שתף קטע נבחר

כבר לא רווקה הוללת: נטע סוף-סוף מתחתנת

רוב הזמן חיינו בהרמוניה מגניבה האחת עם השניה. את תפקיד האחראית הנשואה פלוס שניים לקחתי אני, את תפקיד הרווקה המבולבלת לקחה נטע. ביום שבת אחד לפני שנה בדיוק, קבלתי טלפון בשעה לא צפויה

נטע היא חברת ילדות אמתית שלי. וכשאני אומרת ילדות אני לא מתכוונת לחברה מהתיכון או מהחטיבה, אני מתכוונת ל-BFF הראשונה שלי בחיים, שותפה למוצץ, עמוד התווך שלי בנדנדה. פגשתי אותה לראשונה ביום הראשון של השנה החדשה בגן גורים. אני הייתי בחורה עצמאית ומשוחררת בת 4, והיא היתה תינוקת בת 3. אני הייתי לה אחות גדולה והיא היתה לי קרציה. לכל מקום שהלכתי היא היתה נשרכת אחרי, ג'ינג'ית כזו שמנמנה ומגושמת. היא בטח תכחיש, אבל גם תמיד מנוזלת.

 

במבט לאחור, אין ספק שהשנים עשו לה רק טוב: הג'ינג'י הסורר הפך לדבש אדמוני, השמנמנות התהפכה לבשרנות מצודדת, והכי חשוב: הילדה למדה לקנח את האף! מאז גן גורים ועד היום נטע ואני לא נפרדנו, חוץ משלושה שבועות של 'חיפוש עצמי' שעשתה פעם עם נזיר שהתאהבה בו באיזה מנזר שביקרה בצפון. "זאת אהבת אמת, משהו חזק, חיבור רוחני! את בחיים לא תביני את זה, זה קשור לגלגולים קודמים, זה לא ייגמר בחיים!", אמרה.

 

 

זה נגמר אחרי שלושה שבועות.

 

ואז הגיע גיא מהפאב

רוב הזמן חיינו בהרמוניה מגניבה האחת עם השניה. את תפקיד האחראית הנשואה פלוס שניים לקחתי אני, את תפקיד הרווקה ההוללת והמבולבלת לקחה נטע. ביום שבת אחד לפני שנה בדיוק, קבלתי טלפון מגברת הוללת בשעה לא צפויה.

 

נטע: בוקר טוב!

אני: כמה פעמים אמרתי לך שאם את לא בברזיל או בשלהי אמנזיה מתקדמת, את לא יכולה לאחל לי בוקר טוב בשעה 12:00 בצהריים?

נטע: כן, כן, שומעת רגע?

אני: שומעת.

 

נטע: לא תאמיני מה קרה לי!

*רק אציין שביכולתי למנות על כף ידי את מס' הפעמים בהם השיחה איתה לא התחילה במשפט "לא תאמיני מה קרה לי"*

אני: נסי אותי.

נטע: אני מאוהבת.

*רק אציין שביכולתי למנות על כף ידי את מס' הפעמים בהם השיחה איתה לא המשיכה במשפט "אני מאוהבת!"*

 

אני: די!

נטע: כן.

אני: מי המאושר?

נטע: גיא!

אני: גיא מה?

נטע: גיא מהפאב.

 

אני: שם משפחה מעניין. מה זה, רומני?

נטע: אויש, תשתקי! אני לא יודעת מה שם המשפחה שלו, למה זה כל כך חשוב?

אני: בן כמה הוא?

נטע: *שריקה מתחמקת*

אני: מאיפה הוא?

נטע: *שיעול טורדני*

אני: מה הוא עושה בחיים?

נטע: *שתיקה מעיקה*

 

אני: נטע את פה? או שבדיוק נפרדתם, התגברת והכרת מישהו חדש?

נטע: תגידי לי, אין לך איזה שניצל דינוזאור שנשרף בתנור או ילד שאת צריכה להרדים? מה נפלת עלי עכשיו?!

 

לפתע אני קולטת בזווית העין את הקטנה שלי מתקרבת לאקווריום. "תתרחקי משם בבקשה!", אני צועקת.

נטע: סבבה, אז פשוט תשתקי ותקשיבי. הוא הזמין אותי לצ'ייסר ואני הסכמתי, התיישבנו לדבר ופתאום...

 

עכשיו הקטנה כבר ממש טמנה ידה באקווריום. "לאאא! תוציאי את היד שלך משם!" מיהרתי להגיב. נטע, שחשבה שאני מדברת עליה, השיבה: "תגידי לי את נורמלית?! נראה לך שהיד שלי היתה שם בפגישה הראשונה?

 

אני: התכוונתי לאקווריום.

נטע: מה?

אני: של הילדה.

נטע: לא היתה שם ילדה!

 

אני: תמשיכי נטע, תמשיכי בבקשה.

נטע: מפה לשם, היום אנחנו נוסעים לצימר בצפון.

אני: היום.

נטע: אהה.

אני: צימר בצפון.

נטע: יאפ.

 

אני: את לא חושבת שכדאי שתבררי קצת יותר פרטים עליו לפני שאת מצפינה איתו לצפון הרחוק?

נטע: את ידעת מה? עכשיו כשאת אומרת את זה... תני לי להקדיש לזה שנייה מחשבה...

*מקדישה שנייה מחשבה*

נטע: מעולה! עכשיו אני גם נוסעת איתו וגם מרגישה שקולה. טוב. אני מבינה שאת קצת עסוקה אז...

אני: עסוקה במה?

נטע: בלהיות משעממת וכבדה!

 

אני: תודה מתוקה.

נטע: אין בעד מה. אני זזה לארוז נדבר כשאחזור מהחופשה.

אני: בהצלחה לך בדרכך חסרת ההיגיון.

נטע: בהצלחה לך בחייך עמוסי השיממון.

 

תמיד תשארי החברה המנוזלת שלי ( צילום: shutterstock ) ( צילום: shutterstock )
תמיד תשארי החברה המנוזלת שלי( צילום: shutterstock )

 

מה אני, שאקירה?!

לא ברור איך, אך כנגד כל הסיכויים וניסיון העבר נטע וגיא (מהפאב), הפכו לזוג אמתי וכעבור שלושה חודשים החליטו שהם מתחתנים. אני לא אשכח את רגע ההודעה: נטע נכנסה אלי הביתה עם חיוך שובב ויד ימין מוסתרת מאחורי גבה.

 

אני: מה את מחביאה שם?

נטע: תאדאםםם!

*שולפת יד מעוטרת בטבעת יהלום בגודל של מאפרה!*

 

אני: מזל טוב מנוזלת שלי! לא התרגשתי ככה מאז שבעטת בראש של הילד הבריון ההוא שדחף אותי מהנדנדה!

נטע: זאת היתה ילדה.

 

אני: מה עם שמלה?

נטע: טוב שאת שואלת! אז ככה: בהתחלה חשבתי על כתפיות דקות כאלו עם מחשוף עמוק בגב עד לפה בערך, עם למטה מנופח כזה ושובל ארוך שירד באמצע האירוע ויוחלף בשמלה צמודה וקלאסית עם תחרה פה, פה ופה, אבל אז אמרתי לעצמי שאני לא באמת רוצה להחליף שתי שמלות עכשיו. מה אני, שאקירה? נראה לי שבסוף אלך כבר על משהו פשוט יותר בסגנון...

 

בשלב הזה הפסקתי לשמוע את נטע והתחלתי להעלות בזיכרוני את הילדה הג'ינג'ית המרושלת הזו, נזכרת איך אני זו שתמיד הושיטה לה טישיו ואיך היא תמיד צחקקה נבוכה ומיד קינחה את אפה. תהיתי, מתי ואיך זה קרה שהיא ככה גדלה והפכה להיות האישה האצילית, היפה והכל כך חופרת הזאת.

 

אני: את עדיין בשמלה?

נטע: לא! אני בנעליים עכשיו! מה, את לא מקשיבה? קחי את הנעל הזו לדוגמה, זו נעל גרועה ממש. הקטע הוא שהעקב חייב להיות עבה, אחרת אין מצב שאני שורדת את זה, או שבעצם עדיף דק כי...

 

הגיע הזמן שגם החברה הטובה תתחתן (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
הגיע הזמן שגם החברה הטובה תתחתן(צילום: shutterstock)

 

מנוזלת, לא פחות ממושלמת

את בוקר החתונה, כיאה לחברה טובה, העברתי עם נטע בסלון הכלות. בסביבות השעה שש כשאנשי המקצוע העמלים סיימו סוף סוף להרכיב את התפלצת, נעמדה מולי נטע מלכותית, מוארת ועדיין חופרת.

 

נטע: נו? איך? מה את אומרת? שמלה יפה? זה הולך עם הנעליים?

אני מנסה נואשות להסתיר דמעה עיקשת שבצבצה לה בזווית העין, ולבסוף פולטת: "את מושלמת מנוזלת אחת, לא פחות ולא יותר ממושלמת!".

 

נטע: מה השעה?

אני: תיכף 18:00. מעניין איפה גיא.

נטע: הוא תיכף יגיע.

אני: ברור.

נטע: בטח יש פקקים...

אני: כן זו שעת העומס...

 

לבסוף נטע מושיטה אלי את הנייד שלה. "אולי תתקשרי אליו?". אני מתקשרת ואין תגובה.

אני: הוא לא עונה.

נטע: בטח הוא שם את הפלא על רטט או משהו.

אני: כנראה...

 

את 30 הדקות הבאות העברנו אני ונטע בין ייאוש לתקווה, התקשרנו כמעט לכל החברים הקרובים שלו אבל אף אחד לא ענה. בשעה 18:45 בדיוק, התקבלה ההודעה:

 

"נטע יקרה,

אני כל כך מצטער, חוץ מזה אין לי הסבר.

מאחל לך חיים יפים וששבוא העת תמצאי בתוכך מקום למחילה.

גיא <3"

 

 

נטע והשמלה נזלו להן אט-אט אל הרצפה. היא ישבה לה שם מוכת תדהמה עסוקה בלעכל את לשון ההודעה. ניסיתי להרים אותה אבל בסוף התיישבתי לידה. אני שתקתי והיא בכתה. לפתע, משום מקום, הגיחה לה כף יד גברית שפלשה לה בטבעיות למרחב היגון שבנינו לנו שם: "טישיו?" הוא שאל.

 

אל כף היד המסתורית הזו היה מחובר אלדד שעבר במקרה בסביבה ולא יכול היה להתעלם מהמחזה הסוריאליסטי שנרקם שם - כלה אדמונית בוכייה, ישובה על רצפת המדרכה ספוגת דמעות ואכזבה. נטע הרימה את עיניה, לקחה את הטישיו וקינחה את אפה. "תודה", היא ענתה לו, נבוכה. באותו רגע לי זה היה ברור, אבל נטע עוד לא קלטה.

 

אתמול היתה החתונה. נטע חברת הילדות ההוללת שלי היא אשתו של אלדד עכשיו, אשת משפחה אחראית ויציבה. "שלא תחשבי שזה משנה את העובדה שאת מנוזלת!" צעקתי לה בסוף החתונה."אויש תשתקי כבר", היא ענתה לי באופוריה. "גם כן חברה!".

 

כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק. תעשו לייק?

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
מתי גיא מהפאב יציע לי כבר?
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים