שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    זה מה שמחכה לנו

    אינתיפאדת ירושלים מספקת הצצה אל העתיד שאליו אנו מובלים על ידי הימין: מדינה דו-לאומית מעורבבת אוכלוסיות, במציאות של עימותים מסלימים והולכים. ניתן לעצור את ההידרדרות, אבל הממשלה ובעיקר העומד בראשה מצטיינים בלעשות את ההפך

    בימים קשים אלו אני סבור כי ניתן להאט את ההידרדרות ואף לעצור אותה. הנוסחה לכך היא שילוב של נחישות ביטחונית יחד עם יוזמה ותעוזה פוליטית ומדינית. הבעיה היחידה היא שאלו תכונות בהן הממשלה הנוכחית לא התברכה. כבוגר של שתי אינתיפאדות, אינספור עימותים, מבצעים וגם מלחמות, אני קובע כי הגישה הגורסת שהפתרון הוא רק עוד כוח, כפי שמלעיטים אותנו ראשי מפלגות הימין, פשטה את הרגל מזמן.

     

    יתרה מכך, מה שקורה היום בירושלים הינו פרומו למציאות שנפגוש אם תתממש תוכנית המדינה הדו־לאומית ההזויה ש"הבית היהודי" מוביל אותנו אליה בהתמדה. המצב הנוכחי גם מלמד עד כמה מסוכן השילוב בין הקיצוניות המתלהמת של הימין לבין חוסר הניסיון בנושאי ביטחון ומזרח תיכון של הנהגתו, וכיצד הוא עלול להביא אותנו לתסבוכות חמורות שמהן איננו יודעים להיחלץ.

     

    על מנת לטפל בהסלמה החמורה הזו נדרשת הבנה נכוחה של מה שקורה באמת בשטח, מבלי להפיל את האשמה על מי שנוח לנו משיקולים פוליטיים. בלי ההבנה הזו אין סיכוי שנצליח.

     

    אינתיפאדה אינה גזירת גורל. מדובר באווירה של אוכלוסייה (שחשוב מאוד להבין היטב את סיבותיה) המייצרת רצף של אירועים ופיגועים היוצאים משליטה. האתגר הגדול הוא להבין כיצד עוצרים את הרצף הזה.

    מהומות בשועפט (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    מהומות בשועפט(צילום: רויטרס)
     

    כבר לפני שנה פירסמתי מאמר שקרא "למנוע עכשיו את הפיצוץ הגדול" ובו פירטתי את המלצותיי באשר לדרכים להימנע ממנו. לצערי, רצף האירועים הביטחוניים מאז ועד היום, מצביע, כפי שהיה צפוי, על מגמת הסלמה חמורה: טפטוף בלתי פוסק של פיגועים שהגיע לשיא בחטיפתם ורציחתם המזוויעה של הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ז"ל; הרצח המזוויע לא פחות של הנער הפלסטיני מחמד אבו־חדיר; גל ההסתה והגזענות ששוטף אותנו; ההסלמה אליה נגררנו מול החמאס ברצועת עזה, שהובילה ל־50 ימי לחימה במבצע "צוק איתן" עם יותר מ־70 הרוגים מטובי בנינו; אינתיפאדת ירושלים המתלהטת והולכת עם גל פיגועי הטרקטורים, הדריסות, הירי, הגרזנים והסכינים שנלווה אליה, ושהגיעה לשיא נוסף ברצח המזעזע של המתפללים בבית הכנסת בשכונת הר נוף בעת תפילת שחרית.

     

    ההתפתחויות החמורות הללו מאפשרות להבין לאן אנו צועדים, עוד בטרם ייצאו האירועים לחלוטין משליטה. ההסלמה בירושלים מאפשרת לנו "הצצה אל העתיד" אליו אנו מובלים על ידי הימין: מדינה דו־לאומית מעורבבת אוכלוסיות, נעדרת גבולות, שבה כל בעיות השורש של הסכסוך ממשיכות להתקיים.

     

    ייאוש, תסכול ונקם

    ירושלים המזרחית היא מעבדה דחוסה אליה מתנקזים כל הבעיות והחוליים של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. השקט היחסי ששורר לעיתים בירושלים תלוי במערך עדין ביותר של איזונים ובלמים, ומצריך ניהול מדיניות מושכלת וזהירה. אולם בתקופה של חוסר תוחלת מדינית, של חולשה שלטונית (הן מוניציפלית והן מדינתית), מערך זה מתפרק במהירות, ובמיוחד כאשר אנו נותנים ל"פירומנים" משני הצדדים להסתובב עם גפרורים באזור הרווי ביותר באדי דלק במזרח התיכון – הר הבית.

     

    כאשר בוחנים את סיבות היסוד למצב בירושלים המזרחית, ברור כי מתקיים בה מצב בלתי אפשרי של אוכלוסייה פלסטינית (חלק הארי שלה מוצאו מאזור חברון), המצויה במצוקה כלכלית קשה, חיה בצפיפות דיור בחלק מהאזורים, ומוזנחת מזה שנים מבחינה מוניציפלית. כאשר מוסיפים לכך את הגדר־חומה החוצה את ירושלים לכלל אזורים אקס־טריטוריאליים, ששלטון החוק מהם והלאה (בשל אוזלת יד וחוסר תיאום מתמשך בתוך מערכת הביטחון הישראלית), בהם חיים בעלי תעודות זהות פלסטיניות וישראליות בערבוביה משני צידיה – מקבלים בירושלים חבית של חומרים דליקים במיוחד. כל מה שצריך על מנת להדליק את התבערה אלו כמה ניצוצות בעוצמה וברצף המתאימים.

     

    זריקות האבנים, החיכוכים על הר הבית, פיגועי הדריסה והירי שמתרחשים בירושלים מדי יום ביומו מזה חודשים ארוכים, מספקים הזדמנות להבין לאן מועדות פנינו אם לא יטופלו בעיות היסוד. לא צריך מומחיות מיוחדת על מנת להבין כי מאפייני האירועים בירושלים המזרחית, כולל פיגועי הטרקטורים והדריסות, מקורם אינו בארגוני טרור ולא בהנחיות של אבו־מאזן, כפי שמוכרים ראשי מפלגות הימין לציבור, שרובו אינו יודע את העובדות לאשורן.

     

    אבו־מאזן שגה אמנם חמורות במכתב התנחומים למשפחת המתנקש ביהודה גליק, אולם גורמי הביטחון בישראל יודעים היטב שהוא והנהגת הרשות הפלסטינית לא רק שאינם מעודדים טרור והפרות סדר, אלא פועלים רוב הזמן בצורה נחושה כנגד הטרור בשטחים הנתונים לאחריותם הביטחונית, ומנסים להכיל את הפרות הסדר וההפגנות.

    יו"ר הרשות אבו מאזן, לא מעודד טרור ()
    יו"ר הרשות אבו מאזן, לא מעודד טרור

    האירועים והפיגועים בירושלים מעידים בראש ובראשונה על אווירה. אווירה של ייאוש, תסכול ונקם, על רקע תחושה ציבורית גוברת והולכת בקרב הפלסטינים המזרח ירושלמים שאין יותר תקווה ואין מה להפסיד. במצב כזה קשה לישראל לבנות מחדש הרתעה משום שהרתעה עובדת רק כשיש לצד השני מה להפסיד.

     

    מניסיון אישי אני יכול לומר כי האינתיפאדה השנייה הסתיימה רק כאשר הפגנו מחד נחישות ותקיפות ביטחונית רבה ומאידך ידענו לייצר מחדש תקווה ביהודה ושומרון. תשתיות הטרור הרצחניות נעצרו או חוסלו ואז פעלנו להקלת הלחץ על האוכלוסייה, החזרה הדרגתית של השליטה לשטחי איי לרשות, ובעיקר יזמנו את "הסכם המבוקשים", שהוציא 500 מבוקשים ממעגל הטרור והרגיע את השטח ועוד.

