שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי מכיר את חנה סנש? 70 שנה למותה
    דמותה של חנה סנש הפכה לסמל לגבורה והיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם היהודי. בספר החדש, "את לבדך תביני - מכתבי חנה סנש", מובאים מכתביה של סנש ליקיריה ומאפשרים להציץ ולהכיר באמת את מי שעומדת מאחורי המושג הצנחנית הנועזת שהחודש, לפני 70 שנה, הוצאה להורג
    חיים קצרים ודחוסים היו לחנה סנש. הכל היה מהיר ואינטנסיבי ונגמר אחרי 23 שנה. סנש, הרבה מעבר למיתוס, היתה אשה צעירה ותאבת חיים שהיגרה לבדה לישראל, חיה חיים חקלאיים בנהלל, היתה בין מקימי קיבוץ שדות ים, התנדבה לצבא הבריטי מתוך תחושת שליחות, הוצנחה על אדמת אירופה, וכשעברה את הגבול להונגריה נלקחה בידי הנאצים. הסוף ידוע. אבל מה שפחות ידוע - כי המוות הטרגי תמיד מכסה על החיים - הוא דווקא החיים שחייתה, מי שהיתה.

     

    דמותה של סנש עברה תהליך פוליטי מכוון של ניכוס והסמלה. כי אז - בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשהבריטים עוד כאן ומדינת ישראל היא עדיין בגדר חלום - היו זקוקים נואשות לגיבורים. ומי כמו אשה צעירה ונועזת, דעתנית ואידיאולוגית, שמתה מוות הירואי וגם השאירה אחריה כתבים רבים, בהירים ויפים - מי מתאימה יותר ממנה? מי מתאימה ממנה להפוך לחנה המודרנית, זו שיודעת להקריב חיים למען מטרה נאצלת?

    חנה סנש בשנותיה כנערה בישראל (קרדיט: מתוך הספר) (קרדיט: מתוך הספר)
    חנה סנש בשנותיה כנערה בישראל
     

    אבל מאחורי הסמל, מאחורי הגפרור שנשרף והצית להבות, יש אדם. בספר "את לבדך תביני - מכתבי חנה סנש" מובאים בעברית כל המכתבים שכתבה סנש ליקיריה (וגם קטעים ממכתבים שנכתבו אליה), מגיל נעורים, דרך שנותיה בארץ ישראל ועד גיוסה לצבא. המכתבים מציירים את דמותה המלאה של סנש - אני, או אניקו - כפי שנקראה בפי קרוביה.

     

    בין מיתוס למציאות

    "חיכיתי הרבה שנים עד שהספר הזה ייצא", אומרת הד"ר אנה סלאי, עורכת הספר. "זו הפעם הראשונה שהקוראים מקבלים בעברית את כל המכתבים המוכרים שחנה כתבה. יש חנה סנש, דמות היסטורית, גיבורה, מיתוס, פסל, ויש אשה צעירה שעברה דרך מיוחדת, והיא מורכבת מכל מיני התלבטויות ושמחות ואכזבות, כפי שיש לכל אחד בחייו. והיא מתמודדת עם כל הבעיות והחוויות החדשות בארץ ישראל – לבדה. מהמכתבים עולה אשה חזקה, אינטליגנטית, בעלת אישיות רגישה".

     

    "בנוסף, בישראל מכירים את העלייה מרוסיה, מפולין, מגרמניה, אבל לא כל כך מכירים את העלייה מהונגריה. כנראה משום שמהונגריה לא הגיעו קבוצות גדולות, אלא אנשים בודדים או קבוצות קטנות שהשתלבו בחיים בארץ. לעומת זאת, מאוסף המשפחה מתברר שיחד עם חנה באותן שנים עלו הרבה צעירים, חלקם הגיעו יחד עם חנה לנהלל, חלקם לאוניברסיטה העברית בירושלים. מתוך המכתבים של חנה אפשר לראות את התנועות הציוניות בהונגריה".

     

    אפשר גם לראות עד כמה סנש עצמה מתלבטת באשר לחיים החקלאיים שבחרה, ושואלת את עצמה אם לא היתה מצטיינת יותר בעבודה מסוג אחר, בעלת אופי איטלקטואלי יותר. "אמא'לה היקרה שלי", היא כותבת לאמה בינואר 1940 מנהלל, "במקום המכתב הארוך שתיכננתי לכתוב לך, אני בקושי מספיקה לחבר כמה שורות, לא בגלל עיסוקי הלא כל-כך מרובים, אלא בגלל שאני מרבה להתהולל בערבים. אמש, לדוגמא, הלכתי עם אחת מחברותי למושב כדי להאזין לרדיו, והיום בערב אני מוזמנת לנשף צנוע... העבודה שלי - תענוג של ממש.

     

    "אני שוטפת את הפרות, לבושה במכנסיים, במגפיים או בסינר גומי (לא פחדתי אפילו לרגע, אני לא דומה לך בעניין הזה, אמא'לה), ונזכרתי לפעמים איך חברותי לכיתה, מריקה, מריאן, לוצי ואחרות היו מעקמות את אפן אילו נאלצו לעבוד בעבודות שנראות לי טבעיות לגמרי".

     

    "חנה עצמה נשארה חלוצה", אומרת סלאי. "היא כותבת בכל מקום שלדעתה יש יותר מדי אינטלקטואלים בארץ, וכרגע צריך שיהיו אנשים שבאמת עובדים בחקלאות ומייסדים את היישוב".

     

    ולא שזה היה כל כך פשוט. היא כותבת: "מי שיודע שהארץ היא לא ארץ חלומות; שגם כאן יש ששה ימי חול ורק שבת אחת, מי שיודע מה מוטב לשכוח ומה ראוי לזכור, במילה אחת: מי שרוצה להרגיש בבית בארץ. כל אחד מקבל מהארץ מה שהוא נותן לה. אל תחשוב שזה מעט. במשך אלף שנה יכולנו ללמוד מה פירוש להעמיס על כף אחת של המאזניים ולשים לב, תמיד באיחור, שהכף השנייה כלל לא נעה".

     

    מעבר לתיאור עיסוקיה היומיומיים, האם יש רובד אישי יותר במכתביה?

     

    "לסנש יש לא מעט מחזרים. אפשר לומר שאפילו הרבה. במכתב לחברתה מרים יצחק היא מספרת על פלמ"חניק צעיר שמוצא חן בעיניה (ומרגישה קצת אשמה שהיא מנהלת יחסים עם בחור שאינו מבני הקבוצה שלה). 'בא חבר אחד שקצת דומה לבחור שאת נתת לי ליום ההולדת לפני שנתיים, ראש חושב ורגליים רוקדות ועיניים צוחקות ובקיצור, מצא חן בעיני תכף... ויצא שכעבור יומיים כבר טיילנו יחד בערב, על שפת הים או בין הגבעות עד מאוחר בלילה. גם מנשיקות לא נבהלים, אבל לא יותר מזה. זאת השאלה כעת שאני שואלת את עצמי, לשמור גבולות, או לתת לדברים ללכת?'".

     

    בעלת מוטיבציה דמיונית

    ב-1943 התנדבה חנה סנש לצבא הבריטי. היא חלמה לעשות, לתרום, להציל, ובמיוחד להציל את אמה שנשארה בבודפשט בזמן המלחמה. היא הצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת אירופה למטרות ריגול. שם הצופן שלה היה "הגר". במארס 1944 הם צנחו בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, והצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. משם עוד כתבה מכתבים. ביוני חצתה את הגבול להונגריה, נתפסה על ידי חיילים הונגרים ונשלחה לכלא בבודפשט (אמה עוד הספיקה לבקרה שם). היא נחקרה ועונתה בידי הנאצים, והוצאה להורג ב-7 בנובמבר 1944, בדיוק לפני 70 שנה, בטרם הסתיים משפטה.

    חנה סנש על עטיפת ספר המכתבים. קשר נפשי עמוק (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    חנה סנש על עטיפת ספר המכתבים. קשר נפשי עמוק
     

     

    "שני דברים גרמו לה להתנדב לצבא", אומרת סלאי, "ברור מהמכתבים הקשר הנפשי העמוק עם אחיה ועם אמה, והדאגה מה יקרה לאמא שנשארה לבד בבודפשט בזמן המלחמה. חנה חולמת לארגן את הנוער היהודי שם, לעזור להם לעלות לארץ, ויחד עם התוכנית הזאת גם לקחת את אמא שלה. שני הדברים ביחד. היו קבוצות צעירים שיצאו מהונגריה בזמן המלחמה, והיו מבוגרים שליוו את הקבוצות האלה. אבל כשהיא הגיעה לאירופה הגרמנים כבר כבשו את הונגריה. המוטיבציה שלה באמת היתה דימיונית. אמנם היה לזה בסיס כשהם יצאו לדרך, אבל המצב המלחמתי השתנה מאוד בתוך כמה חודשים. זו טרגדיה".

     

    האם המלחמה והתגייסותה לשירות משפיעים בצורה מסויימת על מכתביה?

     

    "המכתבים בספר הולכים ונעשים דרמטיים יותר ככל שנוקף הזמן והמלחמה נמשכת. במכתב לאחיה מדצמבר 1943 היא רומזת על רצונה להתגייס לצבא: 'ג'ורקה היקר שלי, יש מכתבים שלא נכתבים על מנת להישלח. מכתבים שאותם יש לכתוב מבלי לשאול אם יגיעו אל הנמען. מחרתיים אתחיל בעניין חדש. אולי טירוף. אולי פנטסטי. אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף, משלם בחייו. אולי משלם בפחות מחייו, אולי יותר. אל תשאל. תדע על מה מדובר'.

     

    רגע לפני מעבר הגבול להונגריה, במארס 1944, כתבה לאמה: "אמי היקרה, בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אליך - וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי. מיליון חיבוקים, אני".

     

    וכמובן מובא בסוף הספר הפתק שכתבה סנש לאמה ביום הוצאתה להורג, לפני 70 שנה בדיוק, ב-7 בנובמבר 1944: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך".

     

    הצנחנית הנועזת כותבת

    ליכולות הכתיבה המרשימות של חנה סנש יש חלק חשוב בתהליך הפיכתה למיתוס. אחרת, מדוע דווקא היא ולא צנחנים אחרים בני חבורתה? "הכתיבה שלה מילאה תפקיד מרכזי במיתיזציה שלה", אומר הד"ר גדעון טיקוצקי, מעורכי הספר. "אמנם גם אנצו סרני, למשל, השאיר אחריו יומנים ומכתבים, שתורגמו מאיטלקית והופיעו לפני שנים בהוצאת עם עובד. וכמו חנה סנש גם הוא בא ממשפחה עם רקע ספרותי – אביה, בלה סנש, היה סופר ידוע בהונגריה, אחיינית של אנצו סרני היא הסופרת האיטלקייה קלרה סרני שחיברה את 'משחק הממלכות'. אבל משהו בכתיבה של סנש הוא בלתי אמצעי, פשוט במובן הטוב, וקל מאוד להזדהות איתה, אולי גם כי היא היתה אשה צעירה מאוד במותה.

     

    "ועוד השוואה: חביבה (מרטה) רייק, האשה הצנחנית הנוספת, לא הותירה אחריה כתבים שפורסמו, היא לא כתבה שירים קצרים שקל היה לקדש אותם כמו 'אשרי הגפרור' או 'הליכה לקיסריה'. ייתכן שגם היא היתה כריזמטית מאוד. למזלה של סנש ולמזלנו, היומנים והמכתבים שלה נשארו כדי להעיד על כך. הכתיבה שלה טבועה בחותם ספרותי ברור. היא מצליחה לבטא בבהירות את הלכי נפשה, לא רק את האמונה היוקדת בצדקת הדרך אלא גם את הלבטים, בשילוב מרשים של בגרות ותמימות. ובצד כל העניינים כבדי המשקל, ניכר חוש ההומור שלה, מדי פעם היא כותבת מכתב בצורת פיליטון משעשע. מרגישים שם ממש את הכתיבה של אבא שלה, שנודע בין השאר כסטיריקן מחונן".

     

    אחרי המלחמה נמצאו היומנים והשירים שהשאירה אחריה בארץ ישראל. כשאמה של סנש, קטיה, הגיעה לכאן ב-1945, יחד עם יואל פלגי שהיה חבר בקבוצת הלוחמים שלה, הביאה אתה האם גם את המכתבים. חלקים מהיומנים ומהמכתבים פורסמו עד מהרה.

     

    בזמנו פורסמו חלק ממכתביה של סנש, מדוע יש צורך לפרסמם שוב?

     

    "כשהספר הראשון יצא ב-46' המצב החברתי, הפוליטי והאידיאולוגי היה שונה לגמרי", אומרת סלאי. "היינו אחרי המלחמה, עוד לא היתה מדינה, היה צריך ליצור גיבורים באופן מגמתי. לקחו את היומן, לקחו קטעים מתוכו לפי האידיאולוגיה של אותם הימים. לא פירסמו את היומן המלא, וגם לא את המכתבים. כעת אנחנו מתכננים להוציא את היומנים בצורה מסודרת. כי הגיע הזמן להכיר את הדמות השלמה דרך המכתבים, היומנים, השירים שלה, העדויות עליה. היא בעצם לא היתה דמות פוליטית. זה רק ההיסטוריה שעשתה ממנה, ומשאר האנשים שלא חזרו מהשליחות, גיבורים".

     

    את כתיבתה השירית של סנש מגדיר טיקוצקי כגישוש, צעדים ראשונים. "דווקא משום שהיא לא גדלה על ברכי העברית והגיעה אליה מבחוץ, בבגרותה, שפתה העברית פשוטה וקלה יחסית להבנה. זו מעלה גדולה אבל לא פעם גם חיסרון גדול. וזה טבעי כמובן. אני חושב שכמו לא מעט יוצרים שכתבו שירים שהפכו פופולריים, גם במקרה שלה, השלם גדול מסכום חלקיו. כלומר רוב שיריה, כטקסטים, לא היו יכולים לעמוד בפני עצמם אלמלא הלחן והסיפור שמאחוריהם, שהפכו אותם לאחדוּת אחת.

     

    אם היתה בחיים, אתה חושב ששיריה וכתביה היו מצליחים לא הסיפור ההירואי שמאחוריה? 

     

    "השאלה שלך מעלה כמובן גם את תהיית ה'אילו'. אילו סנש היתה שורדת, האם היתה הופכת למשוררת? ברור שהיה לה כישרון ספרותי, אבל בהיבט הפעילות הציבורית נדמה לי שהתשובה יותר מובהקת: היישוב איבד מנהיגה של ממש. במכתב משנת 1941, אחד המחזרים שלה כותב לה: 'אני בטוח שבעתיד תהפכי למנהיגה אמיתית'. וממש מרגישים במכתבים את הכריזמה שלה, איך היתה דמות דומיננטית ואהודה על כולם".

     

    המכתב כמדורת השבט

    ז'אנר היומן והמכתבים רווח באירופה של אותן שנים. דרכם הצטיירו הדמויות הכותבות באופן עמוק ועשיר. "נדמה לי שכל מי שכתב מכתבים ויומן באותה תקופה - ומי לא כתב אז? - פעל בתוך המסגרת הזאת, כסוגה ספרותית, מדעת או שלא מדעת", מוסיף טיקוצקי.

     

    "נהגו אז לקרוא את המכתבים בסלון, לחברים ולבני משפחה, זו היתה אולי ברירת המחדל, בוודאי במקרה של קטרינה סנש,

    אמה של חנה, שכך יכלה להתגאות בבתה. לא פעם חנה מתרה באמה ובאחִיה: הפעם - מכתב לעיניכם בלבד, אל תשתפו את המכרים. המכתבים גם עברו מיד ליד במשפחה, ובאחד המקרים קטרינה דלתה מהם חומר לכתבה על החיים בארץ שהתפרסמה בעיתון ציוני בהונגריה, בידיעתה של חנה. כך שהמכתבים פוסחים תמיד על שתי הסעֵפים: בין אמצעי תקשורת אישי מאוד, אינטימי לפעמים, לבין טקסט שצריך לעמוד באמות מידה מסוימות כדי לבוא בציבור. לא פעם סנש מתנצלת: 'אני כותבת בלי קשר בין הפסקאות', מראש כשהיא כותבת היא מודעת למוסכמות האסתטיות שנקשרות לז'אנר הזה".

     

    "דווקא על הרקע הזה מרגש במיוחד לקרוא את הפתקים האחרונים שחנה השאירה. סופו של הספר החדש כאילו חותר תחת עצמו. אחרי שפע המלים - של חנה, של המכרים, במכתבים השונים ובעדויות, חנה כותבת בפתק האחרון אל אמה: 'את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים'".

     

    "את לבדך תביני - מכתבי חנה סנש", עורכת אנה סלאי. בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 471 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרדיט: מתוך הספר
    חנה סנש. חלמה לעשות, לתרום, להציל
    קרדיט: מתוך הספר
    7 לילות
    מומלצים