החברה הכי טובה שלי: "פשוט הציעה נחמה"

משום כך ידעתי שככה זה יהיה גם 15 שנה אחרי זה - כשאתאהב ברן בעודי אישה נשואה, למרות שבעלי כבר ידע על זה. פזית לא תהיה אחת מחבורת המלרלרות, חברות שלי שהיו יושבות בבתי קפה בעיר וסוחרות במידע הפנימי שהיה להן. היא גם לא תהיה תרנגולת צדקנית, מאלו שייעצו לי לחזור מיד לבן זוגי הנחמד. כשסיפרתי לה שהתאהבתי בגבר אחר, פזית שתקה ושתקה ואז חייכה אליי. זה היה החיוך שגרם לכל הגברים בתל־אביב להיהרס ממנה. "אתם יכולים לבוא אליי", אמרה בסוף. "אתם בטח צריכים דירה להיות בה".

דנה ספקטור ופזית. החברה הכי טובה(צילום: טל שיר)

כבר באותו הלילה באנו אליה, היא טרחה לנסוע לאיזה מקום. הגענו אליה כל כך מפוחדים, אחרי שבועיים שבהם רוב המדינה התייחסה אלינו כאילו רצחנו גור חתולים בפריים־טיים. הלכנו בשקט על השביל שמוביל לדירה, ואז ראינו אותם. עשרות אורות קטנים, כתומים ואדומים, מנצנצים אלינו בחושך. פזית סידרה לנו נרות בגינה הפצפונת שלה, עשרות נרות. ולא רק זה, היא סידרה לנו מזרן הודי ענקי על הרצפה כדי שנוכל להתחבק פעם אחת בשקט, בלי להיתקל בהנד־ברקס של המכונית.

זה היה כל כך מדהים, ההבנה שלה ששני אנשים מאוהבים שעזבו את הבית צריכים רק דבר אחד: בית. היא אפילו הניחה צלוחית עם עוגיות הטבע המוזרות שלה. משהו עם שקדים וחמוציות וגבס בניין, או אולי טעיתי וזה היה טחינה.

הכל היה כל כך מזמין ומושלם, כי פזית היא אמנית חיים, היא יודעת בדיוק מה צריך לעשות כדי להפוך את החיים לטובים יותר. אם היא מכינה לך סנדוויץ', הוא תמיד יהיה הכי טעים וייראה כמו ציור של גוגן על הצלחת. אם פזית נוסעת לחופשה, כדאי לכם להצמיד לה מעקב כי היא תוביל אתכם לחופים הכי טורקיזיים שאיש לא מכיר. היא עושה מהחיים כזאת אמנות שאני מקנאה בבעלה דן, שזוכה להיות לידה.