הרבש"ץ גסס לעיני חברו: "כבה האור בקיבוץ"

ברוך כהן, רכז הביטחון של קיבוץ מגן, ניסה להציל אתמול (יום ג') את חברו. פצצת המרגמה שנפלה בשטח קיבוץ נירים פגעה בזאב עציון, וכהן היה אחד האנשים שטיפלו בו בשטח. "הוא לא ענה לי לטלפון והבנתי שקרה משהו. תוך שלוש דקות הייתי פה. התמונה הייתה קשה. זה לא פשוט לטפל בחבר. אני חובש כמו זאביק. עיסיתי את לבו. אני מציע לאנשים לא לראות מצב כזה - חבר ששוכב שרוע. התרגלתי לראות אותו שוכב פרקדן עם חיוך על הפנים, לא כך, לא מחרחר חרחורים אחרונים", סיפר.

עציון וכוחות משטרה

זירת נפילת הפצצה, אתמול(צילום: עידו ארז )

הפצצה, שנפלה בשטח הקיבוץ כשעה לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, גרמה למותם של עציון (55), רכז הביטחון בקיבוץ, ושחר מלמד בן ה-43, ופצעה באורח קשה את גדי ירקוני. השלושה ליוו בעת הפגיעה צוות תיקון תשתית חשמל שניזוקה בירי קודם. "אתמול הייתה חתונה של בן הקיבוץ והייתי אמור להחליף את זאביק", סיפר כהן. "רבע שעה לפני הוא התקשר אליי ואמר לי 'לא בטוח שאסע בינתיים, אשאר כאן, יש פה הרבה ירי'. זה בדיוק זאביק, מעל לכול איש של אכפתיות ודאגה לכולם. איש שלוקח כל עניין ברצינות בכל נושא שבטיפולו, והיו הרבה כאלה".

"זה החבר הכי טוב שלי, תמיד הטלפון השני אחרי אשתי היה לזאביק", המשיך כהן. "תמיד שאלנו אחד את השני אם צריך עזרה, הרבש"צים פה הם אחים לנשק תרתי משמע. אתמול דיברתי עם חבר הקיבוץ והוא הגדיר את המצב באופן מדויק: 'כבה האור בקיבוץ'. זה משפט שמסכם את האיש. ידו בכול, יד כול בו, דואג לילדים הרבים שלקח תחת חסותו, איש משפחה לדוגמה, נשמה טובה, שלומפר ואיש ביטחון. זה אולי לא מסתדר אך מי שיושב איתו שתי דקות מבין מה זה בן אדם", נפרד כהן.

רכזי הביטחון ביישובי המועצה האזורית אשכול התכנסו במהלך היום לישיבה מתוכננת בקיבוץ מגן, שהפכה למעין אירוע פרידה מעמיתם. "הכרתי אותו כנער יצירתי, מלא חיים. אני מצדיע לו ומחבק את משפחתו", אמר אורי דן, רכז קיבוץ ניר עוז. "כל מה שהוא ייצג היו דברים גדולים. השם זאביק זה שם שאיש לא

ישכח. החיים ימשיכו פה ויהיו חיוביים למרות הניסיון להעמיד את הפחד ולהציג כאילו הייתה כאן בריחה".

מאיר וולף, רכז קיבוץ אורים, הוסיף כי "זאביק כל הזמן היה דואג ומתקשר. עבדתי בפרדס סמוך לגבול, וכל הזמן הוא היה שואל 'איפה אתה נמצא, שמור על עצמך'. זה חבר שאני לא יודע אם יש עוד כמוהו". שמוליק לוין, רכז שדה אברהם, סיפר על זיכרונות ממסע משותף של העמיתים לפולין והוסיף כי "למרות שאצלנו אף פעם לא היה שקט, לפחות פעם או פעמיים בשבוע, כשביתר המדינה היה שקט, פה נפלו פצמ"רים. את מה שהילדים שלנו חווים אולי נוכל להבין רק עוד הרבה שנים".

יעקב, רכז מושב מבטחים, סיפר כי "בכל נפילה, במשך חמישים ומשהו יום, זאביק היה דואג לבדוק מה קורה ואם צריך סיוע. מדובר באדם מיוחד וחבר אמת. איבדנו חבר יקר, אך אנו לא מתעסקים בכעס על גורמים כאלה ואחרים. אנו עומדים בפני משימות חשובות ונמשיך ברוחו של זאביק ובצורה איתנה".