בירושלים ניצחה הרוח הישראלית
מגמת הבריחה מירושלים לא מדלגת על הציבור הדתי-לאומי, ואי אפשר להתעלם מהסיבה המרכזית: ההשתלטות החרדית שאיננה סובלנית ואינה מסבירת פנים. אסור לקבל מצב שבו ירושלים תהיה בירת העם היהודי, אך לא בירת המדינה, וזו הסיבה שבחירתם של הרבנים עמאר ושטרן כל כך משמחת
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
הדבר כמעט נכון, אם כי בעוצמה קצת פחותה לגבי הצעירים הציונים-דתיים של ירושלים. כל מי שיפקוד את שכונת רמות, הר נוף, ואפילו קריית משה יגלה את ההידלדלות המדאיגה בכמות המשפחות הצעירות הקובעות את מקומן בירושלים. על בית וגן או רמות אשכול כבר אין על מה לדבר, הן כבר מזמן שכונות חרדיות לחלוטין.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- צפו: זקוק לישועה? שלם 1,848 ש"ח
- פבלו רוזנברג: "אני מדבר עם אלוהים"
- "הרופאים בנפאל שאלו: אתם כולכם משפחה?"
לתהליך הזה אין סיבה אחת. יוקר הדיור והיעדר מקורות תעסוקה של ממש, הם אולי הגורמים המרכזיים, ולצערנו לא חל שינוי דרמטי בתחומים הללו. אך גורם נוסף שאין להקל בו ראש, הוא חוסר הסובלנות המאפיין את העיר.
ההשתלטות החרדית איננה סובלנית, אינה מסבירת פנים - ובמיוחד איננה מוכנה לקבל את האתגר שהציבור החילוני הנוסע בשבת, מתלבש ואוכל אחרת, מעמיד בפניה.
יש תקווה
את המצב הזה אי אפשר עוד לקבל. אסור לקבל מצב שבו ירושלים תהיה בירת העם היהודי, אך לא בירת המדינה. כשהיא תעלה על
שולחן הדיונים, הר הבית עלול להיות לאזרחי המדינה, מה שהיו ישובי גוש קטיף לפני כעשור: פיסת נדל"ן מעיקה, שחוסמת כל התקדמות לפתרון מדיני.
ארגון רבני "צהר" שאני ממייסדיו, חרט על דגלו את הדיאלוג הממשי עם הציבור החילוני, ובעיקר את היכולת לייצר מכנים משותפים יהודיים, שכולם עשויים להתחבר למשמעות העמוקה שלהם, מבלי לוותר על זהותם הבסיסית כחילונים או דתיים. פרויקט החתונות של "צהר" הוא רק דוגמה לכך.
זאת הסיבה שבגללה אפשר להתחיל ולשחרר תקווה קטנה עם היוודע תוצאות הבחירות לרבנות, שזכיתי להיות חלק מהגוף הבוחר אליו. שני הרבנים שנבחרו (וכן הרב חיים אמסלם שלא נבחר) משדרים מתינות והבנה עמוקה שלא ניתן באמצעות "כפייה דתית" לשנות באמת את המציאות.
רבנים שמבינים את המורכבות
הרב אריה שטרן (שאותו אני מכיר במשך שנים) וכן הרב שלמה עמאר, מתאפיינים בניסיון לפתור מעקשים. הם מבינים היטב את הכלל של כוח ההיתר עדיף. בשביל להחמיר לא נדרשות כתפיים הלכתיות, אך בשביל למצוא פתרון הלכתי, צריך גם צריך.
שני האישים ניחנו לא רק בכתפיים הלכתיות רחבות מאוד, ובסמכות הלכתית בלתי מעורערת - אלא גם בגישה הנכונה כלפי המציאות המורכבת והמסוכסכת שירושלים מעמידה.
מרבים לדבר על "מערכת בחירות רוויית יצרים, מתוחה וכו'". אבל אני פגשתי תהליך שונה שלא קיבל ביטוי בסיקור העיתונאי. פגשתי קואליציה דתית-חילונית-מסורתית של אנשי ירושלים, שרצו לשנות את האופן שבו מנוהלת "יהדותה" של העיר. פגשתי אנשים שמבינים את משמעותה הרוחנית של ירושלים, אך רוצים שכולם יוכלו לממש בה את אורח חייהם.
זכיתי לעבוד מקרוב עם עופר ברקוביץ' מסיעת "התעוררות", עם רחל עזריה מ"ירושלמים", עם אילן קמינצקי מאיגוד הקהילות הציונות דתיות בירושלים, ועם נציגי קהילות נפלאים שנועצו בי השכם והערב, מהי הדרך הנכונה ביותר לבצע את השינוי המיוחל. התברר שמתחת לפני השטח, נוצרה תשתית מדהימה של דמויות ירושלמיות צעירות ומבטיחות, החותרת לייצר אותו. זהו למעשה ניצחונם. הקואליציה הזו היא שיצרה את הפער הנדרש לשם ניצחונם של שני הרבנים החדשים של ירושלים, וזה אינו הניצחון האחרון שלהם.
היפה בכל הסיפור הזה, הוא היכולת להשתחרר מהמגזריות המקובלת: ציוני-דתי, חרדי, חילוני. להתעלות ממנה ולהיות מסוגלים לבחור ברב "חרדי" לא על סמך שיוכו המגזרי, אלא על סמך עמדותיו והתנהלותו. וכך תמך הרב דרוקמן, ראש ישיבות "בני עקיבא", באופן נלהב ברב שלמה עמאר, וגם נפתלי בנט והרב אלי בן דהאן. כי לא המגזריות קובעת, התוכן קובע. אני תקווה כי הקואליציה הזו תמשיך להתוות את הדרך להחזרתה של ירושלים להיות בירת מדינת ישראל.
