שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נופל מחוץ לבמה: גרוסמן יושב בקהל
    ב"סוס אחד נכנס לבר" סטנדאפיסט עצוב עולה להופיע מול קהל, וגם מול חברו הטוב מהילדות שמביא את סיפורו. הפואטיקה הגרוסמנית משתמשת בכלי משחק חדשים בעלילה שעוסקת במפגש מוחמץ - אך גם הולכת לאיבוד

    "סוס אחד נכנס לבר" הוא כמעט שם גנרי להתחלה של בדיחה, למפגש הראשוני בין מילים לרעיון, המגובה בציפייה של קהל השומעים לצחוק הגואל שיבוא בסיומה. אבל בנקודת המפגש הזו, ברגע הראשון שבו המילים אכן נמסרות, גלומה הזדמנות יוצאת דופן, הזדמנות לסיפור. את המפגש, ההזדמנות ואת הסיפור - מנסח גרוסמן בספרו החדש, שהוא מפתיע באופני המבע שלו, בסגננו המשתלח כמעט ובעירוב בין הגס לפיוטי.

     

    מכאן המפגש ושלוחותיו, זהו המכניזם הדרמטי בספרו החדש של דויד גרוסמן. הגיבור, דובלה ג'י, סטנדאפיסט, עולה להופיע במרתף בנתניה. הקהל פוגש אותו, הוא פוגש את הקהל במתיחות, בציפייה, בהתחלת בנייה של קשר. יש אלמנט וולגרי בדובלה. הוא אלים, מתנשא, אבל מצד שני, גם שפוף מאוד. הוא מכה את עצמו, מתפלמס על נושאים פילוסופיים, משהה את הפאנצ'ליין; לא ממש מכונת בדיחות סטנדרטית שאנו מצפים למצוא על הבמה.

     

    הסיפור שמגולל דובלה לאורך מרבית ההופעה הוא סיפור טראומות ילדותו - אחת מהן במיוחד, שאליה הוא מגיע לאחר מסע ארוך, מדכא, רווי בהשפלות, תוך שהוא נחשף עוד ועוד, ללא יכולת לעצור.

    ספרו החדש של דויד גרוסמן. הגיבור הוא סטנדאפיסט וולגרי (עטיפת הספר-) (עטיפת הספר-)
    ספרו החדש של דויד גרוסמן. הגיבור הוא סטנדאפיסט וולגרי
     

    לפיכך, הציפייה של הקהל שמולו, ושל הקוראים שמולו, מתערערת קצת. המפגש נטען באמוציות חדשות, באי-דיוקים, בחוסר התאמה. ואז הכול נשבר. אחת הצופות בקהל מציינת שהיא מכירה אותו בתור ילד, טוענת שהיה טוב, שהילך תמיד על הידיים. היא משבשת את המופע לגמרי, מרעידה בדובלה את הגעש שנמנע ממנו כל השנים. ואז, בכוח שאינו יכול להימלט ממנו, הוא מתחיל לספר.

     

    "הדבר" שיוצא מהבנאדם

    בספרו הקודם של גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן", גיבור הסיפור החליט לבצע פעולה אקטיבית אל מול הטראומה, השכול והכאב. ב"סוס אחד נכנס לבר" הגיבור נתון גם כן בסד הטראומה, וגם הוא נכנס למעין מצב קטטוני. כאחוז טירוף הוא מפרק את עצמו, את עברו, את ההווה שבו הוא נמצא, על מנת להגיע לאיזו נקודה מדומיינת, אותו "לשם" גורלי שנוסח היטב בספר הקודם. 

     

    בספר זה גרוסמן בחר להפקיד את קול המספר בידי מכר ילדות של הגיבור, שופט בדימוס, שנתבקש על ידי דובלה מבעוד מועד לצפות בו מופיע, מתוך תקווה שיראה בו את "הדבר הזה שיוצא מהבנאדם החוצה מבלי שישלוט בו. שאולי יש אותו רק לאדם אחד בעולם". דובלה לא צפה את התהפוכות הרגשיות הדרמטיות שיקרו בגלל אותה אישה קטנה וחרישית שנמצאת בקהל, אך בכך הועצם המפגש הטעון מלכתחילה בין המתבונן למושא המבט.

     

    למעשה, שבירת ההסכם הלא כתוב בין האמן לקהלו במופע סטדנאפ (הסטנדאפיסט מצחיק - הקהל צוחק), הוא שמוביל את דובלה לממש עד תום, בצורה מכמירת לב וכואבת עד מאוד, את "הדבר הזה שיוצא מהבנאדם". חרף מחאות הקהל, שרבים מהם עוזבים אט-אט את האולם ככל שמופע האימים נמשך, הוא נאחז בסיפור שמתפרץ ממנו, שהוא אינו יכול עוד להסתירו. המאבק העגום הכפול המתקיים בינו לבין עצמו ובינו לבין הקהל, מטעין את העלילה בדרמטיות חזקה. עליו לשמור על הקהל, על הקשב, על המבט.

      

    גם אם יש בפונקציה שלו, כסטנדאפיסט, מן הקלישאה, הגיבור של גרוסמן מצליח לעורר בקוראים מתח ודריכות, חמלה ורחמים - לא רק משום החשיפה המדהימה על גבי הבמה, לא רק בגלל תחושה מקוממת של אי-נוחות המתגברת במהלך המפגש עמו, אלא בעיקר בגלל שמתאפשר לנו לחזות באותו מימוש גורלי של ההזדמנות לסיפור, ברגש העז שמעוררת שבירת הציפיות שבמפגש, בניפוץ של ההנחות השיפוטיות המיידיות שאנו - מבלי דעת אפילו - חורצים כלפי דובלה בתחילת הספר, כיוון שיש בו משהו מעצבן, מתריס בכוונה. הבדיחות שלו לא מצחיקות, הוא מאריך מדי מדיבור, הוא אינו עדין, ואנו נסחפים אחריו בבוז.

