שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני האישה שניצלה מרצח על ידי בן זוגה

    רגע לפני האסון ששינה את חיי, הבנתי שמערכת היחסים שלנו היא לא בת תיקון. הבנתי גם שאני לא יכולה להציל אותו מהשדים שלו, אני צריכה להציל את עצמי. אך כל פעם שניסיתי לעזוב - צץ איום אחר

    רבים מכם לא ינחשו זאת בחיים. אני רחוקה אלף שנות אור מכל דימוי שגוי לגבי איך אמורות להיות נשים בקשר כזה. הרי אני לא טיפשה, כנועה, צייתנית או חסרת בטחון עצמי. מעולם לא בניתי את כל חיי סביב בני הזוג שלי. אני משכילה, דעתנית, פיתחתי קריירה, קצרתי תארים מסוגים שונים, תמיד היו לי תחביבים עצמאים, ונחלתי לא מעט הצלחות. גם אני לא הייתי חושבת שאקח אי פעם חלק בצד המפוקפק הזה של הסטטיסטיקה.

     

    עוד בנושא:

    איך לאבחן מראש בן זוג אלים?

    מעגל האלימות: עירוב של אהבה וחיזור

    מה עוד ניתן לעשות נגד אלימות במשפחה?

     

    לקשר הזה נכנסתי בשלהי שנות העשרים לחיי. החיים שלי היו על גל טוב. הייתה לי דירה שאני אוהבת, חיי חברה מספקים, הקריירה שלי הייתה בנסיקה מתמדת. גם הוא היה רחוק מכל דימוי שיקרי שאולי אחזתם לגבי גבר אלים. הוא היה גבר משכיל, עם עבודה טובה, כריזמה מתפרצת, היו לו המון חברים וחתול. היינו זוג יפה. הבית שלנו היה המקום שבו כולם מתארחים.

     

     

    התקופה הקשה בחיי

    אחרי כמעט שלוש שנים של קשר עמוק, כן וחשוף התחלנו לדבר על מיסוד הקשר. היינו במגעים לרכישת הדירה ששכרנו, הפצנו במשפחות שלנו שמועה על כך שאנו מתכננים להתחתן, התחלנו לבדוק את מצב החסכונות שלנו, ואז הגל הטוב שנשא את החיים שלי התנפץ לרסיסים. המו"מ לרכישת הדירה התפוצץ, ועברנו באופן זמני לדירה קטנה וזולה. בן הזוג שלי פוטר מעבודתו והמתיחות עברה להתנחל בבית הפסטורלי שלנו.

     

    תחילה, ניסיתי להיות חברה תומכת, להבין שהוא עובר תקופה קשה. לא הבנתי שזו גם התקופה הקשה בחיי שלי. הייתי בתקופת צמיחה בקריירה שלי, עבדתי על פרויקט יוקרתי ביותר, לא קשרתי את המריבות שלנו שחלו בדיוק בימי שיא של הפרויקט, לביסוס השליטה שלו בי. הייתי בטוחה שהוא עובר תקופה קשה ושאני צריכה להיות בת זוג טובה יותר ולא להיות מרוכזת כל כך בקריירה שלי .

     

    כדי לקצר את הסיפור אנסה לתמצת את החיים בגיהינום ולתחום אותם למספר מצומצם של אירועים מכוננים. הוא לא היכה אותי, ולכן לא הבנתי כל כך מהר שאני במערכת יחסים אלימה שעתידה לאיים על חיי ולהרוג את נפשי. עם הזמן הוא תפס שליטה כמעט מלאה בחיי שהתחילה בניתוק הדרגתי מהחברים והמשפחה שלי.

     

    בהתחלה חשבתי עוד שאפשר לטפל בקשיים שלנו בקשר. נרשמנו לסדנה לשיפור מערכת היחסים, אליה הגעתי לבסוף לבד. בסוף הסדנה כבר הבנתי שמערכת היחסים שלנו היא לא בת תיקון. אני לא יכולה להציל אותו מהשדים שלו. אני צריכה להציל את עצמי. הבנתי שאני צריכה עזרה כדי לצאת מהקשר שלנו שבשלב הזה כבר היה חולני. אך כל פעם שניסיתי לעזוב - צץ איום אחר. הבנתי שאני צריכה עזרה מקצועית והתחלתי ללכת בסתר לטיפול פסיכולוגי.

     

     

     

    כל הבית בער

    טוויתי סביבי קורים עבותים של שקרים. שיקרתי לכולם. איש מסביבי לא ידע באמת מה קורה אצלי בבית, כולל בן הזוג שלי. בוקר אחד, אחרי לילה שהיה טוב באופן יחסי לתקופה הזו, הוא הבטיח לי להתחיל לטפל בעצמו ובהמשך הלילה קיימנו יחסי מין.

     

    ערומה לחלוטין, קמתי בבוקר בשעה הקבועה לכיוון המקלחת. החתולה החצי עיוורת שלנו כהרגלה ליוותה אותי. בעוד קפיצה מגושמת שלה היא נחתה בדיוק על העכבר של המחשב שלו שלא נהגתי להשתמש בו. שומר המסך נפסק, ואז גיליתי לתדהמתי שחדר השינה שלנו מצולם ומשודר לאתר פורנו באינטרנט.

     

    אחרי בירור מעמיק, התגלה לי שזו לא הפעם הראשונה. למעשה, בכלל לא. התגלית המרעישה שברה את הפסקת האש בינינו. הכל התחיל לבעור מחדש. חפצים עפו, דברים נשברו. ואז הוא פשוט דחף אותי בחוזקה לעבר הספה בסלון. המומה, יצאתי מהבית. לא ידעתי לאן. לא היה לי אל מי להתקשר. כבר למעלה מחצי שנה שהיחסים שלי עם העולם החיצון רופפים.

     

    הרגשתי מחוללת. שבורה. מרוסקת. באותו יום הבנתי שאני חייבת לעזוב. התקשרתי להורים שלי, אמרתי להם בחצאי משפטים שהמצב אצלנו בבית לא טוב ושאני חוששת לחיי. כשחזרתי הביתה הוא התחיל לבכות ולהתנצל, ביקש שנלך יחד לטיפול. סירבתי. בכינו. הסברתי לו שכל האמון שהיה לי התפורר. שכבר לא נשארו לי מילים ודמעות והלכתי לישון. הוא היה חסר מנוחה ואני הייתי חסרת כח. השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר. הוא ניגן ברצף את הללויה של לאונרד כהן. שאיכשהו היה בבית הפסקול הקבוע לרגעים עצובים.

     

    המפלצת שהיתה פעם האדם שהכי אהבתי בחיי

    ואז הדיבוק אחז בו שוב. הוא התחיל שוב להעיף חפצים בבית. הוא היה גדול ממני וחזק ממני. כשניסיתי ללכת, הוא לא אפשר לי. ניסיתי להתנגד, ניסיתי להשתחרר מהאחיזה והוא לא הרפה. הוא סיפר לי שאני לא הולכת לשום מקום בעולם הזה בלעדיו. גם לא לעולם הבא. הסתכלתי לו בעיניים, והבנתי שהמחר שלי נמצא בידיים שלו. מנסה להילחם במפלצת שהייתה עד לא מזמן הבן אדם שהכי אהבתי בחיי.

     

    ברקע יהודי זקן מהלל את האל. והוא מצליח לגרור אותי למקלחת. תוך שימוש בכוח רב. אחרי שהוא הבהיר לי שזה היום האחרון בחיי, הוא נעל אותי בפנים והתקשר למשפחה שלו, איחל לכולם לילה טוב, וביקש מהם לשכוח מהסיכוי שיהיו להם נכדים בעתיד, כי היום העתיד שלנו נגמר. שנינו לא נראה יותר את הבוקר. למעשה, גם לא נראה אותם כשהם יסיימו את הדרך לפה, כי אנחנו הולכים למות.

     

    באותו הרגע פשוט יצאתי מהגוף שלי והסתכלתי לרגע מהצד על הבחורה המרוסקת על רצפת המקלחת ועל השד הרצחני מחוץ לדלת, שבדיוק מכין את מותנו. ואז הוא הלך למטבח. הגוף שלי ניצל את הנסיבות שכללו גם את הדלת ההזזה הדפוקה של המקלחת שמאפשרת לעקוף נעילה, והצלחתי להתגנב אל מחוץ לבית.

     

    אילוסטרציה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

     

    אמצע הלילה. אני לבד. התקשרתי להורים שלי. תוך זמן קצר כולם היו מחוץ לבית שלנו. המשפחה שלי והמשפחה שלו. בבוקר התעוררתי כשאני בבית של ההורים שלי, מתחילה לאסוף את השברים. אני האישה שנצלה מרצח על ידי בן זוגה. אבל איך זה יכול להיות? אני חזקה מזה ומסובכת כל כולי בקורי השקרים שטוויתי לעצמי בשבעת החודשים האחרונים.

     

    הקושי לקבל את הרחמים מהסביבה, את הדאגה של ההורים, של החברות ששומעות רק קטעים קצרים מהסיפור האמיתי של מה שעבר עליי בזמן שנותקנו. הרי אני בן אדם חזק. אני לא יכולה לעורר רחמים. ועכשיו אני כבר לא ישות עצמאית. אני מקרה סיעודי טוטאלי. כולם מנסים להגן עליי שלא אפול, שלא אשבר, שלא אשקע. מדברים עליי כבר בגוף שלישי. איבדתי את הבעלות על עצמי.

     

    הייתי עסוקה כל כך בלהראות לכולם שאני חזקה ועסוקה מסביב לשעון בלהיות בסדר. הרי אני הצלחתי לבעוט בסטטיסטיקה שהנשים החלשות לא מצליחות. אני לא הבחורה החלשה שתשקע במר גורלה. אני לא הקורבן החלש שמרחם על עצמו. אני זו שקמה ומשתקמת במהירות. ממשיכה ללכת לטיפול פסיכולוגי, שמיד משנה תווית לטיפול בפוסט טראומה. אחרי מעבר מרשים בין כמה אנשי מקצוע, סימנתי וי על היכולת המופלאה שלי להתמודד עם העניין. אני אפילו דואגת לטפל בעצמי.

     

    חיה-מתה

    לקח כמה שנים, וחשבתי שהשארתי את הקשר הזה בעבר. יצאתי עם המון גברים. עם אף אחד לא הצלחתי לפתח קשר עמוק. האשמתי אותם באי התאמה. שיבחתי את עצמי על זה שאני יותר לא מתפשרת על עצמי, ולא הבנתי שאני במערבולת של המתים החיים. בכל פעם שגבר היה אומר לי שאני מוכרת לו מאיפה שהוא, זה החזיר אותי במחשבה לחדר השינה המחולל שלנו. זה שמשודר בחדריהם של מי יודע כמה גברים חרמנים במקביל. כל כך פחדתי שמישהו יזהה אותי משם. כל כך רציתי להיות אחרת.

     

    הרגשתי שאני חנוקה בחיים שלי. חשבתי שזה הלוח זמנים האינטנסיבי, העשייה המגוונת מסביב ליממה. כמו אישה חזקה טיפוסית החלטתי לפרגן לעצמי מתנה. מנוחה מהשגרה האינטנסיבית. הצטרפתי לחוויה מסוג שונה מעבר לים. הייתי בטוחה שאני מפרגנת לעצמי חוויה אקזוטית כבונוס על הלו"ז שלי. חשבתי שאני יוצאת לטיול. לא הבנתי שאני יוצאת למסע בתוך מותי שלי.

     

    שם, בלי לו"ז חברתי, מקצועי ואקדמי שיכל להעסיק עוד שלושה אנשים ביום בממוצע, מצאתי את עצמי הרחק מכל מה שנאחזתי בו בחיים שלי בשנים האחרונות. אבל יותר מהכל, לראשונה הסתובבתי בלי שכבת ההגנה שעטפה אותי שעשויה מקורי השקרים שלי.

     

    ואז הבנתי. זה לא הלבד שאני צריכה. זה גם לא המנוחה מהחיים העמוסים שלי שאני צריכה. לראשונה, החיים מכריחים אותי להיות לבד רק עם האני המרוסקת והחלשה שהשארתי אי שם על רצפת המקלחת בדירה שלנו. אין לי יותר עיסוקים לברוח אליהם שיאשרו לי שהצלחתי. אין לי פגישה חשובה בשש בערב ודייט סודי בשמונה להספיק לפני דרינק עם הבנות. ובאף בוקר אני לא צריכה לסלק אף גבר מצד ימין של המיטה שהצליח לראות אותי מתפשטת מבגדי ולובשת חומות של הגנה, שהצליח לראות אותי ערומה ולא הצליח לראות אותי חשופה.

     

    הייתי צריכה עוד כמה חודשים במסע הזה ועוד כמה אנשים חדשים בדרך כדי להגיע לאדם אחד אקראי שכל תפקידו בחיי היה להצליח לטלטל אותי ולגרום לי להבין שאני לא באמת חייתי כל השנים האלה בעוצמה עזה, כמו שקיוויתי שאני חיה. בדיוק ההיפך.

     

    כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק

     

    הסיפור שלי

    לראשונה מאז אותו לילה סיפרתי בקול רם לאדם הזר הזה וגם לאדם הזר שהוא עצמי – את כל מה שהיה בקשר הזה במלואו. לא חצאי מילים, ומשפטים מרומזים, ומקטעי סיפור קטנים כפי שהתרגלתי לספר. פעם ראשונה שאני חולקת עם מישהו את הקניין הפרטי היחיד שלי. "הסיפור שלי", כבד המשקל. אותו אני סוחבת לכל מקום.

     

    "למה את ממשיכה לשמור את הסיפור שלך לעצמך?" שאל האקראי. ותוך כדי שיחה אני מבינה שהוא צודק. שהגיע הזמן לשחרר את הסיפור שלי לאוויר העולם. להפסיק לשמור עליו בקנאות. להתחיל לחלוק אותו עם כל מי שרק אפשר. זה הזמן לשחרר אותו לאוויר העולם בכל דרך אפשרית. לכתוב אותו, לצעוק אותו, לשיר אותו, ולצייר אותו החוצה מתוכי. הוא כבר לא הרכוש הפרטי שלי.

     

     

    ואז הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות האישה החזקה שטיפחתי כל השנים האלו. אני רוצה להרגיש. התחלתי לאסוף את האני המרוסקת מהרצפה של חדר המקלחת ולהדביק את הרסיסים. רק באותו יום, קצת יותר מחמש שנים אחרי אותו לילה, התחלתי באמת להחלים. לחטא את הפצעים המזוהמים שכיסו את הנפש שלי, לקבל באהבה את הצלקות, ויותר מהכל, לחזור להרגיש. כי כמו ששמעתי מישהי אחרת אומרת לאחרונה - מי שלא מרגיש לא באמת חי.

     

    כמוני יש המון נשים שמסרבות להיכנס לתווית החלשה המוצמדת לנשים שחוו זוגיות אלימה. נשים שיודעות שהן שוות יותר מהתדמית הזו אך חלק גדול מהן לא יחלים לעולם. הן לא יהיו שבורות. גם לא נפשית, וגם לא כשהן לבד, כי מישהו רצח להן את היכולת להרגיש גם את השבר. הן ימותו בלי התהילה המפוקפקת שתיתן להם מקום של כבוד בסטטיסטיקה על נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, רק כי טכנית הן חיות.

     

    חלק קטן מהן יפגוש בדרך אדם אקראי שיעזור להן להחזיר את הנפש לגוף ממנו היא ברחה בלילה אחד. כשזה יקרה, הן יצליחו לפתוח את הלב מחדש. ומי יודע, אולי אפילו יום אחד, כשיהודי זקן עם קול עמוק יודה לאיזה אל, הקול שלהן יחזור אליהן והם יצליחו לשיר איתו כמו פעם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים