שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להרים את האבן ולמצוא את עזרא פאונד
    שירים, כתובים, מניפסטים, ראיונות נרחבים - כל מה שאי פעם נכתב על עזרא פאונד בעברית כונס בספר מאיר עיניים שמדגיש את חשיבותו כיוצר שעורר השראה ביוצרים, וגם כשטעה - תרם לעולם ממסקנותיו. ביקורת

    עבודת הליקוט שנעשתה בספרו של עזרא פאונד, "מבחר כתבים" מעוררת הערכה, ומדגימה את המובן מאליו: קיומו של ספר זה הוא חשוב והכרחי. האסופה מכילה את כל מה שתורגם, נכתב ונאמר על פאונד בעברית, וכן תרגומים נוספים שעדיין לא ראו אור, על ידי מגוון רחב של מתרגמים, וזה כולל כמובן את שיריו, במיוחד מחזור הקאנטוס (עם המלצה, לפחות לטעמי, במיוחד על קאנטו 1, קאנטו 7 וקאנטו 49), וכמו כן מסות, מניפסטים, ראיונות נרחבים, מכתבים ומאמרים - וגם קמצוץ משידוריו ברדיו הפאשיסטי.

     

    פאונד במשך שנים היה נחשב לגיחל לוהט מדי, לפחות בעיני אחדים, ובהקשר הזה מאירים דבריו של דוד אבידן במאמרו שמופיע בספר "שלטון הבינוניות ופריבלגיית השלילה", המפריד בין שירתו לדעותיו הפוליטיות והאנטישמיות, דעות שעליהן התחרט חרטה שלמה בערוב חייו, והעיד על עצמו כי היה טיפש גמור. "הטעות החמורה ביותר שלי היתה האנטישמיות, אותה דעה קדומה וקרתנית", אמר לאלן גינזברג כשזה בא לראיין אותו במוסד לחולי נפש שבו אושפז, כסוג של פשרה, לאחר שארצות הברית הכריזה עליו כבוגד, בעקבות פעילותו במלחמה.

    עזרא פאונד. לזקק את חוויית הקריאה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עזרא פאונד. לזקק את חוויית הקריאה
     

    צורת הקולאז' העריכתית של הספר הנוכחי כמו לא משאירה אבן-פאונדית אחת לא הפוכה, ומאפשרת התבוננות פנורמית באיש וביצירתו. דווקא הצורה הלא ליניארית והלא אקדמית הזו, מספקת בסופו של דבר (למרות חזרתיות מסוימת) את התמונה הכי עשירה ולימודית ולא כפייתית. כשמסיימים את הקריאה, עולמו של פאונד כמו יושב בצורה הרמטית ונהירה בתוך המוח.

     

    קריאה בספר גם מבהירה שאת ה"תאונה הפאשיסטית" שלו צריך לשים בפרספקטיה הנכונה (גחמה אנטי-קפיטליסטית של הלוך רוח התקופה, ולא אידיאולוגיה מדעית מבוססת), ולמרות נטייה טבעית תמיד לברוח לצדדים הרכילותיים והמוחצנים של האדם, צריך להציב את העיקר בחזית. העיקר הוא שעזרא פאונד היה אחד האנשים החשובים ביותר בספרות העולמית, ומי שכונן את המודרניזם של המאה ה-20, והשפיע ככל הנראה על כל המשוררים שבאו אחריו - במיוחד על ט.ס. אליוט שפאונד ערך את יצירתו המופלאה "ארץ הישימון".

     

    אבל השפעתו של פאונד היתה מעבר לשירה. וויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס ועוד ראו בו מקור השראה כביר, במיוחד בזכות התפיסות שלו לגבי מודרניזם ולגבי כתיבה בכלל - ובייחוד לגבי תפקידה והאופן שבו היא צריכה להיעשות: איך היא צריכה לתאר את המציאות.

     

    זה ניכר במיוחד ב"מניפסט האימג'יסטי". שם פאונד טווה בבהירות את ה"עשה ואל תעשה"; אין לעשות שימוש כלשהו במילה שאינה תורמת להצגת "הדבר", יש לכתוב ברצף של משפט מוזיקלי ולא ברצף של מטרונום, האימאז' הוא זה המציג מכלל שכלי ורגשי בשבריר של רגע, מוטב להציג אימאז' אחד במהלך חיים שלמים מאשר לייצר ריבוא כרכים - הארה זו מקבלת משנה תוקף נוכח שירו "מראה הפרצופים האלה בסך:/ עלים על ענף לח, שחור", שברושם ראשוני נותן תחושה דומיננטית של שיר הייקו, מהסוג שמתעקש לייצר לעצמו רנסנס באי אילו מגזיני שירה ואתרי אינטרנט, אבל ההסבר שניתן לדרך כתיבתו של שיר זה הוא מרתק.

     

    במקרה הנ"ל הוא באמת התחיל מריבוא כרכים, והלך והצטמצם, כמו משהו המתגלף מתוך סלע, עד שהגיע לזיקוק האימאז'י הפשוט והמופלא. פאונד, למעשה, מעורר מחשבות על-זמניות ועל-ז'אנריסטיות בתפקידה של הכתיבה בכלל. הוא לא נוקב בכך מפורשות, במעין "מדריך לכותב המתחיל", אבל מחשבותיו ואופן התייחסותו לספרות צריכים להוות כוח מגדלורי, עבור מי שאיבדו מעט את הקואורדינטות של עיקר ותפל, ויבחרו אולי להיאחז בגוועלד הפאשיזם מתוך מצוקה אינטלקטואלית.

     

    בנוגע לחוויית הקריאה: הספר בנוי כך שקודם כל מובאים בו שיריו, אך למי שאינו מכיר את פאונד לעומק, מומלץ אולי - אחרי קריאת פתח הדבר של יהודה ויזן שמביאה את התמצית וגם צורה ראשונית של מפתח לקריאה - לחזור לשיריו דווקא אחרי המובאות והמאמרים. זאת מכיוון שאת שיריו של פאונד קל להחמיץ.

    הם עלולים להישמע לפרקים מעט תמוהים, סתומים או אפילו פשטניים מדי, ועוסקים מבחינה תוכנית באהבהבים ובתשוקות לגברות מצועצעות, בענייני כסף ושכירות, בארס פואטיקה מתבוססת ברחמים עצמיים, בנרטיבים שהם כמו סינופסיס של סרט הרפתקאות הוליוודי, ולעתים עלולים להישמע כמזוהמים בסלנג בלתי רלוונטי.

     

    העיסוק בתוכנם עלול לגרום להחמצה של הצורניות, התעוזה, החדשנות והיפעה והעוצמה שלהם, וכמובן החמצה של המוזיקליות המיוחדת שבהם. חלק מהקסם של השירים הוא דווקא בשילוב התוכן היומיומי לכאורה, חסר החשיבות העצמית והנפיחות המתיימרת של המאה ה-19, עם הפואטיקה הדייקנית, עם המילים הקפדניות, שכמו נבחרו על ידי כירורג של שפה.

     

    מכאן שהגאוניות של פאונד היא חמקמקה, היא לא מתלהמת ולא משתלחת, ולא מנסה להכריז על עצמה מכל מילה או שורה. היא פשוט נוכחת שם. כמו רוח. ונוכחת כמובן בהשראתה גם בלא מעט יצירות מופת ידועות. ספר זה הוא הדרך האידיאלית להיזכר בכך.

     

    "עזרא פאונד, מבחר כתבים". עורך: יהודה ויזן. הוצאת דחק. 288 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Getty images image bank
    עזרא פאונד. להיזכר בגאונות שנשכחה
    צילום: Getty images image bank
    הטבות למנויים
    מומלצים