סדק: סיפור מאת ענבר ליבנת

"קפה ועוגה" מספר את סיפורה של אישה צעירה המחפשת את מקומה בעולם תובעני מבלבל. פריטים יומיומיים פשוטים כמו סבון מוצק, חולצת לייקרה, קערת מרק - נטענים דרך מבטה של המחברת במשמעות מיוחדת ונותנים ביטוי לתהיות קיומיות, לפחד ולספק. בואו לקרוא סיפור מתוך הספר:

"קפה ועוגה" הוא ספר הביכורים של ענבר ליבנת, ילידת 1984, היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות מאוניברסיטת תל-אביב. זוכת פרס על תרגום שירה מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

סדק

יש ימים של עצב תהומי, כמו סדק שנפער קצת ימינה למרכז הלב, שמזכיר לי את הבדידות האינסופית שהאדם שרוי בה, ואת חוסר התכליתיות שיש בכול, ואת המלחמה הבלתי נגמרת, ואת הסבל ששורר בעולם. ימים שבהם אני רוצה למחוק את עובדת היותי, והבעיה היחידה שעומדת בדרכה של המשימה היא שנים־עשר יומנים שאני משאירה אחרי כעדות. היום דווקא לא יום כזה, היום יום גלידה.

"קפה ועוגה". ספר הביכורים של ענבר ליבנת

אני חושבת על הבנות שלי, הבנות שעוד אין לי, ואיך אני אגדל אותן בצער כזה, איך אלטף להן את השיער ואומר, "היום אמא שוב לא מרגישה טוב, תאכלו קצת אורז בחלב." ובתמונת הדמיון הזאת אני הרבה יותר מלאה, אמהית, אפילו האורז הוא בחלב, והוא שונה מבקבוקי החלב המזעזעים האלה שסילביה פלאת' השאירה לילדים שלה, והעוגיות, יימח שימן. אני מאמינה שאני יכולה לתפקד סך הכול לא רע, וכשיהיו לי ילדות, אולי אצליח לגייס יותר כוחות.

צריך גם לשאול מי בן המזל שנרתם להיות האבא של אותן בנות,

איך הדמיון מצייר אותו? מהר מאוד אני נכנסת לפנטזיות, על בית צמוד קרקע וכלב וחתול שלא רבים ביניהם, וילדים קצת מוזנחים במראה החיצוני שלהם אבל ילדי טבע כאלה ששום תשומת לב לא חסרה להם; הילדה בשמלת כותנה לבנה, משהו מאוד רגוע ושליו. אולי האבא בעבודה, אולי הוא חקלאי. אבל כרגע אין עירונית ממני, אני יכולה להתעורר מכל הדמיונות, בוקר טוב. לפעמים אני מדמיינת את עצמי כל כך חיובית, הרבה יותר חיובית ורגועה ממה שאני באמת.

כי במציאות אני מתרגשת מכל דבר וכל דבר לוקחת ללב, ובכלל לא לובשת בגדי כותנה אלא תערובת של ויסקוזה ולייקרה שהם בדים גמישים ולא נושמים. ואני מאכזבת את עצמי, הרבה פעמים אני אומרת לעצמי – את לא יכולה. פעם פגשתי מישהו שסיפר לי כיצד הוא טופח לעצמו על השכם וקורא קריאות עידוד, "אתה גבר, אתה גבר גבר!" ומשלהב את עצמו וגונח כמו חיה. אבל אני לא כזאת, ערך המצוינות לא קיים בי.

הוא היה קיים פעם. אבל הוא הסתבך ונשחק. תחרותיות אין בי, וזה לפעמים מה שגורם לי להרגיש קצת שונה, כאילו אין לי מהדלק הזה שמניע אנשים לפעול ולחיות ולדחוף, ובמצבים מסוימים זה מגיע עד רמת התא, כשאין אפילו מוטיבציה לקום לעשות לעצמי סנדוויץ' או לחמם טבעול דקה ועשרים במיקרו.

את המישהו הזה לא פגשתי שוב, נזל לו קצת ריר מהפה כשדיבר, ואני עם כל הביקורתיות שלי, לא ראיתי את עצמי נמשכת אליו. זה דבר ממש איום להגיד כי גם לי נוזלים דברים לפעמים, לא מהפה, אלא מהנשמה, ואם מישהו יפסול אותי בגלל זה הוא מיד יהיה משובץ בתקן של מניאק חסר רגישות, נכון?

הסיפור לקוח מתוך "קפה ועוגה", מאת ענבר ליבנת. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 112 עמ'.