שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "גט": הסרט שלהם הוא המציאות שלנו
    בישראל של שנת 2014 מתן גט ללא הסכמת בן הזוג, מצריך עילה. בהיעדרה נשאל הבעל: "מה אתה רוצה בתמורה לגט?" זה העצב החשוף העומד במרכז הסרט "גט", וזו גם המציאות העצובה של אלפי נשים הנתונות לגחמותיו של גבר שמאמין כי אשתו היא רכושו
    אישה גרה בנפרד מבעלה זה ארבע שנים. היא אינה אוהבת אותו, לא מסתדרת איתו ורוצה להתגרש. והבעל? הוא מסרב, ולא מוכן להעניק לה גט. במשך חמש שנים היא מנסה להתגרש ממנו. חמש שנים שבמהלכן היא באה והולכת, נכנסת ויוצאת מבית הדין, ועדיין אין לה גט.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

    זוהי העלילה העומדת במרכזו של הסרט "גט", שזכה לאחרונה בפרס "אופיר", אבל זהו גם סיפור חייהן של נשים רבות המסתובבות במסדרונות בתי הדין הרבניים ברחבי הארץ. כטוענת רבנית וכמי שעומדת בראש ארגון המסייע למסורבות גט ועגונות, אני נתקלת בסיפורים מסוג זה חדשות לבקרים: האישה מחכה להחלטה לחייב את הבעל בגט, אולם למרבה הפלא לשון ההחלטה של בית הדין קובעת כי "על הצדדים לנהל משא ומתן להסכם גירושין". ויויאן אמסלם בסרט "גט" היא אחת מנשים אלו, וכאשר בית הדין מבקש מהבעל להתגרש - הוא שואל בשקט ובטון נוקב את שאלת השאלות: "באיזו עילה?"

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    בישראל של שנת 2014 מתן גט ללא הסכמת בן הזוג, מצריך עילה, שכן על פי ההלכה - בלי עילה חייבת להיות הסכמה הן של הבעל והן של האישה להתגרש. מצב זה ידוע כגירושין ללא אשמה (No fault divorce), ומתקיים במרבית מדינות העולם, כאשר בן הזוג שרוצה להתגרש מוכיח כי אינו חי עם בן-זוגו תקופה מסוימת, וזוכה להכרזה כגרוש.

     

    "מה אתה רוצה בתמורה לגט?"

    בעבר הרחוק היה מצבן של נשים אף גרוע מכך. בעולם הקדום, כאשר בעל רצה לגרש את אשתו - הוא יכול היה לעשות זאת גם ללא עילה.

    בתקופת הגמרא תיקנו חכמים את הכתובה, שהייתה מהפכה פמיניסטית גדולה בקביעתה שאם גבר רוצה לגרש אישה - מוטלת עליו החובה לשלם לה, וזאת בכדי שיחשוב פעמיים לפני נקיטת צעד כזה.

     

    בחלוף כאלף שנים, תיקן רבינו גרשום שלא ניתן לגרש אישה בעל-כורחה (וכן שאסור לשאת שתי נשים). אולם למרות ההתקדמות העצומה הזאת, עדיין נשאר הכלל שנראה שהינו כלל ברזל: הבעל הוא זה שמגרש בפועל, ובכדי שבית הדין יחייבו לכך, חייבת להיות עילה.

     

    וכך, בתיקים רבים שאנחנו מייצגות נוצר המצב האבסורדי, שבהיעדר עילה מספיקה (לדעת בית הדין), נשאל הבעל: "מה אתה רוצה בתמורה לגט?" בכך בית הדין עצמו מוביל, הלכה למעשה, למהלך שמעודד סחטנות ודרישות בתמורה לגט, אבל תולה זאת בהיעדר עילה.

     

    מאחר שהגט צריך להיות בהסכמת הבעל, ובכדי שהוא יסכים, דורש בית הדין מהאישה להיעתר לרצונותיו ולגחמותיו של הבעל, בתמורה לגט.

     

    יש כל מיני סוגים של אלימות

    סיפורה של ויויאן אמסלם מציג את בעיית ה"גירושין ללא אשמה" באופן הנקי והקשה ביותר: מצב שבו לבעל אין כל דרישות. בעלה של ויויאן אינו דורש הפחתה במזונות הקטינים, אינו דורש חלוקה לא שוויונית של הרכוש - או קבלת משמורת על ילדיהם הקטינים. אין מחלוקות בין בני הזוג, מלבד הגט.

     

    סרבנות שמאחוריה עומדת תחושתו של הבעל שאשתו היא רכושו - היא שלו, הוא אוהב אותה, ולא ישלח אותה לחופשי
    סרבנות שמאחוריה עומדת תחושתו של הבעל שאשתו היא רכושו - היא שלו, הוא אוהב אותה, ולא ישלח אותה לחופשי

     

    בכך חושף סיפורה של ויויאן את העצב החשוף של הבעיה; את לב-ליבה של הטרגדיה - סרבנות לשמה. סרבנות שמאחוריה עומדת תחושתו של הבעל שאשתו היא רכושו - היא שלו, הוא אוהב אותה, ולא ישלח אותה לחופשי בגט.

     

    תחושה זאת מתעצמת במיוחד (זהירות, ספוילר!) כאשר גם עם קיומו של טקס מסירת הגט, הבעל אינו מסוגל להעלות על שפתיו את המשפט: "והרי את מותרת לכל אדם". ויויאן היא רכושו, והמחשבה שמישהו אחר ינכח בחייה, אינה מתקבלת על דעתו.

     

    בשקט, ללא עלילה סוערת, אך בו בזמן בצורה נוקבת וחזקה – מציג הסרט אדם טוב, אשר מתפלל בבית הכנסת, אהוב על סביבתו (כפי שמעיד גם אחיה של ויויאן), ולכאורה אינו אלים. אך (והנה עוד ספוילר!) גם כאשר רעייתו עושה כמצוות בית הדין וחוזרת לגור עימו, הוא איננו מתייחס אליה, לא מתקרב אליה פיזית ונפשית, והם חיים כשני זרים. בכך נותרת ויויאן בבדידותה. ומה זו אם לא אלימות?

     

    טוען רבני לאישה, זו רק חלק מהבעיה

    הסרט מעלה את העובדה שלמרות הכלל הנוקשה שמחייב עילה, קיימות דרכי פעולה העשויות לסייע לנשים שנמצאות במצב זה. כך לדוגמה, חושף הסרט שלמרות שלכאורה לא הייתה עילה לגט, כן ניתן היה למצוא "עילות" שיאפשרו לבית הדין לחייב בסופו של דבר את הבעל בגט.

     

    אחת מהן, נשענת על העובדה שבמשך שנים ארוכות בעלה של ויויאן לא קרב אליה קירבה אינטימית, שהרי זוהי למעשה עילת העילות – היותו של הבעל "מורד". גם כאשר הבעל אומר שאשתו היא שלא רצתה בקרבתו, זו עדיין עילה, שכן שני אנשים שאינם מעוניינים בחיי אישות, נקראים "מורדים הדדית", ועל פי דבריו של רבנו ירוחם, במריבה הדדית מחייבים להתגרש.

     

    לעובדה שויויאן יוצגה על ידי טוען רבני גבר, יש משקל גדול בעיניי. לדעתי, לו הייתה מיוצגת בידיי טוענת רבנית, היא הייתה נשאלת
    על ידה את השאלות הנכונות, ומצליחה למצוא את אותן העילות שגרמו לויויאן לסלוד מבעלה, אך יצאו לאור רק לאחר שנים ארוכות.

     

    הרמב"ם בהלכות אישות עמד על התופעה עוד בתקופתו, וכתב שאם אישה טוענת שהיא מואסת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, כופים אותו מיד לגרשה, "שאינה כשבויית חרב להיבעל בידיי השנוא לה". זוהי עבודתנו, הטוענות הרבניות - למצוא עילות אלו, ולקדמן בפני בית הדין. זו עבודה קשה, שכן בית הדין תמיד יעדיף "גט בהסכמה", גם אם קיימות עילות, וגם כאשר לבעל יש דרישות מהאישה - ובית הדין לוחץ עליה לקבלן.

     

    הסרט "גט" רוצה להכות בראשינו ולומר: זה יכול לקרות לכל אחת. לך, לבתך, לשכנה ממול ולספרית שלך. הוא חושף בפני הצופים את סיפורן של אלפי נשים, ואת ההבנה עם מה אנחנו, הטוענות הרבניות, מתמודדות דבר יום ביומו. על כך תודה לכם, רונית ושלומי אלקבץ.

     

    • הכותבת היא עורכת דין, טוענת רבנית ומנהלת ארגון "יד לאישה" מבית "אור תורה סטון", המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""גט": הסרט שלהם הוא המציאות שלנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים