שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הכתיבה עבורי היא לא תענוג"
    אורית וולפיילר כתבה ספר בשם "שווייצריה זה כאן" שבו כל הגיבורות זרות לסביבתן, ולעתים גם לעצמן. בראיון היא מספרת על תהליך הכתיבה, על השמש הישראלית ועל מה קורה כשסוגרים את הדלת בברלין. 'הכתיבה משמשת אותי כגשרון קטן לעולם, כמדרס שהופך את החיים לנוחים יותר'

    "אני לא חושבת שיש גיבורים אמיתיים בספרים. גם כאלו שנתפסים כגיבורים הם אנטי-גיבורים ואנשי שוליים - חלקם אנשים שמסתכלים מהצד על החיים, ולפעמים יותר רוצים לקחת בהם חלק, ולפעמים דווקא פחות", מספרת אורית וולפיילר, מחברת קובץ הסיפורים "שווייצריה זה כאן". "התחושה הזאת מאפיינת את ההסתכלות שלי ואת התחושה הצדדית שיש לי בחיים: חוסר רצון להיכנס למסלול שנחשב אולי לנכון ולאמיתי. אולי בעצם, חוסר יכולת שמשולב בחוסר רצון".

     

     

    את "שווייצריה זה כאן", ספרה הראשון שרואה אור בימים אלו בהוצאת "אחוזת בית", כתבה וולפיילר (43) תוך כדי עבודה בהייטק, ולאחר כמה שנים שבהן שהתה בברלין - שם הכירה את בעלה ואת אב בנה. היא נולדה וגדלה בכפר סבא, למדה לימודי תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וביחסים בינלאומיים בירושלים, ולבסוף מצאה את עצמה גם כותבת.

    "שווייצריה זה כאן". לכתוב סביב זרות (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "שווייצריה זה כאן". לכתוב סביב זרות
     

    מדוע בחרת בכתיבה?

     

    "הכתיבה עבורי היא לא תענוג, אלא די סיוט, ודבר שקשה לי מאוד לייצר. ובכל זאת אני מבצעת אותה, כי בסופו של דבר אני נשארת עם דברים שכמה שאני מנסה להגיד אותם - אני לא מצליחה לבטא אותם בשום דרך אחרת. הכתיבה משמשת כגשרון קטן לעולם, למדרס שהופך את העולם הזה, בשבילי, למעט יותר נוח".

     

    לסופרי ביכורים נוספים בערוץ הספרים:

     

    הגיבורות (או האנטי-גיבורות) בספרה של וולפיילר חיות תמיד בחוסר נחת כלשהו, ונמצאות על סף התמוטטות רגשית או במצב של אובדן שליטה. ביניהן: צעירה בשם מירי, שמגיעה לביקור מולדת ומתלבטת איך לספר להוריה שהחליטה להפסיק את לימודיה ולטפל בקשישה גרמנייה שאליה נקשרה. אֵם חרדתית העסוקה במהלך טיסה במחשבות על בנה הקטן ועל רגע הפרידה הסופי ביניהם, שיתגלם ביום גיוסו לצה"ל. אישה שחרדה למצבה הבריאותי, ושעותיה הטרופות מתערבלות בקורותיהן של אם ובת בדיוניות, מסֶפר שאותו היא קוראת.

     

    מתחת למעטה אי הנוחות ישנן גם עלילות פנטסטיות שבמרכזן אישה בודדה שמחליטה למצוא מקלט בתוך ביצת תרנגולת, ואפילו מלכה בריטית ידועה שמתקשה להסתגל לסייגי המלוכה ולכך שנאסר עליה לגעת בידיים חשופות בכל יצור חי. 

     

    הזרות נוכחת כמעט בכל פינה אצל הגיבורות שלך.  

     

    "מוקד ההוויה שלי פה הוא תחושת זרות מאוד קשה למקום. אפילו הנופים או השמש והמזג אוויר הקשה הזה,

    של הארץ, הוא משהו שאני מרגישה שאני צריכה להתגונן מפניו. זו תחושת זרות שהיא קשה מאוד - אבל היא גם משרתת אותי: יש לי נקודת מבט של חיים בתחושה של שוליים, ושל התבוננות מהצד על הארועים ועל האנשים, מבלי לרצות או להיות מסוגלת להתחבר אליהם. אני תמיד מסתכלת מסביב לחפש מקומות שאפשר, לכאורה, להסתתר בהם, מחבואים פיזיים ממש. כל זה משפיע על הכתיבה.

     

    "אולי כי החיים שלי פה יכולים להתקיים רק במעין בועה שעשויה כולה מחומרים של העולם הפנימי שלי. יש בי רצון להיות כל הזמן עם הרגליים קצת מעל הקרקע, בסוג כזה של ריחוף שלא תמיד נאמן למציאות. בברלין, למשל, יש שקט גמור כשסוגרים אחרייך את הדלת של הבית. זה הולך בניגוד גמור לאופי החיים פה".  

     

    כיצד השהות בברלין השפיעה על הכתיבה שלך?

     

    "ברלין היא העיר המרכזית של ההנצחה, של המלחמה. אותה מלחמה היא זו שיצרה את הזיקה הנצחית והמוחשית שלנו אל הגרמנים. לכן יש לי משיכה פיזית אל אותם אתרים של הנצחה ואל כל מה שקשור למלחמה, כי תמיד נדמה לי שבקיום שלהם הם מאותתים לי שלקשר שלי אל המדינה הזו, יש איזשהו בסיס מוצק והיסטורי שלא קשור אפילו ברצון שלי. הם מעבים את הקשר שלי למקום, לגרמניה, באופן מוחשי".

     

    איך בחרת את שם הספר?

     

    "המשפט הזה 'שווייצריה זה כאן' הוא מוטיב חוזר בסיפור הנושא את שמו, ומסמל בעיניי, יותר מכל, את ההכחשה והבריחה מהמציאות האמיתית של האנשים שחיים כאן. הרצון כל הזמן להקיף את עצמך בסוג של אשליה, שאיפה שאתה נמצא זה הכי טוב בשבילך, מבלי להעז או לחפש או לבדוק - אולי משהו אחר בחיים שלך יכול להיות יותר".    

     

    מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?

     

    "איפה שאני כותבת תמיד: בחדר של הבן שלי. אני כותבת על השולחן כתיבה שלו כשהוא הולך לישון בתשע, ואז יש לי תמיד מלחמה של לרצות להמשיך ולהסתכל עליו ישן, או לכתוב. לפעמים הוא אפילו מעיר לי שאני צריכה להמשיך לעבוד ולא להביט בו".

     

    מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "הייתי שמחה לשמוע את חוות הדעת של הסופרת אורלי קסטל בלום,
    כי יש בה המון תעוזה. היא פורצת גבולות שנחשבים לבון-טון, היא לא פחדנית, וגם לא כותבת כדי לקבל ליטופים מהקורא. אני מרגישה קצת דומה לה בהיבט הזה".

     

    על איזה ספר ילדים גדלת?

     

    "על דיוויד קופרפילד. אני זוכרת שרציתי כל הזמן להיכנס לתוך האווירה המלנכולית והגשומה של אנגליה בתקופה של הספר: עולם גשום ונעים וקצת עצוב. כל אלו אלמנטיים הכרחיים לחיבור שלי עם הספר".

     

    איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

     

    "הספר 'מחיקה' של תומאס ברנרד, שהוא אחד מהסופרים המוערכים עליי. סופר חריף מאוד, ביקורתי, חותך בבשר החי בלי פחד. הדבר שהכי כובש אותי אצלו זה הריאליזם הקשה והביקורת העצמית, אין לו פחד מביקורת עצמית גדולה מאוד על התרבות שלו ועל אוסטריה, הארץ ממנה הגיע".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "אני מאחלת לה שתהיה יותר אמיצה ופחות מתחשבת".

     

    מסר לקוראים רגע לפני שיקראו את "שווייצריה זה כאן":

     

    "אל פחד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סיגל איילנד שילמן
    אורית וולפיילר. קובץ סיפורים ראשון
    צילום: סיגל איילנד שילמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים