שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    צופית גרנט היא האישה הנכונה במקום הנכון

    אחרי שכבר צברה פז"מ והוכיחה את עצמה, "אבודים" של צופית גרנט חזרה לעונה נוספת. יש לה הכל - סיפור מותח, אקזוטיקה ומנחה מוכשרת שמבינה את נפש האדם. רק הניסיון לרגש בכוח קצת פוגם בתוצאה

     אני אוהבת את צופית גרנט. יותר מזה, אני מאמינה לה. גם כשהמחוות שלה נראות מוגזמות, המבטים, החיבוקים, גם כשהיא לוחצת על בלוטת הדמעות, אני מאמינה שהיא באמת שם. שהיא לא עושה עיניים למצלמה. תכלס היא גם האישה הנכונה במקום הנכון כשזה מגיע למה שצריכה סדרה כמו "אבודים", שחזרה אמש (א') לרשת – מנחה המוכשרת ביצירת קרבה בלתי אמצעית ומיידית עם האנשים שהיא מראיינת, ובעלת הבנה פסיכולוגית של נפש האדם. היכולת שלה להיות חלק מהזרם שמניע את התוכנית במקום לעמוד על הגדה ולהעיר הערות על עוצמת המים, היא תכונה טבעית שרוב אנשי הטלוויזיה לא מחזיקים בארגז הכלים שלהם.

      

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "ערסים ופרחות": מי פה הגזען?

    "טרנספרנט": לצאת מהארון ביידיש

    "מועדון לילה": גברים מעלים עובש

     

    "אבודים". יש כבוד ()
    "אבודים". יש כבוד
     

    זאת העונה השישית של "אבודים", ואף אחד לא צריך לספר לכם שהתוכנית עובדת. ההוכחה הטובה ביותר היא שבסוף הפרק, כשהתברר לי שמדובר בחצי סיפור שימשיך בשבוע הבא, התגובה הראשונה שלי היתה כעס – רציתי כבר קתרזיס. מן הסתם אני לא היחידה, ככה שרייטינג יש, ברוך השם. גם מבחינת התיוג התדמיתי יש כבוד: אולי זה לקח לה קצת זמן, אבל "אבודים" נחשבת היום לסדרה איכותית, והאמת היא שאחרי שצברה פז"מ דוקו לא קטן, אין סיבה ששום גבה תתרומם כשצופית גרנט מוציאה תחת ידיה מוצר שנחשב לדוקו נטו.

     

    הפורמט (אוסטרלי במקור, "Find My Family") מנגן היטב על התסביכים הייחודיים לעם הגלות והתפוצות, שהוא במקור אסופה של אנשים שהתפזרו לפה מכל מיני חורים בעולם, וגם על המיתרים האוניברסלים של בני האדם באשר הם – משפחה ושורשים הם משהו שאנחנו לא שלמים בלעדיו, ונהיה מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי למצוא אותו. וב"אבודים" אתם יודעים שבסוף תמצאו. אולי לא בנאדם, אבל תשובה, וזה לא מעט.

     

    מתוקף המבנה שלה, בעיקר העובדה שהיא מצולמת ברובה ברחבי העולם, יש ל"אבודים" יכולת לקחת את הצופים שלה לעולם אחר – לא רק עולם אחר, רגשי, של הגיבורים הכמהים שלה, אלא ממש עולם אחר – אתמול בערב אלה היו רחובותיה האפלים והמסוכנים של עיר בפרו, בהם חיפשו גרנט ושלושת האחים, מילי, קלאודיה ומיגל, את אמא שלהם, שנטשה אותם בנסיבות מסתוריות 30 שנה קודם לכן. החיפושים אחריה חשפו יקום מקביל לזה שאנחנו חיים בו, יקום של חסרי בית ומוכי גורל במדינה זרה. במובן הזה "אבודים" מתפקדת כמעט כמו תוכנית טיולים. סביר להניח שהייתם מתרגשים קצת פחות לו האחים היו הולכים לחפש את האמא שלהם ברעננה.

     

    מתפקדת כמעט כמו תוכנית טיולים ()
    מתפקדת כמעט כמו תוכנית טיולים
     

    וכשכל זה נאמר, ואולי בגלל כל זה, אי אפשר להימנע מהתחושה שמישהו ב"אבודים" לועס לנו קצת יותר מדי את החומר. סיפורים אנושיים טובים מהסוג שנופל לחיקה של גרנט מספרים את עצמם, והטיפול שהם צריכים לקבל הוא מינימלי. לאורך הצפייה בפרק הראשון הרגשתי שלא פעם נעשה ניסיון לזעזע, לטלטל, באמצעות סיפור שהוא מטלטל ממילא, ובזה מוחמצת המטרה. אני מתכוונת לחזרות על השאלה "לאן היא נעלמה?", אני מתכוונת להסברים מפורטים בקריינות של גרנט שמפרשים לנו את מה שקרה הרגע כדי שנדע ממה להתרגש, אלמנטים שאצל חלק מהצופים עלולים להיתפס כפטרונות.

     

    ל"אבודים" יש את כל המצרכים שמרכיבים ארוחה טובה – סיפור מסגרת מעולה ומותח, מנחה מוכשרת, שמחזיקה את הפרק גם כשהדמויות מעט צולעות, ואקזוטיקה בילד אין. היא רק צריכה לתת לה לדבר בשם עצמה. ואף מילה על פיפי.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ינאי יחיאל
    צופית גרנט. חלק מהזרם שמניע את התוכנית
    צילום: ינאי יחיאל
    לאתר ההטבות
    מומלצים