קולנוע ופוליטיקה בהיסטוריה הישראלית
דיון מרתק על חברה וקולנוע ישראלי באוניברסיטת נורת'ווסטרן
יושב ראש הפאנל, המומחה לקולנוע איראני פרופסור חמיד נפיסי, סיפק נקודת מבט השוואתית רחבה בה יכלו המרצים למקם את הסיפור הישראלי בהקשרים רחבים יותר. "נפיסי הביא ידע תיאורטי רב, ששירת את הדיון שלנו ביכולתו להרחיב את הדיון מעבר לגבולות ישראל", אמר ד"ר מיטלפונקט, "במיוחד בהקשר של דינמיקה פוליטית בארה"ב, איראן וישראל".
שאול מיטלפונקט, תל-אביבי במקור המלמד כיום באוניברסיטת נורת'ווסטרן, הציג את הסרט האמריקאי "אכסודוס", שצולם ברובו בישראל ב-1960, ומתאר את סיפורה של אניית מעפילים כפרק מייצג במאבק הציוני להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
"בסרטים הראשונים 'אכסודוס' ו'גבעה 24 אינה עונה' (1955), הוצגו הנושאים של החלוץ הלוחם העשוי ללא חת המקריב את עצמו למען בניין המולדת והאומה", אמר מיטלפונקט. "תימה זו לא נסוגה לחלוטין, והיה מעניין עבורי לראות את האתגר הקולנועי לנושא זה שהתגלה בסרט כמו 'איי לייק מייק', המבוסס על מחזהו של אהרון מגד משנת 56', ושהופק כסרט בשנת 1960 והפך שוב למחזמר ב-1967 עם שכרון הנצחון של מלחמת ששת הימים. סרט זה היה עדיין מאד נאמן לנרטיב הציוני הקלאסי בכך שרצה להציג באופן שלילי ביותר את מי שחולם על הגשמה והתעשרות מחוץ לגבולות ישראל. ישראלים אמיתיים ובטוחים, קיבוצניקים וחיילים, יהיו מספיק חזקים ויוכלו להדוף את הפיתויים הללו", סיכם מיטלפונקט את המסר של הסרט, שהציג את החיים בישראל כסוג של שליחות ונאמנות לאומית.
ד"ר אורית בשקין, מרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת שיקאגו, הציגה את המעבר הדומיננטי בשנות ה-70 בסרטו של אורי זוהר, "מציצים", בו הדמויות הצבריות מוצגים כאנשים המונעים על ידי תשוקות גופניות, מיניות, ארציות במובהק וללא שום גוון של שליחות לאומית. "הגאולה בסרט 'מציצים' היא באמצעות האשה המזרחית המגולמת על ידי סימה אליהו", אמרה בשקין. "הסרט מראה מבט מאד אירוני על גבריות ישראלית בשנות ה-70 – גבריות אינפנטילית, וולגרית, אלימה. מדובר בחברה שלא מתקדמת לשום מקום, אנשים התקועים בצריף על החוף. זה היה חדשני לתקופתו".
ד"ר רחל הריס, מרצה לספרות ותרבות ישראלית באוניברסיטת אילינוי – אורבנה שמפיין, הציגה שתי קומדיות צבאיות: הסרט "בנות" (1985) של נדב לויתן, שאת התסריט לו כתב אסי דיין, והסרט העכשווי "אפס ביחסיי אנוש", שיוצג בשבוע הבא בפסטיבל הקולנוע הישראלי בשיקאגו. בשתי הקומדיות הצבאיות האלו מוצג תפקידם של החיילים הגברים כממוקד באימונים ופעילות מבצעית בעוד החיילות נדחקות לעבודות משרדיות והכנת קפה. הריס מראה שסרטים אלו אינם פמינסטים למרות הייצוג הרב של נשים בהם, שכן שניהם מציגים באופן לא ביקורתי את בזבוז היכולות הנשיות בצבא אל מול ההרואיזם הגברי.
בדיון שהתקיים לאחר ההרצאות הועלו שאלות מעניינות, שזכו לתשובות מרתקות, בנוגע לייצוג היחידות החברתיות השונות בקולנוע הישראלי לאורך השנים.
"חלק מהאידאולוגיה הציונית נותנת חשיבות לקולקטיב וליחידה הקיבוצית בה שכבת הגיל היא הערך עליון והמשפחה האמיתית", אמר מיטלפונקט. "במובנים מסויימים אידיאולוגיה זו דחקה את המשפחה המסורתית מחוץ לגבולות הסיפור הקולנועי. 'איי לייק מייק' הוא סיפור יוצא דופן; יש בו בית וזה לא מקרי, כיוון שהסרט מתמקד באותה מטרונית ששמה את משפחתה, את ביתה ואת האמביציות שלה מצידו השני של איזה שהוא ציווי לאומי. דוגמה נוספת היא הסרט 'נועה בת 17', של יצחק צפל ישורון, המראה איך יחידה ביתית נשברת סביב קווים אידאולוגים של פיצול בתנועה הקיבוצית".
"בקולנוע של אורי זהר המשפחה מתפוררת והדמויות לא מצליחות לקיים קשרים", ציינה פרופ׳ אורית בשקין, "ב'סרטי הבורקס' נערכו חתונות בין מזרחי לאשכנזיה ונוצרה משפחה חדשה, כפי שרואים למשל ב'סאלח שבתי', שם גאולה נוני מתחתנת עם אריק איינשטיין וגילה אלמגור נישאת לשייקה לוי".
פסטיבל שיקאגו לקולנוע ישראלי CFIC, יתקיים בנורת'ברוק וב-Music Box Theater Chicago בין 29 באוקטובר ל-9 בנובמבר. לפרטים ולקבלת לוח הזמנים ראו:israelfilmchi.org .
