שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אוריאן": פרק מספרה של שירה פנקס
    "כמו מראָה אני עומדת בשבילו. מביט בי ומנקה את הפנים שלו ואז עוצר. מבין את הדברים ומפסיק מיד. מסתכל עלי במבט חד. את חושבת שמעניין אותי איך אני נראה? הוא אומר. ממש לא, אני לא מעניין אף אחד". מתוך הרומן "אוריאן"
    גיבורת ספרה של שירה פנקס, "אוריאן", היא צעירה ישראלית שהגיעה לפריז, זמן לא רב לאחר שאיבדה את אביה. היא מבקשת לברוא את עצמה מחדש בדמות שחקניות הקולנוע הצרפתיות שהעריץ, ולמצוא לעצמה מאהב חדש.

     

    היא מצטרפת כאוֹ-פֶּר למשפחה קטנה - להלנה, הישראלית לשעבר, אמנית מסורסת, לסֶרז' בעלה הצרפתי, איש העסקים ולילדם המשותף. לאט-לאט היא מתוודעת אל סודותיו הכמוסים של הבית הפריזאי המפואר, שהכול בו נוצץ כלפי חוץ אבל בלִבו מצוקה. מבלי משים, היא עצמה נסחפת אל הדרמה שהתוודעה אליה, וחייה משתנים לבלי הכר.

    "אוריאן". דרמה קטנה בדירה בפריז (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "אוריאן". דרמה קטנה בדירה בפריז
      

    שירה פנקס, אדריכלית, פרסמה סיפורים קצרים בכתבי-עת. זהו ספר ביכוריה. בואו לקרוא קטע ממנו:

     

    מתוך "אוריאן"

    אז אני שומעת את הקול ההוא המוּכּר מברך אותי לשלום. אומר לי, שלום לך, ואני מפנה את הפנים אל הקול ורואה אותו, האיש השחור, שמח לראות מישהו בוקע מתוך הלילה הזה והוא אומר, מרי פופינס! מה את עושה כאן, ואני מחייכת אליו אחרי כל הזמן הזה שעבר מאז הערב הראשון. בא אלי בקול מוּכּר כמו גלגל הצלה על המים הכהים שבתעלה. עונה לו שראיתי סרט ומפנה מבט אל בית קולנוע דומם וסגור. דלתות ברזל. מרגישה את האדישות, את הבתים, את החלונות מסביב. הסרט נגמר, לא יודעת לאן ללכת והוא מסתכל עלי, הרי אני נראית כמוהו, לא יודעת לאן ללכת.

     

    שואל איזה סרט ראיתי ואני עונה שראיתי סרט חדש על ז'אן ד'ארק, ומוסיפה, סרט מסחרי. הוא מחייך, משמיע קול גיחוך. אומר, מה אכפת לך מסחרי לא מסחרי העיקר לשכוח, מסתכל עלי, בוחן ואומר, כבר עשו לך שטיפת מוח שם למעלה, שואל אותי ואני לא עונה. שואלת אותו מה הוא עושה כאן מאוחר על גדות התעלה. כל כך חשוך פה. אנחנו מסתכלים סביב, מביטים בתהום השחורה. אין כלום, אבל מתחיל להיות. מה שקורה ברגעים עצמם ומה שמתחיל להיות. הדיבור, המקום שאני עומדת בו לעומת המקום שלו. האור שנופל. מעבר חצייה. מעט מכוניות חולפות. משהו מתרחש, כמו בתוך האולם.

     

    דיאלוגים. והוא אומר, מה אני עושה? מה אני עושה כאן? אני מוציא את הנפש שלי לטיול, ואני מחייכת, מדמיינת אותו כלבלב שמוציא את עצמו החוצה כי אין אף אחד אחר שיחזיק ברצועה. מוציא את הנפש לשאוף אוויר לצד התעלה, הוא אומר, ואני אומרת לו שאני מבינה. מסתכלת עליו ולאט שוכחת את המילים של זה שלמעלה, בעל הבית. עם הזיונים ונינה סימון, אבל אני רואה את הלכלוך שיש לו על הפנים וזה מפריע, האי־סדר הזה. המוּפרעוּת. אז אומרת לו שיש לו כתמים של צבע על הפנים. ציירתי כל היום, הוא אומר, ומנקה את הפנים עם היד. עכשיו אני נקי? הוא שואל, מראה לי את הפנים שלו ואני מראה לו את האוזניים, לחיים, חלק מהצוואר.

     

    הוא מחקה את תנועות הידיים שלי על הפנים שלו, מחפש את כתמי הלכלוך שעליהם. כמו מראָה אני עומדת בשבילו. מביט בי ומנקה את הפנים שלו ואז עוצר. מבין את הדברים ומפסיק מיד. מסתכל עלי במבט חד. את חושבת שמעניין אותי איך אני נראה? הוא אומר, ממש לא, אני לא מעניין אף אחד ואף אחד לא מעניין אותי, ושוב הוא מחייך, מעקם את הפנים בגיחוך. אבל את מסתכלת עלי, הא? את רוצה אותו נקי, הא, מרי פופינס? רוצה אותי מצוחצח. לאיזה סלון את רוצה להכניס אותי? לשם את רוצה? למעלה? לביית אותי בבית היפה של התחת שלי, שיעשו גם לי שטיפת מוח עם ספרים וסרטים טובים, הכול נחשב שם למעלה, הא, מרי? את חושבת שזאת חוכמה אבל אני אגיד לך מה זה, זה רק מעמד, רק להיות יותר למעלה, להיות מעל כולם תמיד. אני מתחילה ללכת ממנו אל הבית. ללכת במהירות.

     

    לאן את ממהרת? קורא אחרי, מה יש לך לעשות שם למעלה? הרי הלנה נסעה לאמא שלה, אני יודע שהיא נסעה, היא באה אלי לפני כן, כי הבן זונה הזה לא נתן לה לנסוע. הוא מאיים עליה, אני יודע שהוא מאיים עליה, מה את חושבת שאני לא יודע מה באמת קורה שם למעלה. לאן את ממהרת, חכי רגע, בואי נדבר קצת, מה את רוצה ממני, תישארי, בואי. אני מפסיקה. הולכת לאט יותר. הוא הולך לצדי, לוחש, ממלמל, אל תאמיני לשום מילה שהוא אומר, הסרז' הזה, ואני לא עונה לו אז הוא מחזיק את הזרוע לרגע ומרפה מיד, אומר, תראי את הלנה, לא מפסיקה לבכות. אבל אני לא מראה לו שאני יודעת שהיא באה גם אלי לבכות, לא עוברת אל הצד שלה, כי הוא לא נמצא איתנו שם למעלה באמת כמו משפחה וקל להסתכל מבחוץ, זה מה שאני אומרת לעצמי, קל להסתכל על משפחה מבחוץ. אומר לי שהיא באה אליו, אל התשעה מטר מרובע שלו והם דיברו, סיפרה לו דברים.

     

    תמיד היינו חברים טובים, הוא אומר, ואני בוחנת אותו כי אני הרי יודעת איך היא אספה אותו מהשוק, מהירקות של הדוד שלו ישר אליה, אבל אני לא אומרת כלום והוא ממשיך, שואל אותי אם אני חושבת שיש לה שם עם מי לדבר, שם למעלה, ומצביע אל עבר דלת הכניסה הראשית של הבניין, ובלי לחכות לתשובה הוא ממשיך, את חושבת שיש שם מישהו בשבילה? הוא עונה במקומי. אומר לי שהוא יודע שהיא בודדה לגמרי, מבודדת אפילו, מבודדת בכוונה תחילה, אז אני מסתובבת אליו במהירות ואומרת לו שאנחנו מדברות, שהיא מספרת גם לי דברים.

     

    אז את יודעת, הוא אומר בשמחה, שיש עוד מישהי שיודעת כמוהו את הדברים שרצים שם בין הקירות, את הצעקות, אז היא סיפרה לך, הוא אומר לי, היא סיפרה לך, חוזר על עצמו כי אנחנו ביחד מדברים על דברים משותפים. בסוף הוא עוד יהרוג אותה, הוא אומר לי בשקט, את תראי, ואני מגבירה את קצב הצעדים והוא קורא אחרי, חכי, מרי פופינס, לאן את בורחת?

     

    אמרתי שיום אחד הוא יהרוג אותה. את יודעת, לא צריך ממש להרוג כדי למות, אבל אני הולכת משם, אז הוא בא מאחור מהר, בא בלי שאשים לב כמו חתול רחוב שחור, תופס את הזרוע שלי ואני חייבת להיעצר. מרגישה את האצבעות שלו נעוצות בי כמו הסיגריה של זה למעלה שננעצת במאפרה, העיניים הכהות שלו חורצות בי חריצים והוא אומר לי בשקט כמו השטן, שקוראים לו אנדרה אַסוַוד ושאני צריכה להבין, שזה התפקיד שלו להיות האיש השחור שעומד בשער ויורק את האמת. זה בגלל השם שלי - אסווד, הוא אומר, יד חזקה וכהה, אצבעות פצועות.

     

    אסווד, אסווד, את יודעת מה זה אומר, הא? מרי, את לא יודעת כי את לבנה מדי, נולדת ככה בלי להתאמץ, בלי להשיג שום דבר, פשוט קיבלת הכול, ואני מנסה להשתחרר. הוא אומר שאסווד זה שחור בערבית, בשקט הוא אומר, כמעט בלחישה, מסנן את השם כמו קללה, מדבר אלי עם העיניים הכהות האלו וכשהוא אומר את המילה הזאת, אסווד, משהו קורה. המנגינה חוזרת פתאום מהסלון היפה שלנו, מזכירה לי את האהוב השחור שלה. נינה סימון אוהבת את האדמה שאהובה השחור עומד עליה. אוהבת את האדמה עליה עומד אהובי השחור.

     

    הוא כבר לא מחזיק אותי. הרחוב ריק. לילה. הוא הולך לצדי. לאט אני הולכת. ריח אלכוהול מהפה שלו. בירוֹת. הלכלוך עדיין על הפנים, את מבינה, הלבן בוהק מדי, הוא אומר לי, מסנוור כמו כסף. על שחור רואים הכול כמו הכוכבים האלה, מרים את הראש לשמים וכבר לא כואב לי כי הוא הִרפה, רק מחזיק קרוב עם כל מה שהוא אומר, מרימה את הראש למעלה איתו אבל אין כוכבים בעיר הזו, אני אומרת, אף פעם אין פה כוכבים, נוגעת ביד שתפס, זוכרת את הנגיעה, את הכעס. שומעת את הקול שלו אומר, שהוא זוכר במעומעם את הים של טנז'יר. הייתי קטן, את חושבת שהיו שם כוכבים ואני נזכרת בים, אבל מתנערת מיד במהירות בשביל המשהו החדש שצריך ליצור, לא להסתכל אחורה. אהיה אישה ממלח, קפואה, לא משתנה. רוצה ללכת קדימה אבל הפעם יותר מהר, רוצה ללכת הביתה.

     

    לאן את בורחת? הקול שלו רודף אחרי, אני אולי שחור אבל אני לא מזיק לאף אחד, השחור זה רק מבחוץ, את שומעת? איך לקרוא לך, מרי פופינס או ז'אן ד'ארק, מה יותר מתאים? בתולה או פיה? הוא צוחק ואני הולכת מהר. לאן את בורחת? אנחנו רק מדברים. הגעתי מעיר נמל עם מהגרים וזונות ולשם אחזור, אם לא באמת, אז בראש, את שומעת? בראש, צועק אחרַי, מה את חושבת, שאני מתבייש? הצחוק שלו נוגע בלילה. הם חברים. הולכים ביחד, הוא והלילה. אבל אני לא רוצה להיות חברה של שניהם. רוצה להיות במקום אחר, לא איתו. הוא דוחה, מלוכלך והוא שוב לצדי ואני מפסיקה לרוץ, כי אין טעם, הוא מהיר ממני.

     

    הולכים עכשיו אחד לצד השני בלי לדבר. המילים הצועקות שלו נפלו על המדרכה ומשם אל תעלות הביוב שלצד הכביש. אין אנשים ברחובות. הוא מספר לי איך כל היום צייר זוגות של אוהבים על חתיכות קנוואס קטנות כדי למכור אותן ברחוב, זה מה שאנשים אוהבים, הנה, תראי את הידיים שלי, הוא מראה לי אותן מלוכלכות, מדממות, מצייר ואז ממסגר אותן. אלפי מסגרות עץ, דם קרוש על האצבעות שלו, מה את רוצה?

     

    מחזיק את היד שלי ומנענע אותה לשלום, אסווד, הוא מציג את עצמו,

    נעים מאוד להכיר, אסווד. כל הזמן השם הזה, מכוער, ואני לא רוצה לשמוע, למה הוא לא יכול לדבר בשקט כמו שצריך, בלי לצעוק או לזעזע והוא ממשיך, אומר שאת כל הציורים האלה הוא ממציא בלי לצאת מהחור שהוא גר בו, ישן ומחרבן, היד שלו מכה על המצח, והכול פה אצלי בראש, כמו טנג'יר, כמו טנג'יר, הוא צועק אל הלילה, אומר לו ולי שהוא לא צריך לנסוע לשום מקום כדי לצייר אהבה. מתרחקת ממנו, מהמילה הזאת אהבה ומאיך שהיא מתגלגלת לו בפה, קטנה ומעופשת, צומחת מהביוב, מתחת לגשרים, מתוך חריצי המדרכות, סורגי הברזל שמעל לתעלות המים בצדי הכביש שזורם לידם באספלט שחור של כבישים.

     

    זאת האהבה שלו, היא יכולה לבוא מכלום, אבל אצלי זה משהו אחר, גבוה יותר. אבל הוא ממשיך כמו רעל לדבר על החדר שלו ולהתגאות בתשעה מטר מרובע כאילו היו ניצחון הפועלים על האצולה וזה לא עושה לי כלום, המרידה הזו. שם אני מצייר הכול, שוב הוא אומר, חוזר על עצמו כל הזמן, מצייר בלי לצאת מבוקר עד ערב ולאט הוא משתתק, מפסיק עם הבעיטות האלו אל הלילה, נרגע ואומר בשקט: עכשיו את מבינה למה אני מוציא את עצמי לטייל ליד התעלה, אחרת אשתגע לבד, אדפוק לעצמי כדור בראש. מבט של עצבות או עייפות אולי כמו זה שלי כשירדתי למטה אל התעלה עם המחשבה של מה יהיה ומה לא יצליח להיות ואז הוא מתעורר שוב לחיים ואומר, תביני שהאנשים האלה סביבנו אוהבים לקנות אהבה במסגרות ולשים בסלון או מעל המיטה, אז זה מה שאני מכין להם.

     

    הוא צוחק אל הלילה. את מבינה, קונים אהבה אצלי ואצל הזונות בפיגאל, הוא מכיר אותן טוב, את הזונות בפיגאל, הן אוהבות אותי, מלוכלכות כמוני, הן לא מבקשות ממני להתרחץ כמוךְ, הא, ז'אן ד'ארק? צוחק והלילה זע עם הצחוק שלו. הוא מדבר אל עצמו, אני בא לשם שיכור וחושך, לא רואים כלום ולפעמים זה גבר ואם יש לי מזל זו אישה, צוחק שוב אל הלילה. הן לא חושבות שאני מלוכלך, הן אוהבות אותי שחור, ואני רוצָה להקיא את המילים שלו ובלי שאגיד הוא מרגיש, אומר שמתאים לי להיות ז'אן ד'ארק, אז אני אומרת לו שהוא לא מרשים אותי והוא משתתק.

     

    "אוריין", מאת שירה פנקס. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 214 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שירה פנקס. צעירה ישראלית מגיעה לפריז ברומן "אוריאן"
    לאתר ההטבות
    מומלצים