     

    באווירה הנוכחית כל אירוע, כל שמועה, כל הסתה, פלסטינית או ישראלית, הם בבחינת שמן למדורה. קיומה של אווירה כזו צריך להדאיג אפילו יותר מפיגוע כזה או אחר, קשה ככל שיהיה, משום שהפוטנציאל הטמון בה להסלמה משמעותית חמור בהרבה.

     

    להנמיך את הלהבות

    במצב שנוצר בירושלים נדרש טיפול בשתי רמות שונות – הטקטית והאסטרטגית. הרמה הטקטית המיידית מחייבת כמובן נטרול מיידי וללא שום שיהוי של כל מחבל חמוש בנשק חם או קר, שימוש מושכל בכוח משטרתי – המבוסס על מודיעין מדויק – לצורך אכיפת הסדר הציבורי, איתור מנהיגי הפרות הסדר ומעצרם המיידי, יחד עם הנחיות חד־משמעיות למשטרה להימנע מנפגעים בעת פיזור הפגנות והפרות סדר, ובמיוחד על הר הבית. כבר הוכח פעמים רבות כי אין דבר המסלים יותר אירועים מסוג זה מאשר שפיכת דם של מפגינים.

     

    ברמה האסטרטגית נדרשת הידברות וטיפול בבעיות היסוד. נשאלת כמובן השאלה עם מי מדברים בירושלים המזרחית? אכן אין מנהיגות אחת מרכזית וברורה, ולכן אין ברירה אלא לנסות ולבנות ערוצי הידברות עם המנהיגות המקומית־השכונתית, עם ראשי הפת"ח המקומיים באזור ירושלים וכמובן שגם עם הנהגת הרשות ברמאללה. למנהיגות המקומית צריך להציע חבילת הטבות שתגבש העירייה עם הממשלה, על מנת להנמיך את הלהבות ולהחזיר את הסדר על כנו. לרשות המערכת עומדים כל הכלים הדרושים למהלכים האלה, והיא כבר השתמשה בהם פעמים רבות בעבר. נחוצה רק ההנחייה לבצע וגיבוי מלא של הדרג המדיני למהלכים הללו.

     

    חשוב לזכור כי המוטיב הדתי של הסכסוך הוא הטריגר החזק ביותר להידרדרות בירושלים, והוא מאחד מיידית את כל הפלסטינים, מקפיץ את מדינות ערב ומעורר את כל העולם המוסלמי. כניסתם של קיצונים־דתיים משני הצדדים לתמונת העימות מבטיחה הסלמה כמעט מיידית.

     

    אין עוררין על כך שאנו צריכים לשמר את זכויותינו בירושלים ובמקומות הקדושים ליהדות. אבל אנו גם חייבים להבין את הנפיצות הטמונה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. זו העת להפגין נחישות של הדרגים המקצועיים במשטרה ובשב"כ, יחד עם הפרקליטות ובגיבוי של הדרג המדיני, כפי שעשינו לא פעם בעבר, על מנת להרחיק מסיתים איסלאמיסטים־קיצוניים ופרובוקטורים יהודים־לאומניים – ובכלל זה חברי כנסת מהימין שמנצלים את ההר לצורכיהם הפוליטיים – מהר הבית. סכנת ההידרדרות הביטחונית החמורה נותנת סמכות למפקד המחוז של המשטרה שלא לאשר עלייה גם של חברי כנסת להר מטעמים של ביטחון הציבור.

     

    טיפול אמיתי במצב מחייב אותנו להגיע להסדרת בעיות השורש של הסכסוך. לצורך זה נדרשת מנהיגות חזקה בצד הישראלי והתנעה של הסדר מדיני אזורי עם מדינות ערב המתונות, במסגרתו נסדיר גם את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אולם המנהיגות שלנו, ובראשה ראש הממשלה, מצטיינת בלעשות את ההפך מרוב הבטחותיה: חזקה מול החמאס ומנהלת איתו מו"מ, פותרת את בעיית הדיור שבפועל רק מחמירה, מטפלת ביוקר המחיה שהולך ומאמיר. ברור שעם רקורד כזה אין מה לצפות ליוזמה מדינית של ממש.

     

    יש פרטנר

    אינתיפאדת ירושלים היא הזדמנות נדירה להתפכח ולהבין את מציאות המדינה הדו־לאומית הנבנית מתחת לאפנו ביהודה ושומרון ובעצם – בין הים לנהר. זו תהיה דומה למציאות של המיקרו־קוסמוס המזרח ירושלמי: ערבוב של האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית, היעדרם של גבולות או קיומם של גבולות לא הגיוניים, אפליה קשה של האוכלוסייה הפלסטינית, פערים כלכליים בין האוכלוסיות ואי־פתרון בעיות היסוד של הסכסוך, שיובילו אותנו בהכרח למציאות של עימותים מסלימים והולכים, וללחצים גוברים והולכים מצד הקהילה הבינלאומית.

     

    נראה כי סדר העדיפות של ראשי מפלגות הימין מציב את האפשרות לבחירות בשנה הקרובה הרבה לפני הצורך להרגיע את הרוחות ולהחזיר את השקט על כנו. הדבר מתבטא בתחרות בין ראשי המפלגות בהפרחת סיסמאות לאומניות וכוחניות ובמיקוד האש התקשורתית וההסברתית באבו־מאזן.

     

    אני מכיר היטב את שטיפת המוח היומיומית כמעט הטוענת שאבו־מאזן אינו פרטנר. כמי שמכיר את אבו־מאזן מקרוב לאורך שנים רבות, והרבה יותר טוב מהפוליטקאים המפריחים את הסיסמאות הללו, אני יכול לומר כי יש לו חסרונות לא מעטים (בניגוד למנהיגינו שאין בהם מתום...) אולם הוא עדיין המנהיג הערבי היחיד שאני מכיר שהעז לצאת פומבית כנגד הטרור בשיא האינתיפאדה השנייה, גם כאשר הרחוב הפלסטיני תמך בטרור וגם לאחר חטיפת שלושת הנערים ותחילת ההידרדרות ל"צוק איתן".

     

    אבו־מאזן, בניגוד לערפאת, מבין היטב כי הטרור מזיק לעניין הפלסטיני, ולכן הוא מנחה את מנגנוני הביטחון שלו לפעול נגד הטרור בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. כמי שהיה שם רוב השנים אני יכול לומר כי רמת התיאום הביטחוני בינינו לבין הרשות מסוף 2007 ועד היום, הינה הטובה ביותר מאז הסכמי אוסלו, וזה בעיקר בזכות מדיניות ברורה של אבו־מאזן וראשי הממשלה הפלסטינים. זה קרה כי פתחנו ערוצי הידברות עם הפלסטינים,

    ידענו להקל כשהיה צריך ותבענו ללא פשרות עמידה מדוקדקת בסיכומים.

    לתיאום הביטחוני תרומה משמעותית לשקט היחסי ששורר ביהודה ושומרון רוב השנים האחרונות – וזה קורה על אף הנסיבות הקשות, על אף כישלון המו"מ המדיני ועל אף שבאותה תקופה היו שלושה מבצעים רחבי היקף ברצועת עזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) ועל אף ה"אביב הערבי" שמסביבנו.

     

    איני מאמין כי הממשלה הנוכחית תהיה מסוגלת להתעלות על עצמה ולהוביל את המהלכים הנדרשים. אני תקווה כי אם אכן יתקיימו בחירות, נושאים אלו יהיו לכל הפחות על השולחן. חשוב שהבוחרים יבינו כי איננו חייבים ללכת בדרך שתוביל אותנו למדינה הדו־לאומית של מפלגות הימין, שאינתיפאדת ירושלים ממחישה לנו בצורה כה כואבת כיצד ייראו בה החיים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים