ומוכר בהרבה מזה הנוכחי. מספיק כבר עם הכינוי המנמיך "להקת הקאלט אינפקציה". מוזיקלית, מדובר כאן באחד מהחיבורים האנושיים הכי איכותיים שפעלו כאן בעשורים האחרונים. "בכיף", האלבום השני והאחרון שלהם (עד כה?), שיצא ב-2005, היה פשוט יצירת מופת של נגינה, עיבודים מוזיקליים ומלודיות שלא מרפות ממך גם אחרי עשר שנים. שילוב בלתי אפשרי ואדיר של מטאל, מוזיקה אלקטרונית, רוקנרול ופסקול של מחזות זמר, שהופך אותם לדבר הכי קרוב ל-קווין ששמעתי בישראל.

     

     

    קרוב, אבל רחוק לגמרי, בכל הנוגע לטקסטים. אינפקציה היא להקה של אנשים אינטליגנטיים בעליל, שמתעקשים לשגר מילים אינפנטיליות בריבוע. על ילד שההורים שלו מפנקים אותו בשמן רותח לתוך האוזן, ילדה שכל חבריה מתאספים כדי לצפות בה מתאבדת בקפיצה, חבורה היוצאת למסע נדודים לאם הדרך כדי לחפש סביח ועוד ועוד. ההתעקשות הזו הפכה אותם ללהקת קאלט, כי יש בה משהו קיצוני, ומצד שני הרחיקה אותם מהמיינסטרים. איזה סינגל, בדיוק, תשלח לגלגלצ? את זה שבו אתה מציע לאהובתך לבלוע זכוכיות, או זה שבו אתה מכריז ש"זה עושה לי שמח, לא להתפתח"?

     

    אחרי אלבום הבכורה, "ככה מפנקים", שהיה כולו לשון ארוכה שנשלחה בהתרסה החוצה, ניכר באלבום השני ניסיון לבגר מעט את הטקסטים, מבלי לוותר על החוצפה. ניסיון מוצלח

     מאד, לטעמי. ולכן תמיד פנטזתי על אלבום שלישי של אינפקציה, שבו הכישרון המוזיקלי העצום יתחבר למילים שיוכלו לגעת גם בציבורים גדולים ומשמעותיים יותר.

     

    יש פה גם עניין של דינמיקה קבוצתית. שני הכוחות המרכזיים של אינפקציה הם ניר טרטר וגיא בן שטרית - גיטריסט ומוזיקאי אדיר -נלך? שהמתח ביניהם הפרה את הלהקה וגם פירק אותה. בעיקר, בגלל הרצון של בן שטרית להשקיע בפרוייקטים "אמנותיים" יותר, כמו להקת אטליז שהוא מוביל. אני מעריך מאוד את אטליז, ואת ההתעקשות של בן שטרית להשקיע בה, אבל תמיד חשבתי שזה מקרה (שכיח, אגב) של אמן שמתעקש להתכחש לדבר שהוא הכי מצטיין בו, מתוך מחשבה שגוייה שהוא לא מספיק רציני או מעמיק. אני ממש מקווה שגם באיזורים האלה חלה תמורה, שתמשיך גם אחרי הופעות האיחוד. כי זה מגיע לאינפקציה. וזה מגיע בעיקר לנו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים