שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כמה את מוכנה לשלם תמורת החופש שלך?"
    ענת גילתה שבעלה "המסכן" נישא לאישה אחרת, אך סירב להתגרש ממנה. מעיין גילתה שהבחור העדין שלו נישאה סובל מהפרעת אישיות. בעלה של שני העניש אותה כי נכנסה להריון. נעמה עובדת 13 שעות ביום כדי לכסות את החובות של סרבן הגט שלה. ארבע נשים, ארבעה סיפורים - ואינספור דמעות

    הסיפור של ענת: אני מסורבת גט שהפכה לעגונה

     לא כל כך הופתעתי כשהוא עזב את הבית. הייתי צריכה לצפות את זה מראש, שכן היו סימני אזהרה. אחותו ריקי היא חברתי, וכך החל הקשר עם מי שהפך לבעלי, נקרא לו אהוד. אהוד נראה לי בסדר, זורם כזה. היה די פלספן, היה לו המון מה להגיד על כל נושא, ואני ישבתי שעות והקשבתי לו. חשבתי שהוא נורא חכם, נראה לי שהיינו מאוהבים אפילו. הרגשתי שהוא צריך אותי. הוריי התנגדו לקשר משום שלא עבד, אבל הם לא היו דומיננטיים בחיי, וחשבתי שהם לא מבינים שאהבת אמת חשובה יותר ממקצוע.

     

    << עוד חדשות ועדכונים - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    לאחר שהתחתנו הוא לא "מצא את עצמו". הסתגר הרבה, בקושי היה מדבר איתי. היה יוצא למקומות שונים וחוזר אחרי כמה שעות או ימים. כמובן שהתנגדתי, אבל זה ממש לא עניין אותו. הוא היה מבקר את אמא שלו או יושב במרכז העיר, מדבר עם אנשים ברחוב. בפעמים הראשונות שהיה נעלם, הזעקתי את האחים שלו ושלי. התקשרתי למשטרה. וכשהיה חוזר מעולם לא טרח להגיד לי איפה היה, ובטח שלא להתנצל. אחיו אמרו לי שכדאי שאתחיל להתרגל לזה, כי "ככה הוא".

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    בחלוף השנים נולדו לנו שלושה ילדים. מעורבותו בחייהם הייתה מינימאלית, אבל לא היה אכפת לי. הם האושר והשמחה שלי. אני נהנית לגדל אותם. הוא מצדו היה מגיע לבקר אותם מדי פעם, אז אכל והחליף את בגדיו המזוהמים.

     

    מכל משפחתו רק ריקי הבינה אותי. היא נהגה להתקשר אלי כל כמה ימים להתעניין בי, והביאה לי כסף שהייתי צריכה כדי לקנות לילדים דברים בסיסיים. הוריי לא עזרו כי עדיין כעסו על עצם הנישואין אתו, אך ריקי ניסתה להחזיר את הביטחון העצמי שלי שמעולם לא היה לי. היא ניסתה לדחוף אותי להתגרש, ואמרה: "לא מגיע לך בעל שנוטש". ידעתי שהיא צודקת. אזרתי אומץ ופתחתי תיק גירושין בבית הדין.

     

     

    הנטישות שלו הפכו לשבועות שלמים, ואפילו לחודשים שבהם לא יצר קשר. דיברתי אתו על גירושין, על העובדה שאנחנו צריכים למכור את הדירה ולהתחלק בכסף. הוא הנהן ואפילו שאל שאלות הגיוניות כמו, איפה תגורו? כמה כסף אצטרך לשלם לך? אבל לאט-לאט הבנתי שאלו הן שאלות בעלמא.

     

    יום אחד חמותי הגיעה אלינו עם בגדים חגיגיים לילדים, ואמרה: "ילדים, הבאתי לכם בגדים לחתונה, בואו!" (אילוסטרציה: AFP) (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    יום אחד חמותי הגיעה אלינו עם בגדים חגיגיים לילדים, ואמרה: "ילדים, הבאתי לכם בגדים לחתונה, בואו!" (אילוסטרציה: AFP)

     

    בוקר אחד קיבלתי שיחה בהולה מריקי: "שמעת שיש לו מישהי? הוא הגיע איתה לבית של אמא שלי והכיר ביניהן. אמר שהוא רוצה להתחתן איתה!" כמובן שנפגעתי מזה מאוד, למרות שלא היה בינינו קשר חוץ מתקשורת בסיסית על נושאים טכניים. זה היה ממש חץ את תוך הלב.

     

    הוא הפסיק להגיע הביתה. היה מבקר את הילדים במוסדות הלימוד שלהם, מבלבל אותם, ומדבר עלי רעות. יום אחד חמותי הגיעה אלינו עם בגדים חגיגיים לילדים, ואמרה: "ילדים, הבאתי לכם בגדים לחתונה, בואו!" ולי היא אמרה בחיוך מלא נחת: "אהוד מתחתן היום, שמעת?"

     

    מרוב תדהמה לא היו לי כוחות להתנגד. בעלי מתחתן? מה קורה, העולם הפוך לגמרי! ריקי הסבירה לי באותו ערב שאכן התקיימה חתונה, שהם קבעו עם רב פרטי בבית של חמותי, שילמו לו כנראה הרבה כסף ושהכלה הטרייה נראית לגמרי בהריון.

     

     

    הרגשתי שהחיים חומקים לי מבין האצבעות. פניתי לבית הדין הרבני, כדי לדווח על כך שהתחתן באופן לא חוקי. הם הפנו אותי לעמותה שתעזור לי בהליך הגירושין. העו''ד לא חשבה שזה כזה סיפור, הוא הרי התחתן בשנית אז אין שום בעיה לקבל פסק דין לחיוב בגט.

     

    למרבה הצער, המצב בפועל היה שונה לחלוטין. בבית הדין הוא התנגד נמרצות לתת גט, בתואנה שזה יהרוס לילדים את השידוך. ריקי עזרה לי לשלם לחוקר פרטי, וסוף-סוף הייתה עדות לכך שהוא אכן מנהל מערכת זוגית עם אישה שנייה, ושיש להם ילד משותף. החוקר גם הקליט את אהוד מציג את אשתו הנוספת כאשתו לכל דבר.

     

    כך הוא משך אותי שנה וחצי בין דיון לדיון, כשהוא מסרב לתת לי גט. הפעם האחרונה שראיתי אותו, הייתה לפני חמש שנים. הוא הגיע לבית הדין בליווי אחיו, ו לא נראה כתמול שלשום; לא יצר קשר עין, מלמל לעצמו, ולא הצליח להוציא משפט אחד ברור. מאז הידרדר מצבו הבריאותי. הוא אושפז תקופה בבית חולים לחולי נפש, וכעת הוא סיעודי. לא מתקשר עם סביבתו, סגור בבית עם מטפלו.

     

    זהו, עכשיו זה לתמיד. הרופאים אומרים שנדיר ביותר לצאת ממצב כזה, והרבנים בבית הדין אומרים שבשביל לקבל גט אני צריכה לחכות שימות. זה הסיפור שלי. אמרתי לכם? גם מסורבת גט וגם עגונה. כבר תשע שנים.

     

    הסיפור של מעיין: "כל עוד היא צעירה, היא לא תקבל גט"

    אני בת 34, אם לארבעה, מורה ומחנכת בכיתה י"ב. בגיל 20 נישאתי לבחור שהיה נראה

    עדין במיוחד ובעל לב טוב. היה לי נעים בחברתו. שום דבר שקשור אליו או למשפחתו לא היה נראה לי משונה. תמיד אמרו לי שאני טיפוס שמקבל אנשים כמו שהם, שאנשים מרגישים בנוח לידי.

     

    בעלי היה תלותי באופן קיצוני, אך תמיד חשבתי שזה כתוצאה מפינוק שקיבל בבית, ושכך הוא מבטא את אהבתו אלי. מחשבה זו ליוותה אותי כשקיוויתי שדברים יבואו על פתרונם, וביום מן הימים אוכל לחיות בצורה נורמלית.

     

    אך לא די בכך שהמצב לא השתפר, אלא הלך והידרדר עד שהפך לבלתי נסבל. התלותיות הפכה לטבעת חנק, להתערבות בכל עניין - וכפייה עצמית תוך הטלת אימה. מעבר לכך, התנהגותו אופיינה באובססיביות לניקיון, רכושנות, חשדנות, חרדות ממחשבות שאני כבר לא אוהבת אותו, ושאברח עם מישהו אחר.

     

    כך למשל, היה שופך כמויות אדירות של מים על ריצפה נקייה כי דמיין שראה לכלכוך; כיבס מספר פעמים כביסה מכובסת; נעל את ארונות המטבח במנעולים כדי שילדיי ואני לא ניקח שום דבר ללא רשותו. לקח לי את אמצעי התשלום, והייתי צריכה לבקש ממנו אישור עבור כל הוצאה. ניסיתי לערב גורמי מקצוע, אך הם קלטו שמודבר באדם בעל הפרעת אישיות, שלא שייך לחיות במחיצתו.

     

    המצב בבית היה קשה, רווי במתח - משעה שרגלו דרכה במפתן הדלת, כולם עברו לדום. הוא היה בודק את הילדים מכף רגל ועד ראש, את הטיטולים שלהם, צועק, מלחיץ. הרגשתי שאני נחנקת. לא יכולתי לסבול יותר.

     

     

    בתוך כך נעשו מצדי ניסיונות רבים לעזור לו ולטפל בו. נפרדנו וחזרנו מספר פעמים, אך הוא המשיך בשלו. לא שיתף פעולה בטיפול, ולא הסכים לחשוב על כיוון של גירושין. קרוב לשש שנים הייתי במצב של "בין שמים לארץ"; עברתי טלטלות נוראיות כאשר מצד אחד, רציתי בכל מאודי להתגרש - אך הוא רק הלך ונדבק אלי יותר ויותר.

     

    אנשים רבים וגורמי מקצוע דיברו על לבו לסיים את עניין הגירושין, אך הוא הכריז בבית הדין בפה מלא: "כל עוד היא צעירה, היא לא תקבל גט". "אני מוכן לסבול כדי שהיא תסבול..." הפעילו נגד הבעל סנקציות רבות, ודיונים הולכים וחוזרים - והוא בשלו. בשלב מסוים הפסיק להופיע לדיונים, ואז הסתבר כי נעלם.

     

    לאחר 8 חודשים הוא אותר באילת על ידי חוקר פרטי, שהביא אותו בסיוע המשטרה עם אזיקים לבית הדין. הבעל המשיך להתעקש וצרח "אני סרבן גט. תעשו לי מה שאתם רוצים, אני לא נותן לה גט"!

     

    חשבנו שבשל בעיותיו (כמו האובססיביות שלו לניקיון) הוא לא יוכל לשרוד בתנאי מעצר, אך הופתענו לראות שעקשנותו גברה – ועל אף שישב בכלא, הוא לא נכנע. במצב הזה הייתי שבורה, לא הצלחתי להרים ראש ולראות אופק ותקווה – אבל הייתי עמוד התווך של ארבעת ילדיי, זו שאמורה לתמוך בהם רגשית.

     

    על העול הכלכלי אני לא מדברת. הוא נפל עלי בלבד. במשך שנה ושלשה חדשים הביאו אותו כל יום לבית הדין מהכלא, וכל יום הוא חזר על המנטרה: "כל עוד היא צעירה, היא לא תקבל גט". בשלב מסוים זימנו את הוריו לדיונים, גם עו''ד מטעמו הוכנס לתמונה.

     

    עד ליום "הגאולה": לפני מספר שבועות הוא נכנע ונתן לי את הגט. גם כשאני כותבת את השורות האלו, אני עדיין לא מאמינה שקיבלתי את חיי בחזרה. את החופש שלי, את היכולת לבחור, להקים ולקיים את משפחתי.

     

    מה גרם לו, בסופו של דבר, להסכים ולתת לי את הגט? אני לא חושבת שיש על זה תשובה אחת, אך מרגישה שזה סוג של נס שבורא העולם עשה לי.

     

    הסיפור של שני: הוא נעל אותי בבית עם התינוקת

    נפגשתי עם בחור כריזמטי ומלא בתוכניות לעתיד. היה מרתק להיות במחיצתו. הוריי לא התלהבו ממנו בהתחלה, אבל ראו שאני מאוהבת - אז נתנו את ברכתם. הוא היה טיפוס קצר רוח, הרבה פעמים לא הייתה לו סבלנות לסיים שיחה עד הסוף. ידעתי שהוא בא מרקע בעייתי, ושאביו שקוע בחובות כבדים, אבל אהבתי אותו.

     

    כשהגעתי לסוף החודש התשיעי, הוא החליט כי לא יהיה בלידה. "זה לא מעניין אותי", אמר (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    כשהגעתי לסוף החודש התשיעי, הוא החליט כי לא יהיה בלידה. "זה לא מעניין אותי", אמר(צילום: shutterstock)

     

    נישאנו. הוא התחיל עבודה חדשה והיה קצת לחוץ. חזר מאוחר, ואני השתדלתי תמיד לפנק אותו. כחודשיים אחרי החתונה גיליתי שאני בהריון, דבר ששימח אותי מאוד. חיכיתי לשובו, אך התגובה הייתה שונה משציפיתי: הוא קם מהשולחן, זרק את הצלחת עם האוכל על הרצפה, וממש צרח עלי.

     

    לא הבנתי מאיפה זה בא. קודם כל, עוצמות הכעס שלו היו זרות לי, מה גם שהוא בעצמו ידע שאני לא משתמשת באמצעי מניעה. מרגע זה היו היחסים בינינו ברורים: הוא השיח' בבית - ואני מהלכת על ביצים. נזהרת שלא לפגוע בו, שלא להגיד את מילה לא נכונה, ולא להזכיר את ההיריון בשום צורה.

     

    בהיותי אחות בבית חולים, עשיתי שם את כל בדיקות ההיריון - כשהוא לא נוכח באף אחת מהן. כשהגעתי לסוף החודש התשיעי, הוא החליט כי לא יהיה בלידה. "זה לא מעניין אותי", אמר. אחותי ואמי היו איתי, וכל הזמן שאלו למה הוא לצדי. אני לא זוכרת מה עניתי להן, אבל אני זוכרת את המבט של אמא שלי.

     

     

    מיד אחרי הלידה הלכתי לבית הוריי עם התינוקת החמודה. הוא הגיע לשם לזמן קצר, והתחיל לצרוח על הוריי שיתבע אותם, שהם חטפו אותי ואת בתי. חשבתי שהוא רוצה בקרבתנו, שהוא אוהב אותנו למרות הכל - אז החלטתי לחזור לביתנו המשותף.

     

    כשהגענו חשכו עיניי: הבית היה הפוך, הוא שבר את העגלה החדשה שקניתי, הקירות והספות היו מטונפים. הוא ממש עשה חורבן הבית. במשך חודש היה לי מאוד קשה. הוא השתגע, לא סמך עלי בכלל, היה בטוח שאני רוצה לברוח ממנו. היה יוצא מהבית לפרקי זמן קצרים, והיה נועל אותי ואת בתי בתוך הבית – בלי להשאיר לנו מפתח.

     

    לקח לי שבוע להבין שאני בעצם אישה כלואה. אחותי הגיעה בוקר אחד לבקר אותי, ואמרתי לה שאני לא יכולה לפתוח לה את הדלת, כי בטעות הוא לקח את המפתח שלי. היא הלכה וחזרה למחרת. הפעם לא ידעתי באיזה שקר להשתמש, אז ניסיתי להתעלם מהדפיקות. אבל היא התעקשה וצעקה "אני יודעת שאת שם". בסוף, בעיניים מלאות דמעות, סיפרתי לה הכל: על הכליאות ועל האימה. היא הזמינה מנעולן, וברחנו עם התינוקת.

     

    זאת הייתה הפעם האחרונה שלי בדירה. מאז עברו שש שנים. התינוקת שלי כבר בכיתה א'. היא לא יודעת איפה אבא שלה, וגם אני לא. מיד אחרי שהגשתי תביעת גירושין הוצא לו צו עיכוב יציאה מהארץ, וזמן קצר לאחר שקיבל את הזימון הראשון לבית הדין הרבני, הוא ברח לחו''ל עם דרכון מזויף.

     

     

    היום אני בת 30, גרה עם בתי בדירת הרווקות של אחותי הקטנה, מחכה בסבלנות שיימאס לו ושיחזור לארץ. יש כבר פסק דין לכפיית גט, אז ברגע שכף רגלו נוגעת באדמת הארץ, הוא ייעצר.

     

    בית הדין שלחו חוקר לחפש אותו בכל העולם, אבל כנראה שהוא ממש טוב במחבואים: מחליף זהויות, עובר יבשות, עובד מדי פעם. כנראה שאלו היו התוכניות שלו לעתיד. אמא שלו מנהלת משא ומתן מול הוריי. לא שזה יעזור, היא טוענת שהיא לא יודעת איפה הוא. אך מצד שני היא הבהירה לי שהוא יחזור בתנאי שתהיה לו סיבה מאוד טובה. סיבה שקשורה לכסף, הרבה כסף.

     

    הסיפור של נעמה: החופש יעלה מאה-אלף שקלים שאין לי

    עליתי לארץ מאתיופיה בשנת 91. הכרתי אותו דרך חברים של חברים. בהתחלה

    ממש לא רציתי אותו, אבל הוא היה עקשן, חיזר אחרי במרץ, לא עזב אותי עד שהסכמתי להינשא לו.

     

    בסוף התחתנתי מאהבה. שנה אחרי כבר נולד לנו בן. הוא כמעט ולא נכח בבית, תמיד טיפל היה מישהו חולה במשפחה שלו שהצריך טיפול, היו לו אינספור "עיכובים" בעבודה. האמנתי לכל. שנתיים אחרי כבר ילדתי בת, חזרתי מבית החולים - והוא לא היה בבית. נעלם. עברו כמה ימים, והוא עדיין לא הגיע.

     

    נגמר לי הכסף. לא היה לי איך לקנות לה טיטולים. לא הייתה לי ברירה, ובאקט הישרדותי לקחתי את הילדים והלכתי לבית הוריי. גרנו שם מספר ימים, אבל גם להם לא היה כסף. הרגשתי שאני לבד בעולם.

     

    הוא לא ביקש ממני לחזור, אבל חזרתי. ידעתי שזאת האפשרות היחידה שלנו לשרוד כלכלית. הוא היה חוזר בלילות מקלל, שיכור, משפיל. שמר אותי אתו בהפחדות ואיומים. אמר לי שאף אחד לא ירצה אותי כי אני לא מספיק יפה, שהחיים שלי מבוזבזים, ואני האמנתי. ידעתי שבלעדיו אני אבודה, שלא אצליח לפרנס את ילדיי, ובכל פעם שחשבתי על זה - שקעתי עמוק בתוך התהום.

     

     

    ניהלתי יומן, כתבתי הכל, לא שיתפתי את משפחתי כי הוא סכסך בינינו, וגם לא חברות כי הרגשתי לא ראויה ליחס טוב מאף אחד. התחלתי לשים לב שמגיעים אלינו המון מכתבים. חובות על חובות; משכנתא שלא שילמנו, חשבונות חשמל ומים לפני ניתוק. לא היה לי כסף לקנות אוכל, ולעומת זאת ראיתי אותו חוזר בלילה במוניות. התחלתי לשאול שאלות: למה לא שילמנו משכנתא, לאן נעלם הכסף של המשכורות שלנו?

     

    למחרת הגעתי לעבודה וביקשתי הלוואה. לקחתי עשרת-אלפים ש''ח ונתתי אותם לבנק. עבדתי 16 שעות כל יום בשלוש עבודות שונות, לא שמתי לב כמה שעות אני עובדת ומה אני אוכלת. ישנתי בין שלוש לארבע שעות בלילה.

     

    בכל לילה התפללתי לאלוהים שלא ייתן לי להתעורר בבוקר. בינתיים בעלי עזב את הבית סופית, אבל השאיר המון חובות. לא יכולתי לקנות דברים אלמנטאריים לילדים. ילד בן עשר גידל את עצמו ואת אחותו הקטנה לבד. כל כך ריחמתי על כולנו, הייתי מגיעה בלילה ומנשקת אותם.

     

     

    לאחר חצי שנה של חששות, פתחתי תיק גירושין בבית הדין. כל מפגש היה סיוט מתמשך, שלא לדבר על ההשפלות והקללות בהודעות סמס שליוו כל מפגש. בבית הדין טען בעלי שהוא רוצה שלום בית. שלום בית?!

     

    גם הדיינים לא היו בעדי. הרגשתי שהם לא מכבדים אותי. הרגשתי שהם מזלזלים בדמעותיי.
    אני לא יודעת לדבר הרבה ובפאתוס. בית הדין היה יכול לחסוך ממני המון עוגמת נפש. הדיינים לא מבינים מה אישה עוברת. בכל פעם שלחו אותנו לעשות הסכם גירושין, ולחזור אליהם. אבל אם היינו יכולים להגיע להסכם גירושין, הרי לא היינו במצב הזה. אנחנו פה כדי שהם יעזרו לנו.

     

    כעת הוא מבקש מאה אלף ש''ח תמורת הגט. זה נשמע סביר בעייני הדיינים. יכול להיות שהוא מוכן להתפשר על חמישים אלף. הדיינים תומכים בו ומאיצים בי: "כמה את כן מוכנה לשלם?" בעלי יודע היטב שאין לי את הסכום הזה, וגם הדיינים מבינים. ואני שואלת: איך ייתכן שזו הדרך היחידה לקבל את החופש שלי בחזרה?

     

    • הסיפורים של נשים שנעזרות או נעזרו בארגון "יד לאישה " מבית אור תורה סטון, ליצירת קשר, בקו החם: 1800-200-380

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים