שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    להיות ערס, או להיות אשכנזי? זאת הברירה

    תיוג של מזרחים כערסים ופרחות מצריך מהם לצאת למלחמת קיום: לקבל את ההגדרה המשפילה, או להחביא את מוצאם. וכן, כינויי הגנאי האלה נועדו בראש ובראשונה למזרחים. היוצר רון כחלילי מסביר את העמדה מאחורי הסדרה שלו "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

    ערסים ופרחות, בואו נניח את הדברים על השולחן, הם כינויי גנאי משפילים המיועדים בראש ובראשונה למזרחים שמזרחיותם אינה מוטלת בספק. נכון, יש מזרחים ומזרחיות שמצליחים לחמוק מההגדרה הזו, בעיקר אלה המחביאים את מזרחיותם ומאמצים גינוני טקס אשכנזים הנחשבים במקומותינו לישראליות הנשגבת עצמה, אך אין כמעט מזרחי או מזרחית שלא חוו את התיוג המשפיל הזה, את המבט המסמן, לפחות פעם בחייהם, במרומז או ישר בפרצוף.

     

    ועוד דבר כדאי להניח, כבר בהתחלה, על השולחן: להיות מתויג כערס או כפרחה זו ממש לא חגיגה למרות שמחת החיים המתפרצת של הפרחה הסטראוטיפית. למעשה, זה בדיוק להיפך. זו מלחמה, מלחמת קיום שבה עומדות לפני הפרחה והערס הגנרים שתי אפשרויות: לזרום עם התיוג, לקבל על עצמם את ההגדרה המשפילה, ואולי, אם ירצה השם, להפוך אותה לסוג של הצהרת כוח לעומתית ("אני ערס גאה"), או להחביא את מזרחיותם ולקבל עליהם את תנאי הסף של ההגמוניה הלבנה שאיננה מסוגלת לקבל לתוכה שום "אחר" מכל סוג שהוא (חרדי, פלסטיני, רוסי, אתיופי או מזרחי).

     

     

    נכון, יש גם "ערס אשכנזי" או "פרחה רוסייה", אך אלה תמיד יאמרו בתוספת השיוך העדתי ("אשכנזי", "רוסייה" וכו'), כלומר, כהחרגה, מה שמוכיח, יותר מאלף פלפולים, שכינויי הגנאי האלה מיועדים בראש ובראשונה למזרחים ולמזרחיות שבהתחלה נקראו פרענקים, אחר כך צ'חצ'חים ועכשיו ערסים ופרחות, ללא תוספת עדתית מדייקת (אף אחד לא אומר "פרחה מזרחית").

     

    ואת מי מתייגים בדרך כלל כערס או כפרחה אשכנזים? את הנובורישים, את העממיים, את אלה שהנמיכו את עצמם לכאורה, את אלה שבגדו בערכים האשכנזיים הנעלים, בין אם מסיבות כלכליות, חברתיות או אפילו כמהלך פוליטי, ונהנים לשמוע את אייל גולן ועומר אדם, לעשות מנגל בסחנה ולצרוח מיציעי המגרשים "מוות לערבים", שלושה סטריאוטיפים אוטומטים הנלווים בדרך כלל למזרחים הלא-מוכחשים, הברורים. מה שאומר שהתרבות המזרחית או העממית (ויש הלימה כמעט מוחלטת בין עממיות למזרחיות בישראל) היא נמוכה, רדודה, וולגרית, צעקנית, לא מנומסת, חסרת מודעות עצמית ובדרך כלל גם ימנית, מסורתית עד דתית ופריפריאלית להחריד. לא פריפריה במובן של בית השיטה או דגניה ב', אלא פריפריה במובן של קריית גת, חצור הגלילית ושכונת התקוה בתל אביב.

     

     

    קל עד בלתי נסבל לטעון כי הערסיות או הפרחיות הם אופני התנהגות ותרבות נחותים החוצים עדות או מגזרים וכי ערסיות או פרחיות הם היום דחיפה גסה בתור, צליית שישליק על מנגל באי תנועה או אפילו רדיפה אחרי מותגי יוקרה, לא חשוב מאיזו עדה. המהדרין אף יוסיפו, ברוב אדיבותם, כי פעם, אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כינויי הגנאי האלה אכן הופנו למזרחים ולמזרחיות, אך מיד יוסיפו, בשמץ של גאווה, שהיום כולנו אחים, שהתערבבנו היטב זה בזה, ושכל מי שבודק בציציות העדתיות הוא "בכיין סדרתי" או "מזרחי מקצועי".

     

    לך ספר לו ולה על אלפי הנתונים והמחקרים המצביעים על פערים בלתי נסבלים בין מזרחים לאשכנזים, בין פריפריה לבין מרכז ובין עשירים לעניים, בכל פרמטר אפשרי (גאוגרפי, כלכלי, חברתי, ייצוגי, פוליטי, השכלתי, פלילי וכיוצ"ב), או על השיעור הנמוך במיוחד של "נישואי התערובת" בישראל, שנע כבר כמה עשורים סביב 20% - ללא ספק שיעור זעום הבטל בשישים.

     

     

    רמי לוי. משתתף בפרק הראשון - "ח"י שיחות עם ערסים" (צילום: באדיבות ערוץ 8) (צילום: באדיבות ערוץ 8)
    רמי לוי. משתתף בפרק הראשון - "ח"י שיחות עם ערסים"
     

    ועוד דבר: הפרחה האשכנזיה כמעט אף פעם לא תיעלב כשיקראו לה פרחה. לעתים היא תראה בזה אפילו סוג של מחמאה המעידה כי היא עממית ולא מתנשאת, "מחוברת אל העם" וסוג של חברה'מנית, בעוד שהמזרחית, אולי בגלל חוויית החיים המעצבת, לעולם תראה בכך עלבון צורב שירעיד את לשד עצמותיה. כן, מישהו זיהה את חטאה הקדום, מישהו גילה את האמת העירומה: היא מ-ז-ר-ח-י-ת, כלומר, פרחה, היא האיום הגדול ביותר על קיומה של ישראל אחרי דעא"ש. שחררו אותה לחופשי ותראו איך כל המפעל הציוני הרם והנישא מתמוטט כמו מגדל קלפים.

     

    מה גם, שבעוד שלאישה המזרחית אין ברירה, אף אחד לא שואל אותה אם היא רוצה להיות פרחה, היא כזאת, כאמור, מרגע לידתה, האישה האשכנזיה עושה בחירה כמעט מודעת כשהיא פוסעת אל תוך היכלי הקטגוריה. היא מחליטה לעבור מצד לצד ולהנמיך את עצמה, כאמור. ולאלמנט הזה, לבחירה עצמה, יש השלכות נפשיות שלא ניתן להקל בהן ראש. כל הדיוט יודע שיש הבדל עצום בין בחירה לבין כפייה.

     

     

    לשמחתי יותר ויותר נשים וגברים מזרחים, מכל שדרות הציבור, ולא רק בתל אביב, כבר אינם חוששים מהבליסטראות האשכנזיות הניתכות על ראשם עוד משחר ימי המדינה, אוחזים את כינויי הגנאי המסמנים האלה, מרוקנים אותם ממשמעותם הראשונית, המסמנת ומשפילה, וטוענים אותם במשמעות חדשה, דווקאית ולעתים מתבדלת (בדיוק, אגב, כפי שהשחורים באמריקה הוציאו את "הכושי" מלקסיקון הפוליטקלי-קורקט), וקוראים לעצמם "ערס גאה" או "פרחה גאה". ולשמחתי יותר ויותר אשכנזים מוצאים שהתרבות המזרחית היא סוג של אופציה הגיונית יותר ל"מרחב השמי", כפי שקרא לזה פעם אורי אבנרי.

     

    אלה שני מהלכי הבראה דרמטיים במיוחד, אך כדאי לזכור ולשנן שמאחורי כל פרחה וערס מזרחים, למרות הגאווה המאוחרת, חסרת הברירה בעצם, יש כאב בלתי נסבל שהופך אותם לספק-ישראלים, ושבניגוד למילותיו הגסות של אסי דיין ז"ל, מאחורי כל פרחה, לא מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן, אלא חלום אחד גדול וזוהר: להיות ישראלית, להיות לגיטימית, להיות שווה.

     

    הפרק הראשון של "ערסים ופרחות, האליטות החדשות" ישודר הערב (ב') ב-22:00 בערוץ 8

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוחאי עצמון
    מתוך "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"
    צילום: יוחאי עצמון
    לאתר ההטבות
    מומלצים