את באה לחג?

הרבה פעמים שואלים אותי את השאלה הזו בווריאציות שונות: את באה לחגים? נו, מתי את באה? למה את לא באה?

ובכן, אני לא באה כי אני יודעת בדיוק מה יקרה אם אבוא:

קודם כל, מהרגע שאבשר שאני מגיעה יתחילו הבקשות: ״את יכולה להביא לי משם אייפון?״

״כן״, אני נאנחת, דוחפת את האייפון השביעי למזוודה.

״אם יעצרו אותך במכס פשוט תגידי שזה הטלפון שלך״.

ברור, למי אין בימינו שבעה אייפונים חדשים באריזה, חמש קופסאות ויטמינים, 24 חזיות חדשות, 30 מוצצים לתינוק, חמישה קילו תבלינים מקוסקו, שמונה אריזות מייק-אפ ושני פאונד שוקולד לינדט?

ואז, אחרי שהצלחתי לדחוס הכל למזוודה ואפילו נותר לי מקום לחולצה וזוג תחתונים בשביל שיהיה גם מה ללבוש בארץ, אז מתחיל המסע האמיתי.

צילום אילוסטרציה. (צילום: איתי בלומנטל)

להגיע לשדה שלוש שעות לפני הזמן, לבלות שעתיים מתוכם בתורים אינסופיים. בדיקה שאין לי מים בתיק לפני העליה למטוס, אפילו שכבר בדקו את זה קודם בשלב השיקוף, השקילה, החתמת הדרכונים ואפילו נהג המונית שאל בדרך. כמעט 12 שעות טיסה, כלומר, רק אם רכשתי טיסה ישירה בתמורה לאחת מכליותיי. כמעט 12 שעות של ברכיים בגב, תינוקות בוכים, אנשים מזיעים, מתפללים, אוכלים, ישנים. יובש קיצוני. תור לשירותים. אין לי ספק שאם כשאמות אגיע לגיהנום יתברר לי כי מדובר בטיסה לישראל שלעולם אינה מגיעה ליעדה. אני שוקעת עמוק יותר בכיסא המינימלי שהוקצע לי, מנסה להפחית כמה שניתן את חילוף החומרים בגופי ואולי להיכנס קצת למצב של קומה שלא ידרוש ממני לשתות או ללכת לשירותים או להרוג את הילד שבועט לי בכיסא מאחורה. 

מגיעים.

יוצאים מהמטוס, חום גיהנום, כולם דוחפים. ישראל!

אני מזיעה ממקומות שלא ידעתי על קיומם, שיערי סתור ושיניי לא צוחצחו מזה יממה. איבדתי צלם אנוש. בדיוק ברגע זה צצים להם חברים ומשפחה בשדה התעופה, חיבוקים, נשיקות, בלונים. תמונות ישר לפייסבוק שבעקבותיהן לפחות שבעה אנשים עשו לי אנפרנד והפרסומות בצידי האתר כעת ממליצות לי דחוף על ניתוחים פלסטים שונים. נוסעים הביתה, אני רק מתה לישון או להתקלח אבל יש בערך 100 אנשים שרוצים לראות אותי השבוע, מתוכם אני מכירה בערך 20 ורוצה לראות בערך שלושה. אני אטרקציה לא נורמלית, לחמניה לוהטת היישר מהתנור. ויש גם את הציוד הזה שהבאתי איתי ובנס לא החרימו במכס, צריך להוציא משלחת חלוקה של האו״ם. ויש את הסבתות, הדודים, בני הדודים וילדיהם. יש את החברים מהעבודה הקודמת, מהאוניברסיטה, מהשכונה. יש את כל המסעדות שחלמתי עליהן והבארים האהובים עלי ויש מרכזים חדשים שנפתחו ופשוט חייבים לבקר בהם (מישהו אמר שרונה?). יש את המשפחה שלי ואת המשפחה של הבעל, את אלו שגרים בצפון ואלו שבדרום, יש תינוקות חדשים שצריך לראות, לחייך ולהעמיד פנים שיש להם בול את האף של אבא והעיניים של אמא. יש כמה עניינים בירוקרטיים מול המימשל, כמה חובות שצצו וניתוקי תושבות שצריך לטפל בהן. יש את רשות השידור שבוודאי ניצלה את זמן היעדרי בשביל לחפש דרכים חדשות למרר את חיי. א-י-ן ז-מ-ן ל-י-ש-ו-ן.

מתקלחת זריז ומתחילה בסבב, הפרצופים שמולי כבר מתערבבים ואני לא בטוחה את מי ראיתי הרגע ואת מי אראה מחר. חוסר שעות שינה עושה לך דברים מוזרים. מסמנת וי ועוד וי ותוך כדי הטלפון הישראלי הזמני שלי, שאת המספר שלו אני אפילו לא זוכרת, לא מפסיק לצלצל... אנשי הריגשי התעוררו:

״את בארץ ולא אמרת לי??״ (מי זה?)

״עד מתי את פה? חייבים להיפגש!״ (לא נפגשנו בחמש השנים האחרונות אבל השבוע זה חובה?!)

״אולי תקפצי לכאן? בדיוק ילדתי אז אין מצב שאני יוצאת מהבית״ (קפיצה קטנה למצפה רמון???)

ואז מתחיל העלבון.

הו, כן. אני יודעת בדיוק איך זה יהיה. מהר מאוד ה״חופשה״ תהפוך לטירונות והדרישות מהסביבה יהפכו למופרכות יותר. ״אין מצב שאת עוזבת בלי לבוא לראות את החתול החדש שלי!!״ כותב לי מספר חסוי ובלתי מוכר ואני מתחילה להרגיש נרדפת. נדמה שכל אדם שחולף על פני ברחוב רק רוצה פיסה ממני, ואני בכלל לא ישנתי כבר שלושה ימים... אנשים מתחילים לריב על הזמן הפנוי שלי, סכסוכים פורצים בין חבריי ואז מהומות! הפגנות אלימות קוראות לספק נירית להמונים. שלטי ״נירית, מוצר כה בסיסי שעלותו הגיעה ל-8 שקלים״, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. תוך זמן קצר כל האיזור נגרר לתוך מלחמה כוללת, גיוס מילואים מורחב, שימוש בפצצות אטום, לפי הפרסומים הזרים (אם היו לנו כאלה אבל אין). העולם אינו מוכן ומעולם לא נחשף למציאות שכזו. מגיפות פורצות, עוני ואלימות, אנרכיה מוחלטת. בסופו של דבר היקום קורס.

ואתם עוד שואלים אותי למה אני לא באה לבקר??