שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רוצה צדק? תעשי לו שיימינג. אין דרך אחרת

    אם הפחד מפני ביוש פומבי יגרום לגברים לבקש הסכמה מפורשת לאקטים מיניים, אם הוא יגרום להם להתייחס לנשים כאל סובייקט ולא כאל מכשיר למילוי מאווייהם, אם הוא יגרום להם להמתין עד שאת אומרת "כן" במקום לעשות דברים עד שאת אומרת "לא", כבר יהיה פחות מבייש פה/ דעה

    בעבר, כשקיבלנו חשבון מנופח מהמפעיל הסלולארי או כשנסיונות חוזרים ושבים להתנתק מהכבלים עלו בתוהו, היינו שולחים לנציג תלונות הציבור של הארגון מכתב רשמי בפקס. כשהיינו מקבלים שירות גרוע במסעדה, היינו מספרים לקומץ חברינו הטובים ומזהירים אותם. כיום אנו מעלים פוסט עם סיפור המקרה לפייסבוק, מציינים את שם נותן השירות באותיות קידוש לבנה, ומפצירים בכל מי שנתקל בפוסט שיפיץ אותו הלאה, למען יראו וייראו.

     

    עוד בנושא:

    יש לי סיקרט: אנשים אוהבים לרכל

    סלחתם לבן זוג שבגד? יש לכך מחיר חברתי

     

     

    אם הטרנד הלוהט של השנה שעברה היה סלפי, הרי שהטרנד של השנה הוא ללא ספק שיימינג, או ביוש, כשמו בשפת הקודש. מה שהתחיל כמלחמת האזרח הקטן בתאגידי הענק המבקשים לעושקו, בעיקר כתגובת נגד לבריונות חברות התקשורת, המשיך לפרסום עוולות הנגרמים ע"י אנשים ספציפיים, כמו פרסום שמו של נהג אוטובוס שלא שעה לתחנוני קשישה שביקשה לעלות בתחנה.

     

    לאט לאט תפס הביוש את מקומו כטקטיקה לגיטימית, לא רק במקרים של מלחמה בחברות חסרות שם ופנים ובנושאי התפקיד המייצגים אותן, אלא גם כאמצעי לסגירת חשבונות אישיים עם אנשים בשר ודם. לעתים אף משמש הביוש כחלופה לשימוש בצנורות המקובלים לאכיפת החוק, כמו במקרה של פרסום תמונת האדם שתפסנו גונב את האופניים שלנו מחצר הבנין, או זה שגנב לנו את הסלולארי ושכח שכל הסלפיז שלו מגיעים הישר אלינו למחשב דרך הענן.

     

    השיימינג מסמן, אם כן, נקודת שבר תרבותית לא רק בתאגידי הענק אלא גם במוסדות אכיפת החוק, במערכת המשפט ובגלגלי הצדק החורקים באופן כללי. אין פלא אם כן שהולך וגובר לאחרונה השימוש בשיימינג בנושאים הקשורים להטרדה ותקיפה מינית, תחום שבו "החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה", שבו הגשת תלונה במשטרה מושווית לאונס שני.

     

    הצופים, השופט והתליין של הפיד

    הפרשה שהרעישה השבוע את הרשת העלתה את נושא השיימינג לכותרות. בקצרה, אישה העלתה פוסט לפייסבוק שלה ובו טענה כי גבר עימו היתה במערכת יחסים מינית ביצע בה מעשה מגונה ללא הסכמה. לדבריה, היא התחרטה במהלך המין האוראלי, אך הגבר לא שעה לבקשתה להפסיק, תוך הפעלת כח פיזי, ואף גמר בפיה ללא הסכמה.

     

    בפוסט היא ציינה במפורש את שמו המלא, קישור לפרופיל הפייסבוק שלו ותעתיקי שיחות עימו המעידים לטענתה על אשר התרחש, וקראה לכל חבריה להסיר אותו מרשימת חבריהם ולשתף הלאה את הפוסט. הגבר, מצידו, פרסם פוסט נגדי הכופר בטענותיה מלבד האחרונה, ולמשך יומיים הפך הפייסבוק לזירה של פינג-פונג האשמות הדדיות של ברי הפלוגתא, בעוד חבריהם של הנ"ל משמשים כצופים, כשופט וכתליין.

     

    אם הוא מכחיש שיתבע אותי על הוצאת דיבה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אם הוא מכחיש שיתבע אותי על הוצאת דיבה(צילום: shutterstock)

     

    השימוש בפייסבוק לצורך קיום משפט שדה, מעיד יותר מכל על תפישה של צדק. צדק מושג לא (רק או בכלל) דרך בתי המשפט, אלא באמצעות הלבנת פניו והשחרת שמו של מי שפגע בנו, באופן פומבי, ומהי הדרך הקלה ביותר לעשות זאת אם לא דרך רתימת התפוצה העצומה שמעניקות הרשתות החברתיות. אנו חיים בעידן שבו הדבר הכי חשוב לנו הוא הדימוי הפומבי שלנו, שבו הפייסבוק מחליף את כיכר העיר, השיתופים בפייסבוק ותוצאות החיפוש בגוגל את אות הקלון.

     

    רבים קבלו על השימוש שעשתה המתלוננת בפייסבוק כדי לשטוח את טענותיה באופן פומבי. "רצח אופי", "סגירת חשבונות" ו"חף מפשע עד שתוכח אשמתו" קראו הקולות. אין ספק כי שיימינג, כדין ללא דיין, טומן בחובו סכנה גדולה. הקלות שבה ניתן להרוס שמו של אדם ללא משפט רשמי היא כמעט בלתי נתפשת, ואין צורך להכביר מילים על כך. אבל - וזאת מבלי להתייחס לפרשה הזאת באופן ספציפי אלא לתקיפות מיניות באופן כללי - האם לנשים שהותקפו מינית באמת יש אופציה אחרת?

     

    אם לשפוט מסיפורי הזוועות של נשים שפעלו בהתאם לכללי הספר והגישו תלונה במשטרה, רק על מנת שיפלשו לתוך גופן ונשמתן ללא שיוגש כתב אישום, האופציה הטובה ביותר לפעולה עבור אישה שהותקפה מינית היא להיות יפה ולשתוק, כמו ילדה טובה. צדק מהסוג הממוסד ע"י רשויות החוק היא לא תשיג בכל מקרה. על אחת כמה וכמה כשמדובר באיזורים האפורים של החוק, כלומר בכל מקרה בו לא מדובר בגבר זר שזינק עליה כשהלכה לתומה בסמטה, וגם אז ישאלו מה היא לבשה ומדוע היא לא צעקה.

     

    גלגלי הצדק אולי חורקים, אבל יש להם פרופיל פומבי בפייסבוק, פלטפורמה שבה נשים יכולות להשתמש על מנת להשמיע את קולן ולצעוק את זעקתן, זו שלא הצליחו להוציא בזמן אמת, כאשר קפאו על מקומן במקום להגיב - להתנגד לזר בסמטה, לענות לגבר שמעיר על איבריהן ברחוב או להפסיק מערכת יחסים מינית שמתבצעים בה מעשים בכפיה.

     

    זעקת המוחלשים

    אל תטעו לראות בצעקות השיימינג אקט שמאחוריו כח. לאנשים בעלי כח אמיתי אין צורך לצעוק. הם יכולים גם ללחוש. השיימינג הוא הנשק של החלש - אם בעבר נשים היו מתעלפות בהיסטריה, הרי שכיום הן כותבות סטטוס נזעם (או שמא היסטרי?) בפייסבוק, ובשני המקרים הן מתויגות כמטורפות. אולם הזעם הזה, סוף סוף, מופנה החוצה, כלפי הפוגע, ולא כלפי עצמנו.

     

    אני רוצה להאמין שמעשה השיימינג מעניק בסופו של דבר כח, למי שנקטה בו, לאחר שהחזירה לעצמה את השליטה שנלקחה ממנה. אני רוצה להאמין שהוא מעניק כח גם לנשים אחרות, ללמדן שאל להן להתבייש, כי הבושה היא של התוקף ולא שלהן. ללמדן שאל להן לשתוק, כי באפשרותן להתלונן - במשטרה או בפייסבוק. אבל אני לא יודעת אם אני מספיק אופטימית בשביל באמת להאמין בזה, כי החקירות הצולבות, חוסר האמון והאשמת הקורבן עוברים גם הם מחדר החקירות אל הקירות הפומביים של פייסבוק.

     

    בכל זאת, ולמרות הבעייתיות הרבה שבשימוש בשיימינג, כאשר מדובר בנושאים של תקיפות מיניות עשויים לעלות היתרונות על החסרונות. לראשונה נטל ההוכחה הוא על התוקף ולא על הקורבן. עם כוחה של המילה הכתובה בפייסבוק, הקורבן אינה צריכה לעמוד למשפט ולהוכיח כי פגעו בה כדי להשיג צדק פומבי. המואשם מוזמן להגיש כנגדה תביעת דיבה, עתה מחובתו להוכיח דרך צינורות המשפט המסורבלים והאיטיים שפגעו בו בלשון הרע.

     

    החשש כי הכלי של השיימינג ישמש ל"סגירת חשבונות" ולהאשמות שווא אינו מבוסס, והוא חלק מהשיח המקטלג כל תלונה על תקיפה מינית כתלונת שווא כדרך לייצר דה-לגיטימציה שלה. השיח הזה כולל משפטים כמו "כל אחת יכולה להעליל עלי שנגעתי בה ויכניסו אותי לכלא", שאינם נאמרים ביחס לעבירות אחרות, ומתעלמים מהעובדה שאחוז תלונות השווא הנוגעות לעבירות מיניות דומה לאחוז תלונות השווא של כל עבירה אחרת, כמו גניבה או רצח. שני אחוזים בלבד, לא יותר ולא פחות.

     

    שני אחוזים בלבד מהתלונות שמוגשות מתגלים כתלונות שווא, אולם כמה אחוזים מהנשים שחוו הטרדה או תקיפה מינית באמת מתלוננות? אחת מתוך שלוש נשים עברה או תעבור פגיעה מינית, ואין אישה שלא הוטרדה או תוטרד מינית במהלך חייה. האם כל אישה מתלוננת על הטרדה מינית? האם שליש מהנשים בעולם התלוננו על תקיפה?

     

     

    אם תחשבו על אחוז הנשים שנפגעו ומעולם לא התלוננו, תגלו ששני האחוזים מתוך אלו שכן התלוננו מהווים מספר זניח. בהקשר הזה בלבד, יש לתהות האם פלטפורמה שמאפשרת לכמות כה גדולה של חפים מפשע שנפגעו לדרוש צדק, עשויה להצדיק פגיעה פוטנציאלית בקמצוץ חפים מפשע שיפגעו לשווא.

     

    התהיה הזאת היא כמובן, תיאורטית בלבד. עם אופציית השיימינג או בלי, נמשיך לשמור על קשר השתיקה כפי שתמיד עשינו. נתבייש להציג פרטים אינטימיים וחודרניים בפני חברינו ובני משפחתינו בפייסבוק, כפי שהתביישנו לגשת לתחנת המשטרה, ולמעשה - הרבה יותר.

     

    היתרון היחיד של השיימינג, בעצם, הוא כח ההרתעה. אם הפחד מפני ביוש פומבי יגרום לגברים לבקש הסכמה מפורשת לאקטים מיניים, אם הוא יגרום להם להתייחס לנשים כאל סובייקט ולא כאל מכשיר למילוי מאווייהם, אם הוא יגרום להם להמתין עד שאת אומרת "כן" במקום לעשות דברים עד שאת אומרת "לא", כבר יהיה פחות מבייש פה.

     

    כל הכתבות נמצאות בפייסבוק. תעשו לייק?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    החלטתי לספר את הסיפור שלי
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים