היא מחליפה סגנונות שירה, קצה באקורדים כבר אחרי אלבום אחד ומחליפה כלי נגינה אחד למשנהו. מתברר כי אצלה העקביות מתבטאת בצורך קבוע לשינוי תמידי. היא נולדה בטוניסיה של שנות החמישים ושם ינקה את סילסולי המזרח עם השנסונים הצרפתים. מכל המרכיבים האלה נוצר רפרטואר ענק ומגוון של מוזיקאית מוכשרת ומיוחדת ובעיקר מאוד ישראלי. היצירות של קורין אלאל נעות בין המוכר והפחות מוכר, המורכב והפשוט, העצוב והשמח, השייך לעבר (שירים צרפתיים שאהבה בילדותה) והעתידני לזמנו (תקליט הבכורה שלה, התקליט כ'שזה עמוק'). כמלחינה לאחרים היא כמעט תמיד קליטה ונימוחה, ועם עצמה היא קצת יותר מחוספסת ואדג’ית.

בגיל 8 עלתה לישראל ושנה לאחר מכן רשמו אותה הוריה ללימודים 'על גיטרה’. אלאל החלה לנגן בגיל עשר. בצה"ל שירתה בלהקת פיקוד דרום. כשהשתחררה, היתה לזמרת ליווי לאריק אינשטיין עם יהודית רביץ בהקלטת השיר "עטור מצחך". בשנת 78’ השתתפה במופע "ארץ טרופית יפה" לצד מתי כספי ויהודית רביץ. בשנת 84' הוציאה את אלבום הבכורה שלה, ובו שירים כמו "מותק" ו"חיה בתוך קופסא". התקליט לא זכה להצלחה מסחרית כשראה אור. ב-87’ הוציאה את אלבומה השני "פירות אסורים", שגם הוא לא זכה להצלחה גדולה.

צילום: יובל חן

רק בשנת 1989, כשהוציאה את "אנטרקטיקה", ובו "ארץ קטנה עם שפם", "הטבעת נפלה", "שיר לשירה" וכמובן שיר הנושא "אנטרקטיקה", גילה אותה הרדיו. אלאל הפכה כוכבת, ויצאה לסיבוב הופעות גדול. לאחר מכן הוציאה את "שפת אמי", תקליט ובו שירים צרפתיים שתרגם אהוד מנור, ואת "זן נדיר" שהושמע ללא סוף ברדיו. אלאל הפכה לזמרת אהובה ולכותבת לחנים מבוקשת. גלי עטרי למשל ביצעה את "אין לי ארץ אחרת" ואת "חזקה מהרוח", להיטים שכתבה לה אלאל.

איך את מלחינה?

"אצלי המהירות והספונטניות עובדות, אני בדרך כלל מלחינה ברגע עצמו”.

כמה זמן זה מתבשל אצלך?

"אני לא מסתובבת עם מנגינות ומבשלת אותן הרבה זמן, אני מתיישבת וזה זורם, אבל היה שיר אחד שלקח לי שנה, ‘כשזה עמוק’, בעיקר כיוון שכתבתי גם את הטקסט. כשאני כותבת טקסטים אני תמיד מבקשת שעוד מישהו יקרא. במקרה הזה ביקשתי מענבל (פרלמוטר) שתקרא כי לא הייתי בטוחה בעצמי. היא הוסיפה מלים, ולקח זמן עד שכל החלקים של השיר התיישבו".

(צילום: דליה נבעה)

מהיכן זה הכל התחיל?

אלאל: "בהתחלה ממש עבדתי עם שירי משוררים, אבל הם נשארו במגירה. אחרי הצבא, אני ויהודית רביץ, ששירתה איתי בצוות הווי הנדסה קרבית, היינו משמיעות זו לזו שירים. דהיינו, היא השמיעה לי שירים ואני השמעתי לה מנגינות. ואז שאלתי אותה, 'איך לך יש מלים ולי אין? מאיפה את לוקחת אותן?' היא אמרה 'מספרים', ואז קניתי לאה גולדברג ועמיחי ויצאו שירים כבדים, כבדים, כבדים. ואז הגעתי ל'מותק' ושירי המשוררים נשארו במגירה ולא יצאו אף פעם".

איך הופעת בתחילת דרכך?

"למופע הראשון קראו 'ממתקים מפוזרים'. רפי קדישזון היה מלווה אותי בפסנתר, ולא היה קהל. היה המון עומס כבד בשירים האלה. המלים לקחו אותי למסע ביותר מדי מקומות עמוקים. על כל שלוש מלים היו חמישה אקורדים. לא נוצר קשר עם הקהל המצומצם שבא. זה היה עול וסיבוכים והחלטתי ללכת על פזמונים קלים יותר”.

ומה היה בשלב הבא?

"הייתי במקום מוזיקלי, אלא שאף אחד לא בא להופעות. אז אמרתי, 'די, אני רוצה דברים פשוטים': 'אל תקרא לי מותק, זה מביא לי פריחה'. בלי קישוטים. רק דיבורים קלים כאלה. רציתי לדבר, לא לספר סיפורים. ב'ממתקים מפוזרים' שרתי גבוה, וב'מותק' שרתי רק את הנמוך. שיניתי במודע את הקול ואת סגנון השירה שלי,שרתי מחוספס ונמוך, כדי שיהיו פחות יפים אבל יותר פופולאריים”.

באלבומיה הראשונים, "מותק" ו"פירות אסורים", היה דמיון מסויים לשירה של קייט בוש. למשל השירים "תמונה בכחול" או "סופרת כבשים". יש משהו בפתלתול הנהדר והלא־סטנדרטי של המוזיקה, זה נשמע כמו צדפות וקונכיות ולא כמו אבני דרך מסותתות. יש בזה צליל חלומי אופייני, עם נייר זכוכית עדין. אלאל התעקשה לייצר משהו משלה ולא ללכת בתלם של אותם ימים. רחוקה ממוזיקת הפופ המערבית שדיברה למיליוני מעריצי הז'אנר.

איך התקבלו שני האלבומים הראשונים?

"היה קשה עם שני האלבומים הראשונים, בקושי סחבתי את עצמי, אף אחד לא סחב אותי. לא רצו אותי בחברת התקליטים. הסכימו להפיץ, זה הכל. וכמובן אף פעם לא ראיתי גרוש על האלבומים האלה. אני זוכרת את המפגש שלי עם עולם חברות התקליטים. זה קרה אחרי ש'דרך הכורכר' שהלחנתי לאריק סיני הצליח מאוד. איך שראיתי את העולם הזה, ישר אמרתי, 'קורין, את לא עורך דין ואת לא מתעסקת בזה'. העלמתי עין מכל דבר שלא היה קשור למוזיקה. היום אני יודעת שזה היה טמטום”.

איך היתה התייחסות הקהל לאלבומים?

"לא היתה התלהבות ענקית. ממש לא. אמנם זה מה שאני רציתי לעשות ושרתי נמוך ודוקרני, עם הרבה 'ריש' גרונית כמו גדר תיל. אבל לא חשבתי שאני טובה מספיק. רק שיצאתי עם 'אנטרקטיקה' התחילו התגובות החיוביות וקנו ובאו ואמרו שזה טוב והיה לי מאוד נעים עם זה. כי חזרתי פתאום לשיר ‘יפה'".

‘אנטרקטיקה’ הפך אותך לכוכבת! האם המשכת באותו תלם?

"האלבום הבא שלי, ‘זן נדיר’, היה הצלחה גדולה, אלא שאחריו נמאס לי מהגיטרה, התחלתי לשנוא אקורדים. תיעבתי כל תו שניגנתי, עם כל דו, היה עומד לי השיער. כל אקורד קטן, שפעם נתן לי השראה לכתוב שירים, היה סוגר אותי. אז הלכתי ללמוד גיטרה קלאסית אצל המורה אגון קרטן. אחר כך העליתי ערב שנקרא ‘סטנדאפ מוזיקה’, שבו אילתרתי עם 15 נגנים על הבמה, פשוט עלינו ולא ידענו מה יקרה. שירים חדשים, עם אקורדים והכל, הפסקתי לכתוב בתקופה הזאת. לא הצלחתי לכתוב. הייית במשבר כזה. לעזרתי בא המטפלת הפסיכולוגית שלי שאמרה לי: 'עשית עכשיו כל מיני דברים חדשים, אבל זרקת את הבלטות שעליהן הלכת קודם, את האקורדים, ואין לך על מה להישען. גם כשאת הולכת בדרך חדשה, את חייבת להישען על מה שאת יודעת'. זה היה שיעור גדול בחיים. אנחנו צומחים מתוך עצמנו. ואז למדתי לחבר. 'כשזה עמוק' זה החיבור הזה. צדקה הפסיכולוגית!"

שוב רצית משהו אחר?

"הפסקתי עם הופעות במתכונת הרגילה של זמרת ולהקה והתחלתי להופיע לבד בקפה ביאליק בתל אביב, שם גיליתי שאני צריכה לשיר חצי טון יותר נמוך ממה שהייתי רגילה. עם להקה והמולת המגברים שחייבה אותי להתאמץ בשירה, לא שמתי לב לשינויים הטבעיים בקול שלי. הפסנתרן מיכאל גוטליב אמר לי שהוא חולם לעבד את השירים שלי לכלי מיתר. הוא השמיע לי עיבוד שעשה ל’שיר לשירה’, התלהבתי, ויצאנו עם ההופעה הנהדרת ‘לתמונה נוספו המון צבעים’, ששיחרר סופסוף את השירים שלי מהעיבודים הסטנדרטיים של גיטרה־בס־תופים. אהבתי את זה. אני רוצה להלחין ולהופיע, רק תן לי דברים כאלה לאחרונה. אני כל הזמן רוצה משהו אחר”.

לאחרונה יצאת עם מופע חדש של שירים מקהלת שאת הלחנת.

"התגובה הראשונית של מי ששמע היא הפתעה, אפילו בשביל מי שיודע איך הלחנתי את הפסוקים. אני כמעט מדקלמת את רוב הטקסט, זה כמעט נשמע כמו ראפ. אבל לא רק דיבור ולא רק אלקטרוניקה. יש דינמיקה טובה בין הדיבור לבין השירה, זו פגישה טובה, מינימליסטי. יש שילוב בין הכוח של המלים לבין ההגשה האקספרסיבית ונוצרת תנועה מוזיקלית אמיצה ומדהימה על דרך לא כבושה. הנה אתה רואה את העבדים שרוכבים על סוסים ולידם השרים ההולכים ברגל, והנה הלב שפועם בשלל פסוקים והטיות, והנה, לקראת הסוף, גם בנות השיר: ‘וסגרו דלתיים בשוק בשפל קול הטחנה ויקום לקול הציפור ויישחו כל בנות השיר’”.

אחרי הפסקה קצרה בשיחה אני שומע ברקע את רותי, בת זוגתה של קורין, נכנסת לחדר ואומרת ‘קוריני, צריכים למהר לקופת חולים עם עומר (הבן) כדי לעשות בדיקות,יונתן חוזר הביתה עוד מעט וצריך להכין לו צהריים”.

"יאללה", צוחקת אלאל בטלפון, "צריכים לסיים עכשיו, נמשיך על קפה באל איי”.