כל כלב בא יומו
בניו-יורק, מסתבר, היום הזה בא כל יום
מי שיוצא לו להתהלך ברחובותיה השקטים יותר של העיר ובשבילי הפארקים בוודאי שם לב כי קיים יחס קצת חריג בין כמות האנשים בהשוואה לכמות הכלבים בעיר הזאת. הייתי מעריכה שמדובר על כ-5:1, לטובת הכלבים. לא פעם יוצא לי להביט בהשתאות בלהקה של 7-6 כלבים אשר מוליכים אדם אחד ברצועה כאשר ברור מאליו על פי יחסי הכוחות שעדיף לו מאוד לבחור שלא תעבור באותה עת ברחוב כלבה מיוחמת או סנאי אובד.
כבר לפני זמן מה שמתי לב שניו-יורק היא עיר מאוד מוזרה. מדובר בעיר בה כל אדם עוסק בענייניו ומניח לאחר. עיר בה אתה יכול לצעוד במעלה הרחוב עם סכין נעוצה לך במצח, חץ שנעוץ לך בתריסריון וחתיכת פטרוזיליה בין השיניים, ואיש לא יאמר לך מילה. אבל כלב? כלב זה כבר סיפור אחר. אם אתה צועד ברחוב עם כלב, מתברר, כל אדם החולף על פניך חייב לוודא בינו לבין עצמו שהוא לגמרי מבין ובטוח לחלוטין באיזה סוג כלב מדובר. וכך, אם היה לי דולר עבור כל פעם בה מישהו ברחוב עצר אותי כדי לשאול אם כלבי, העונה לשם דקסטר, הוא מסוג איטליאן גרייהאונד אז היה לי מספיק כסף כדי להדפיס שלט שעליו כתוב “לא, הוא מעורב!” ועוד היה נשאר לי עודף לדונאט. (הדפסת שלטים זה לא עניין יקר פה בניו-יורק. כבר ביררתי בחנות שלטים ליד הבית והמוכר אפילו הבטיח לעשות לי מחיר כי הוא ממש התלהב מדקסטר ואפילו שאל אם הוא איטליאן גרייהאונד.)
אז כן, מתברר שהכלב החום-מעורב-רגיל שאימצנו בישראל ושאפשר למצוא כמוהו באלפים בארץ זוכה פה ליחס של מלך. במדינה שבה כל ילד בן 4 יודע למנות בעל פה את כל סוגי הטריירים (ואלוהים, יש הרבה! וכולם מעצבנים במידה שווה), הפודלים והצ׳יוואוות, דווקא הכלב המסכן שלי, שרק אלוהים יודע את מי אירחה אימו במלונתה, זוכה לתשומת לב בלתי רגילה. כלומר, בכל מקום חוץ מאשר בגינת הכלבים.
כל בעל כלב יודע כי אין דבר חשוב יותר בעבור הכלב מחיי חברה ומשחק עם כלבים אחרים, גם לשם הוצאת מרץ וגם למען התפתחות שכלית-אישיותית תקינה, ולכן אני מקפידה לקחת את דקסטר קבוע לגינת הכלבים הסנובים שליד הבית. טוב, זה לא בדיוק השם שלה. למעשה השם האמיתי שלה הוא “גינת הסנובים” אבל הוספתי את ה”כלבים” כדי שיהיה יותר ברור. מדובר במתחם בטון מגודר שאליו מגיעים עשרות בעלי כלבים על מנת להישען עם כלביהם על הגדר ולהתעסק בטלפון הנייד שלהם. שלא תטעו: בין הכלבים עצמם כמעט ולא מתקיימת כל אינטרקציה. מידי פעם ריחרוח אקראי, אבל מדובר בכלבים מאוד מטופחים, גזעיים, בעלי תלתלי זהב וקולרי יהלומים, וכל סוג של משחק כלשהו בינם לבין יצור חי אחר נחשב לעניין דוחה ובלתי ראוי. וכך, אני ודקסטר מגיעים אל הגינה, אני שולפת את הטלפון ודקסטר יושב למרגלותי ורוטט. לאחר כמה דקות אנחנו יוצאים משם וממשיכים לדרכנו. הכלב מאוד אוהב את הטיולים האלו.
אבל לא כל בעלי הכלבים הם כאלה סנובים. חלקם סתם מוזרים. והמוזרים האהובים עלי ביותר הם מסוג ״המדובבים״. מדובר באנשים שבפגוש כלבם בכלב זר הם חשים צורך בלתי-נשלט כמעט לדובב עבורי את כלבם. זה מתבצע לרוב בקול תינוקי-ילדותי ונשמע בערך ככה: ״הו שלום! אני פונצ׳ו! אני טרייר אירי רך שיער! רוצה להיות חבר שלי?״ בעוד שאני, בהביטי בכלב הזר ובכלבי שלי מבצעים אחד בשני מעשים שלא יאה לתארם כאן, די בטוחה שהשיחה ביניהם נשמעת קצת אחרת.
״בוא נלך מכאן״, אני אומרת לדקסטר וממשיכה, ״אתה לא רוצה להיות בחברת אנשים משוגעים שחושבים שהם יכולים לדובב את הכלב שלהם, נכון דקסטר? נכון? נכון??״.