     

    "איך הוא הצליח, אני חושב לעצמי, איך, בזמן קצר כל-כך, הוא הצליח להפוך את הקהל, ואפילו אותי במובן-מה, לבני-בית בנפש שלו? וגם לבני ערובה שלה?" כך תוהה המספר, אותו מכר ילדות רחוק של הגיבור, אלמן, המתגעגע לאשתו ושרוי בכאבו. גם עליו נכפית הבחינה העצמית, כאשר דובלה משחזר את טראומות הילדות. אך לא מדובר ב"סגירת חשבונות" או בקביעת גזר-דין, אלא בכוחו של המפגש החריג הזה בינו לבין דובלה, בינו לבין העבר, בינו לבין אהובתו שמתה, בינו לבין האפשרות להמשך, בינו לבין החיים שעדיין מסוגלים להפתיע ולכונן הזדמנויות חדשות - בכוחם של כל אלו לספר סיפור, להיות התחלה של משהו אחר וייחודי, שגם אם הוא מושתת על כאב, על אובדן, על הסתרות.

     

    אף על פי שנושאים אלו מובעים בספר ועולים מחוויית הקריאה בו, גרוסמן לא כתב סיפור על "ליצן עצוב", גם לא על המתח שבין אמן לקהלו או על העצב שנמצא בבסיס הצחוק. אפילו לא סיפור על מקומו של המוות בחיים - תמה מרכזית בספר, ואולי בכל ספריו של גרוסמן ככלל. הוא כתב, כאמור, סיפור על מפגש. מלבד המפגש הבסיסי בין דובלה לקהלו ובין דובלה למספר, המפגשים הנוספים - הממשיים והפוטנציאליים - מלווים את הקריאה כמעין מפגשי רפאים, ככשלים, כאכזבות, כהחמצות.

     

    עזיבתם של חלק נכבד מהצופים מעצימה את התחושות הללו - כהזדמנויות שלא צלחו. אך גרוסמן אינו מציב מראה שיפוטית מולם, שכן לא כל מפגש סופו להיגמר באיחוד, לא כל מפגש צולח. אבל אלו שצולחים, יש בהם כוח אדיר לשנות חיים.

     

    זו גם התחושה החזקה ביותר שנותרים ממנה בתום הקריאה, נוכח תגובותיהם של הדמויות שנשארו (ולא נחשוף אותן). שדווקא מתוך השבירה הדרמטית של ההסכם והציפייה, דווקא מתוך המוות והאין אונים והכאב, דווקא שם (בדומה לרמיזה לכך ב"נופל מחוץ לזמן"), יש עוד סיכוי לשינוי, לחיים שמכילים את כל הפצעים, שרק מתוך ההכרה בהם יש אפשרות לספר סיפור חדש.

     

    אף על פי שניתן בהחלט למצוא קווים משיקים בין כל יצירותיו של גרוסמן,

    מבחינה תמתית וסגנונית, הוא בכל זאת מנסה בכל רומן וסיפור לגשת אל החומרים שמעניינים אותו בדרך מעט שונה - בפואטיקה ובאופני המבע הייחודים לסיפור. גם הפעם, הבחירות לעצב את ההתרחשות באמצעות מבט חיצוני של אחד מהצופים המתעד את ההתפרקות של הגיבור, להרבות בדיבור קולח, מלא מניירות, להמעיט בתיאורים ולהתמקד במונולוג של הסטנדאפיסט, משרתות היטב את הסיפור, בין השאר משום שמדובר בסיטואציה שבה המבט מהותי מאוד, והדיבור המונולוגי הוא בעל תפקיד מרכזי בדרמה.

     

    מהלכים אלו פועלים היטב על הקוראים - אולי גם מתוך דחף מציצני ואלים שנמצא בנו. אולם החלקים המוצלחים ביותר בספר הם פתיחתו ומעט אחריה, וחלקו האחרון. אלו יוצרים יחד את התשתית הרגשית והדרמטית של הסיפור, ובהם נשתלים הזרעים לפענוח התמות המופיעות בו והדמויות. חלקו האמצעי של הסיפור, הכולל בין השאר את עיקר סיפור הטראומה, חלש ביחס לחלקים האחרים. בדומה לדובלה, גם גרוסמן קצת הולך שם לאיבוד, אינו מזקק את הדרמה, ופירוט היתר דומה לאחיזה רופפת בעיצוב הסיטואציה.

     

    כוחו של "סוס אחד נכנס לבר", בסופו של דבר, אינו במבנים הלשוניים המעניינים או בבנייה הנכונה של פירוק הגיבור ממגננותיו, כי אם במה שנמסר "בין השורות", ששורה ברקע ההתרחשות. לפיכך, הסיפור עצמו יכול לעתים להיות מייגע ומופרז, אבל אם ננמיך את המבט ונסתכל על שקורה מזווית חדשה - ייחשף העומק הרגשי המניע את הסיפור.

     

    "סוס אחד נכנס לבר", מאת דויד גרוסמן. הוצאת הספרייה החדשה. 198 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיל יוחנן
    דויד גרוסמן. רגע של מפגש
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים