שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זלדה: "כמה גדול הכאב בעולם"
    "אני מתגעגעת לשער המשי הקליל והנקי שעינו כעין הסהר. אני מתגעגעת אל אמי הרכה, הישישה, שהלכה לבדה, כל כך לבדה, להחזיר את הנקודה הפנימית שבה לאלוהים בדרך הנסתרת שתחת האבן". סיפורים מאת זלדה

    זלדה שניאורסון-מישקובסקי, מהמשוררות החשובות ביותר בשפה העברית, לא כתבה רק שירים, אלא גם רשימות, סיפורים, אגדות, חלקי מחזות, רשמים מספרים, תרגומים ומכתבים, שאת חלקם לא שלחה מעולם. בנוסף, עסקה כל ימיה בציור וברישום. לרגל שנת השלושים למותה, והמאה להולדתה, מכונסים לראשונה בספר "ציפור אחוזת קסם" מבחר מרשימותיה, מכתביה וציוריה. בואו לקרוא את כתבי זלדה:

     

    במחשכּים

    כמה גדול הכאב בעולם, מה איום, ומה רב ונהדר היופי. עייף מן היופי ומן התפארת שיחק הילד בשבילי הכרמים עם חבריו. עיניו השחורות להטו, תלתליו השחורים רקדו והוא צחק. כמה טוב, כמה יפה. הלב נפעם, נרגש. וים הזהב של צהרי קיץ נהַר ללבּו וַירוממהו וַירקידהו. אל עליון! מה יפה עולמך! ולא יכול לבּו הכיל את אוקיינוס התפארת והוא פרץ בשירה. הוא שר, ושיריו מלאו חדווה ושמש, חום וצחוק, יגון וגעגועים, עד כי נאלמו חבריו הקטנים, הפסיקו משחקם, עמדו דום וַיקשיבו: נהדר! נהדר!

    זלדה בצעירותה. "ושיריו מלאו חדווה ושמש, חום וצחוק" ()
    זלדה בצעירותה. "ושיריו מלאו חדווה ושמש, חום וצחוק"
     

    ופתאום ראה כדור זהב מזהיר בין העלים הרטובים. 'כדור זהב' – קרא בשמחה וַירץ. הוא לקח את כדור הזהב וַילחצהו בחזקה אל לבּו ועיניו הזהירו. התפארת היתה תמיד רחוקה, בלתי נתפשת, הוא היה פושט את ידיו לקראת השמש ואולם הן שבו ריקות, השמש חיממה אותן אבל רחוקה היתה וגבוהה. והנה זהב השמש בידו והוא יכול לחוש את חומה היוקד.

     

    ופתאום – נפץ, חושך וכאב. הוא נפל על האדמה הנוקשה. חושך, חושך ורעש, אנשים, המון קולות, צעקות, בכי וכאב נוקב בעיניים. כדור הזהב שכה הקסים אותו היה אחת הפצצות שנשארו מימי המלחמה. הפצצה התפוצצה וַתעוור את עיניו. ימים רבים היה חולה, וגופו היה לוהט וכואב.

     

    אך לאט לאט הרפּה החום ממנו וכאֵב עיניו הלך ופחת. הוא שמע המון קולות, קולות רמים וקולות דממה וצלילים דקים מן הדקים שלא שמעה אוזנו מעולם. הוא האזין...אולם עיניו חיפשו את תפארת הצבעים, מצחו התמלא קמטים מרוב התאמצות ועיניו הביטו אל תוך חלל שחור ואטום. זה לא היה שחור הלילה הכחול, השקוף, אשר סהר וכוכבים יכסיפוהו, זה היה שחור אטום בלי קו אורה. הוא התפלא: היכן נעלמו כולם? חושך, חושך. והעולם מלא קולות, קולות רמים ונמוכים, רחוקים וקרובים, מתחננים ותובעים.

     

    מאין באו כל הקולות האלה? אין זאת כי הצבעים מדברים, צבע צבע וקולו. רגש הבדידות והיתמות אשר תקף אותו בראשית עיוורונו עזבוֹ. עולם של צלילים קרב אליו, והצלילים ליטפו אותו, שרו ובכו אתו וַיהיו לו לחברים בחייו נטולי האורה.

    הביאו אותו לירושלים, לבית חינוך עיוורים.

     

    הכל היה זר וקר. בדרכו נתקל בעצים חשופים ודוקרים. והאנשים אשר סבבו אותו היו מלאים מרירות וכאב. לבּו נלחץ מכאב, ודמעות כבדות התגלגלו מעיניו העיוורות. רק עכשיו, בנכר, הרגיש בעיוורונו, הרגיש בגודל אסון חייו. כל חייו עליו לעבור בחושך, בין זרים, בין קולות חדים וקרים. הוא ישב על הספסל אשר בגן והקשיב לצעדי הילדים העיוורים אשר טיילו שלובי זרוע על המרצפת הֵנה ושוב. הילדים צחקו, דיברו והתקוטטו. נעימוֹת, נעימוֹת חיממתו השמש, ופתאום נתמלא לבּו רחמים רבים על עצמו ועל הילדים שצחקו והתקוטטו מבלי להרגיש באסונם.

     

    רחמים כה גדולים, כאב כה גדול לא הרגיש מעודו. השמש ליטפה אותו כאשר ליטפה אותו אמו, לטיפה רכה, והלב נרגש, מתמוגג עד כדי הַזיל דמעות. קולותיהם יקרו לו וקרבו ללבּו. הם לא היו עוד מכוערים, היו בהם קולות עמוקים וצלולים, קולות מתגעגעים וכואבים.

     

    רחמים וכאב שטפוהו, הוא לקח את כינורו וַיקרא לידידיו הצלילים. וידידיו לא בגדו בו, הם באו בהמון מכל קצות תבל, הם בכו אתו, צעקו לשמַים על עיוורונו, ליטפו בגעגועים את כל הילדים הקטנים, הזרים וכואבים כמוהו, הם שרו ורקדו.

    רבות סיפרו לו מה רבה התפארת גם עכשיו, בחושך. צלילים, צלילים, צלילים. העצים מספרים, הציפורים דובבות, הפרחים פותחים פיהם חרש, רק הוא ישמע קולם. השמש לוחשת בקול דממה דקה, בלי הרף. והכל נושם.

    הוא שומע הלמות לב תבל כולה...

     

    כל הקטנים נאספו, גם הגדולים. הוא מנגן. הוא שר. מאז היה לחביב הבית. מה רבו הצבעים בשיריו, אלה שנולדו עיוורים קימטו את מצחותיהם ויחפשום. רגע נדמה להם כי נקרע המסך העוטה אותם והם רואים, רואים דבר מה. לבּם דפק, הלם, והם הרימו את ראשיהם והקשיבו לצבעים המבהיקים מעבר לגבול חייהם, ההולכים ומתקרבים אליהם ומתדפקים על לבּם, ואלה אשר נולדו פיקחים דימו בלבּם כי שבים הם לראות, והם פשטו את ידיהם לקראת האור. אולם יש אשר יפרוץ בצעקת כאב: לעולם לא נראה אור, בכה כינורו, לעולם לא יעטו הצבעים את הדמויות אשר מעבר לגבול חיינו...

     

    אך גם לנחם ידע כינורו, גם לרפאות ידעו חבריו הצלילים, ומה חמות היו דמעותיו, מה רעדו צליליו. חביב היה ואהוב על כולם, גם לצחוק ידע הרבה ולעלוז. כשיגדל, יספר כינורו לעולם ומלואו על הסבל, ויֵדע כל אדם את געגועיו ואת געגועי חבריו לגורל.

    הגדולים לטפוהו, גדול יהיה הילד...

     

    ביום בהיר ושְקוּי אורה כיום בו קרה אסונו ישב כרגיל על הספסל אשר בגן, ופתאום שמע קול קורא לו. הוא קם מן הספסל ומגשש יצא החוצה. בחוץ רבה התנועה, הוא שמע המון קולות, רעש ומהומה, ובין כל הקולות הבחין את הצלילים החדשים שקראו לו. הוא הלך ישר מגשש בצהרים, ופתאום הזדעזע כולו. רעש אוטו שמע ודבר מה כבד דחף אותו ויפילהו ארצה. גם עכשיו כמו אז נאספו הרבה אנשים. מהומה ורעש.

    בערב נודע בבית חינוך עיוורים: הוא מת.

     

    חרישיים ישבו חבריו ימים רבים. עתה נעלם מהם כל רמז מהעולם ההוא, מעולם הצבעים הקורנים. בימי סער, עת תֵהום הרוח בקולות זועמים, ובלילות קיץ שקטים ושקופים, יש וישתתקו חבריו, יַטו ראשיהם, יקַמטו מצחותיהם, כמתאמצים להקשיב לקול הילד המנגן.

     

    געגועים לאמי

    אני מתגעגעת לשער המשי הקליל והנקי שעינו כעין הסהר. השעה היא אחת אחר חצות אך איני יכולה להירדם. אני מתגעגעת אל אמי הרכה, החולנית, הישישה, שהלכה לבדה, כל כך לבדה, להחזיר את הנקודה הפנימית שבה לאלוהים בדרך הנסתרת שתחת האבן.

    זלדה ואמה. "נשיקת אושר, נשיקה של שבת" ()
    זלדה ואמה. "נשיקת אושר, נשיקה של שבת"
     

    אני רוצה לצייר הילה של שלמות זגוגית סביב ראשה המעונה וסביב מעשיה. ליל שבת, הלילה האהוב על שתינו (ביחס לשאר הדברים, המכרים, האנשים, כמעט תמיד היו דעותינו חלוקות). אמי לבשה את מטפחת המשי האפור וענדה את סיכת היהלומים העתיקה שמתיזה ניצוצות של פאר בצבעי הקשת והמלכות.

     

    לאחר שבירכנו על הנרות היינו מתנשקות - זה היה הטקס הפרטי שלנו, האות לשלום. נשיקה אחת של פיוסין – כי את כל הדברים ראינו באופן אחר וזה עורר ויכוחים ואי הבנות, ועוד אחת – נשיקת אושר, נשיקה של שבת.

     

    כאשר קמתי מן ה'שבעה' ועמדתי ליד קופת חולים, ניגשה אלי שכנתנו מקומת המרתף להצטדק שלא באה לנחמנו, וכך אמרה: 'הפה שלה היה כמו פרח'. ולא ידעתי מה כוונתה, האם לצבע הרענן של שפתיה, שהוא נדיר כל כך בגילה הקשיש, או למליה הטהורות. במוצאי שבת, כאשר בבית היה חושך לפני ההבדלה, היתה אמי עומדת ליד החלון ומשקיפה על הרחוב, על העוברים והשבים, וגם אותה שכנה היתה עומדת אז בחוץ, ומכאן ההיכרות והשיחות ביניהן. בכל בוקר, כאשר שתינו לבדנו קפה, היתה מספרת לי מעשיות חסידים מספרו של הרב זֶוין שקראה בעניין עצום.

     

    לעתים היתה לוקחת את המקל של סבא, שכל שריד ממנו היה קדוש בעיניה, חובשת את הפאה ולובשת סוודר, ויוצאת באומץ לב לטייל ברחוב לבדה. תמיד פגשה ברחוב ידידות ששוחחו אתה. בספר התהלים קראה בחצר לפני שקיעת החמה, כאשר האוויר מלא זהב אדום. בכלות הנפש קראה, ואני עצמי לא ידעתי שהגיעה למדרגה של בן גבירול ויהודה הלוי. רק בלילות הייסורים האחרונים, כשמר המוות בא, ראיתי מה גבוהות מחשבותיה ומה קרובות לאלוהים.

     

    העני השמן, שצורתו כצורת אחד הנכבדים, היה עומד במסדרון, מושיט את ידו ומבקש נדבה בלי להגיד מלה. פעם אחת בא אלינו כאשר אמא הלכה להדסה ושהתה שם שש-שבע שעות ואני בכיתי עד שיגעון מרוב דאגה כי לא ידעתי היכן לחפשה. נכנס העני ושאל מדוע זה אני בוכה. כאשר סיפרתי לו התחיל לנחמני, ומאז היה בא לדבר ולשתות תה או קפה, ואמי היתה מאזינה שעות לכל הבעיות שלו, היתה לה מין סבלנות מיוחדת וכבוד מיוחד אליו.

     

    לפעמים היה בא אלינו בחור צעיר והדור במראהו, שנראה כבן טובים אך היה לא שפוי, וגם אמר שהוא בטיפול רפואי. איזה פחד לא הגיוני היה תוקף אותי כאשר היה נכנס ופותח בשיחה, ומבט עיניו היה מזעזע אותי. אך אמי לא פחדה ממנו: 'ואם הוא חולה אז מה', אמרה, 'אז לא צריך לתת לו לאכול ולשתות?'

     

    והבחור השלישי, זה שאני פוגשת לפעמים ברחוב גם עכשיו, פניו חיוורים כפני מת וזקנו החום ופאותיו מתולתלים, ויש בו דמיון רב לציורים של ישו. בנימוסיו והתנהגותו היה ריח של תורה. בפעם הראשונה בא בערב פסח, אמא נתנה לו דגים והוא אמר: 'צווישן יידן ווערט מען ניט פאַרפאַלן' ('בין יהודים לא הולכים לאיבוד'), ומאז היה בא לעתים קרובות בימי ששי, יושב שלוש שעות ומפורר חלה שלמה במרק ואחר כך מברך שעה ברכת המזון. גם הוא כנראה סבל מרעב ומהפרעות עצבים - ולאמי היתה סבלנות פלאית אליו, יותר מאשר לי. עד שפתאום הפסיק לבוא.

     

    והנשים של יום ששי – הלא אמי היתה כבר באה בימים מאד והכל היה מאמץ בשבילה, ובכל זאת היתה יוצאת לחצר

    ומגישה קפה במו ידיה הזקנות למבקשות הנדבות. כאשר שכבה בבית החולים אמרה לי, שביום ששי לא אבוא אליה - אם כי נפשה יצאה אלי - כדי שאוכל לתת במקומה את הקפה לנשים העניות.

     

    אמי היתה משקה את הפרחים - כל עלה חדש שצץ בעציץ היה חג בשבילה והיתה קוראת לי להראותו. גם העץ שהיה מוציא עלים אחר החורף היה בשבילה עדות לתחיית המתים. וכמה סבלה מזה שלא היה ילד שיקרא לה סבתא, רק אלוהים יודע איזו השפלה ובדידות הרגישה.

     

    פעם הלכה ברחוב וילדה קטנה ונחמדה שעמדה באיזו חצר פנתה אליה ואמרה: 'את רוצה להיות סבתא שלי? כי אין לי סבתא. תהיי אַת הסבתא שלי'. כל חייה זכרה את המלים האלה כַּמתנה היקרה ביותר שקיבלה, והצטערה שלא קשרה קשרי ידידות עם אותה ילדה - השם ישלח לה אושר על ששימחה את לב אמי כל השנים.

     

    איזו אשה מתוקה היתה זו, איזו אשה חיננית, איזו אשה הדורה, איזו אשה פיוטית!

     

    מתוך "ציפור אחוזת קסם", מאת זלדה. ערכו: ד"ר רבקה גולדברג, ראובן קסל, יונדב קפלון.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים