שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "להקות מחול ישראליות הן מקור משיכה"

    "מעניין לראות איך יוצרים שמגיעים מתרבויות שונות כל כך, יוצרים ביחד משהו חדש ומתמזגים", אומר הרקדן, הכוריאוגרף וחבר נבחרת ישראל בקנדו, טקאנורי קוואהרדה - אוצר פסטיבל "לילות השמש העולה" שמאגד בתוכו שיתופי פעולה בין רקדנים ישראלים ויפנים. ראיון

    ים המלח, זה הדבר היחיד ששמע על ישראל כשנחת פה לראשונה לפני כעשור. אז לא היה לו מושג שבארץ שרחוקה יותר מ-9,000 קילומטרים בטיסה, שאת שפתה אינו דובר ותרבותה זרה לו, יקים את ביתו. טקאנורי קוואהרדה, 32, הוא אחד ממאות היפנים שהחליטו להשתקע בישראל וחלק מקבוצה הולכת וגדלה של רקדנים פעילים שהשתלבו בסצנת המחול הישראלית בשנים האחרונות.

     

    עשרה מהם - חלקם יוצרים עצמאיים וחלקם רקדנים פעילים בלהקות מחול ישראליות כמו בת שבע, קליפה, מריה קונג, ענבל פינטו ואבשלום פולק, הבלט הישראלי והאנגר אדמה - ישתתפו בשבוע הבא ב"לילות השמש העולה", פרויקט מטריה ליצירה משותפת של רקדנים וכוריאוגרפים ישראלים ויפנים שחיים בישראל.

    "מלח". יצירה משותפת של קוואהרדה ושני בן חיים (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    "מלח". יצירה משותפת של קוואהרדה ושני בן חיים(צילום: גדי דגון)
     

    את העבודות, שיוצגו במרכז סוזן דלל בתל אביב, אצר קוואהרדה במהלך החודשים האחרונים, תהליך שהעלה מחשבות על מטענים תרבותיים, שפות יצירה שונות וגם קווים מחברים. "זה היה תהליך מעורר השראה בשבילי. כמו להסתכל אחורה על עשר השנים שאני חי פה, ולראות את השינויים שחלו גם בי", הוא אומר: "זו הפעם הראשונה ששיתוף פעולה כזה קורה בישראל, ומעניין היה לראות איך רקדנים ויוצרים שמגיעים מתרבויות שונות כל כך, יוצרים ביחד משהו חדש, משפיעים אחד על השני, ומתמזגים".

     

    האם המקום שבו נוצרת היצירה נטמע בתנועה, ברקדן, ביוצר?

     

    "אני חושב שכן. יש כתב יד. אפשר לזהות כוריאוגרפים ישראלים על פי היצירות שלהם, ואני חושב שאצל יוצרים יפנים, רעיונות נובעים לעתים מיותר מדי מחשבה. ישראלים ישירים, לא פוחדים לטעות וזה יוצר זרימה טבעית. אנחנו יותר ביישנים, קשה לנו לומר את דעתנו באופן ישיר, וזה בא לידי ביטוי גם בדרכי העבודה בסטודיו. פה הכל ישירות לפנים. לקח לי זמן להתרגל לזה".

    מדבר אדום. עבודה במסגרת תיאטרון קליפה (צילם: Alexander Tumapang) (צילם: Alexander Tumapang)
    מדבר אדום. עבודה במסגרת תיאטרון קליפה(צילם: Alexander Tumapang)

    ישראל היוותה נקודת מפנה בחייו כמעט בכל מובן אפשרי. הבחור הצעיר שנולד בעיר פוקואוקה, על חופו הצפוני של האי קיושו, ייעד את עצמו לקריירה אחרת לגמרי. "למדתי כימיה באוניברסיטת פוקואוקה. אמנות היתה זרה לי לחלוטין. באוניברסיטה התחברתי עם קבוצת אמנים, וגיליתי חיים שסקרנו אותי. הפעם הראשונה שנחשפתי למחול היתה מקרית לחלוטין. ביקרנו באיזו גלריה, ושם חילקו פליירים למופע של קבוצת תיאטרון פיזי שבאה מישראל. זה היה המפגש הראשון שלי עם קליפה".

     

    אחרי המופע של הקבוצה הישראלית החליט קוואהרדה להצטרף לסדנה שקיימה עידית הרמן, מייסדת קליפה, בפוקואוקה. "הצטרפתי לסדנה למרות שלא היה לי ניסיון קודם. העבודה בסדנה פתחה לי את הלב והמחשבה. הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

    בוטו. לרקוד עם המתים שבפנים (צילום: Funna Kang) (צילום: Funna Kang)
    בוטו. לרקוד עם המתים שבפנים(צילום: Funna Kang)

    אחרי שיחה עם הרמן, החליט לעלות על מטוס ולנסות את מזלו. "הפסקתי את הלימודים ובמשך שלושה חודשים עבדתי במפעל של סאקה כדי לחסוך כסף למסע. לא ידעתי כלום על ישראל. גם בחדשות ביפן לא דברו על הארץ יותר מדי. כששאלתי בשגרירות האם בטוח לנסוע לישראל, אמרו לי: נסה את מזלך. להוריי ספרתי שאני נוסע לטיול. כדי שלא ידאגו לא אמרתי לאן".

     

    אני מניחה שהנחיתה היתה הלם תרבותי.

     

    "לחלוטין. הכל היה שונה. אנשים מתנהלים פה אחרת לגמרי מאשר ביפן. הקודים שונים. הנימוסים אחרים. גם ההשתלבות בקליפה היתה שינוי אדיר. הפיזיות והיצירתיות הישראלית היתה מאוד מעניינת עבורי".

    "לא קל להתקיים ממחול בישראל" (צילום: דין אהרוני) (צילום: דין אהרוני)
    "לא קל להתקיים ממחול בישראל"(צילום: דין אהרוני)

    בסדנאות של תיאטרון קליפה הכיר את זהר כהן, שחקנית בראשית דרכה. זו היתה אהבה ממבט ראשון שצמחה למערכת יחסים והובילה לנישואין. "לא דיברתי מילה באנגלית. ניסינו לתקשר אבל לא היתה לנו שפה. זהר למדה יפנית ואיכשהו הצלחנו להבין אחד את השני. זו היתה רק ההתחלה, אבל היה לי ברור שאני רוצה להישאר פה", הוא מספר.

     

    תוקפו של כרטיס הטיסה שרכש אלץ אותו לחזור ליפן. שתי האהבות שמצא בארץ - היצירה וזהר - אילצו אותו לקבל החלטה. "חזרתי ליפן וסיפרתי להוריי שאני רוצה להיות רקדן. זה היה לא פשוט. אבא שלי שוטר. הוא מעולם לא ראה הופעות ולא הבין למה אני מוותר על הלימודים באוניברסיטה - לטובת ריקוד. היה קשה לשכנע אותו, אבל הייתי נחוש ללכת עם ההחלטה. חזרתי לישראל והצטרפתי לתיאטרון קליפה. הם פתחו בפניי את הדלת ונתנו לי הזדמנות ענקית. זו היתה התחלה של דרך חדשה".

     

    תיאטרון קליפה שונה מאוד מלהקות אחרות. איך נוצא החיבור?

     

    "זו קבוצה שמורכבת מרקדנים, שחקנים ומוזיקאים. הם מאוד מושפעים מהתרבות היפנית ועובדים גם עם רקדני בוטו. החיבור הזה מעניין, מכיוון שהם מתרגמים את התרבות שממנה אני בה לשפתם. הגעתי לקליפה ללא כל מיומנות טכנית וזה היה מסע לימודי, ליצור את הביטוי הפיזי שמבוסס על מה שיש בך בפנים".

     

    בשנים הראשונות בארץ היה קוואהרדה אחד משלושת הרקדנים היפנים היחידים שחיו כאן. השניים האחרים, מאמי שימאזקי ויושיפומי אינאו, רקדו בלהקת בת שבע. שימאזקי עדיין מתגוררת בישראל ומשתתפת בפרויקט שאצר. "הקהילה היפנית גדלה מאוד מאז", הוא אומר ומשייך את הצמיחה למשיכה האדירה שיש למחול הישראלי ביפן. מדובר בעניין חדש יחסית, שהחל בעשור האחרון, עם מספר הולך וגדל של להקות מחול ויוצרים מישראל, שהוזמנו להופיע במזרח הרחוק בזכות אירועי "חשיפה בינלאומית" שמזמנים ארצה מדי שנה מנהלי אולמות ופסטיבלים מרחבי העולם. "אני חושב שלהקות המחול הישראליות שהופיעו ביפן, היוו השראה לרבים והפכו מקור משיכה לפה", הוא אומר.

     

    בשנים האחרונות אתה רקדן ויוצר עצמאי בארץ. איך מתפרנסים?

     

    "לא קל להתקיים ממחול בישראל. למזלי, קבלתי הצעות עבודה מלא מעט כוריאוגרפים וזה מאפשר לי להמשיך ולרקוד. בשנתיים האחרונות אני עובד בחברה שמפעילה את האפליקציה ווייז. זה חלק גדול מהפרנסה שלי. אני גם מלמד בוטו וקנדו".

     

    הבוטו, זרם אמנותי שיצר שפת תיאטרון מחול מהפכנית, הוא לדברי קוואהרדה, חלק אינטגראלי משפת התנועה שלו. "בוטו הוא לא רק מחול, אלא תפיסת עולם ודרך מחשבה שונים לגמרי. נקודת המוצא של הבוטו היא התבוננות במוות. אתה בעצם מתחיל מהסוף, רוקד עם המתים, מוצא אותם בתוכך, בגוף שלך. זה המתים שמניעים אותך וגורמים לך לרקוד. גם הקנדו, אמנות לחימה יפנית מודרנית המבוססת על מיומנויות הסיוף המסורתיות, היא חלק מאוצר המילים בשפתו המחולית. "קנדו מעשירה את הביטוי הפיזי, היא מלמדת אותך משמעת וריכוז. אין לה סוף. אפשר להמשיך וללמוד אותה עד סוף ימי חייך. זה שיעור שלא נגמר".

     

    השמועה אומרת שמזה כמה שנים אתה חבר בנבחרת ישראל בקנדו.

     

    "כן. קנדו זו אמנות לחימה שהתחלתי ללמוד כילד ביפן. לפני חמש שנים הזמינו אותי להצטרף לנבחרת ישראל ואני שמח להיות חלק ממנה גם אם לפעמים זה קצת מוזר.

    ב-2012, למשל, היינו בתחרות באיטליה. הקרב הראשון היה מול מתמודד מיפן. אני חושב שהנבחרת היפנית היתה קצת בהלם. בסופה של התחרות הם החמיאו לי".

     

    ישראל שינתה אותך?

     

    "מאוד. אני חושב שהפכתי ליותר קומוניקטיבי ודברן. השתניתי, אבל חשוב לי מאוד לשמור על המקורות, השורשים והתרבות שממנה אני בא. דרך קנדו ואמנויות הלחימה אני רוצה לשמר את דרך החיים היפנית שבה הקצב שונה לחלוטין, הכל איטי יותר ועדין, וסובלנות היא מילת מפתח. אני מרגיש בבית בישראל, אבל בכל פעם שאני חוזר לביקור ביפן אני מגלה עוד ועוד נקודות של יופי שהייתי רוצה להביא לפה".

     

    מה אתה אוהב ומה פחות בישראל?

     

    "המלחמה היתה מאוד קשה. אחת לכמה שנים יש פה מלחמה, וזה לא נגמר. מה שאני אוהב בישראל זה את האנשים סביבי".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורן שווד
    קוואהרדה. אנחנו יותר ביישנים
    צילום: אורן שווד
    לאתר ההטבות
    מומלצים