שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "זה נס שהוא חי"; הורים מספרים על לידת פגים

    התאומים של רוס לוין נולדו לפונדקאית בגאורגיה בשבוע ה-25 - ורק בנו שרד; בנה של לאה סילבר בינימין חלה שוב ושוב בוירוס ה-RSV, הורדם והונשם - והתגבר על הכל; והתינוק של ליאת זיו אור הצליח להתגבר אפילו על קרע שהיה ברחמה. הורים לפגים משתפים בניסים שקרו להם

    "הבנתי שעליי לפעול מהר ככל האפשר על מנת להצילם ולהביאם ארצה"

    הפונדקאית שנשאה את התאומים של רוס לוין ילדה במפתיע, בשבוע ה-25, כשהיא בגיאורגיה. למרות מבצע הצלה קשה ויקר - בתו הקטנה לא שרדה.  עילאי, בנו, כבר שוקל היום, חודשיים לאחר הלידה, 1,800 גרם

     

     

    לאחר בירורים והתייעצויות רבות החלטנו לבצע הליך פונדקאות בגאורגיה. להליך בגאורגיה היו יתרונות רבים: פחות משלוש שעות טיסה, מדינה שנראתה ברמה סבירה, מחיר אטרקטיבי ביחס לאלטרנטיבות אחרות בעולם, הסוכנות ומרפאת ההפריה היו נראים מקצועיים ואמינים וגם הנציגה בישראל העבירה מסרים חיוביים ואופטימיים.

     

    תחילה הכל היה נראה נפלא. קיבלנו כמות יפה של ביציות ושל עוברים וההעברה הראשונה הצליחה והתקבל הריון, שלאחר שבוע נוסף התברר כי הוא הריון תאומים. האושר והשמחה היו בשמיים - עד שהחלו הבעיות. בשבוע ה-12 הפונדקאית אושפזה עם דימומים. הדבר אומנם חלף לאחר מספר ימים, אך היא הוזהרה לשמור על עצמה לאורך כל תקופת ההריון. עד השבוע ה-25 העניינים שוב הלכו חלק, עד שהפונדקאית אושפזה בדחיפות עקב ירידת מים מוקדמת. לאחר מספר ימים של ניסיון לשמר את ההריון, נוצר זיהום ברחמה ויילדו אותה בניתוח קיסרי, כאשר במהלכו היא איבדה את הרחם עקב דימום מסיבי. התאומים נולדו בחיים, במשקל של 500 ו-700 גרם, והועברו מיד לטיפול נמרץ פגים.

     

    מאותו הרגע התחיל הסיוט שקשה יהיה לשכוח אותו שנים רבות. עניין הלידה המוקדמת תפס אותי בתדהמה מוחלטת, כאשר הייתי בחופשה בים המלח וציפיתי ללידה רק באמצע חודש דצמבר 2014. מיד חזרתי הביתה ולאחר שהבנתי שעליי לפעול ומהר, גייסתי את כל המשאבים להצלת הילדים, שלא יכלו להישאר בגאורגיה יום מיותר אחד מחשש לזיהומים ולאור העובדה כי הפגיות בגאורגיה מיושנות מאוד, ללא אמצעים מודרניים, ללא מלאי תרופות מתאים ועם רמה רפואית ירודה.

     

    לאחר ביצוע כל הפעולות הנדרשות בישראל, יצאתי לטביליסי והגעתי באמצע הלילה לבית החולים לראות לראשונה את הילדים. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, כאשר ראיתי לראשונה את שני הגוזלים שלי באינקובטור אחד, מונשמים בטובוס ב-100% חמצן, עם חיבור למספר רב של מכשירי עירוי ומוניטורים.

     

     

    לאחר בירור על מצבם הבנתי שעליי לפעול מהר ככל האפשר על מנת להצילם ולהביאם ארצה. במקביל התחלתי לפעול במספר ערוצים. ראשית היה עלי לסדר לילדים תעודות מעבר על מנת להוציאם מגאורגיה. הדבר היה כרוך בקבלת אישור מיוחד של ועדת חריגים של משרד החוץ והפקדת ערבות להסדרת מעמד של 30 אלף שקלים שדרשה מדינת ישראל. כמו כן נדרשתי להביא את הפונדקאית לאחר הניתוח לשגרירות על מנת שתחתום על תצהירים וויתורים ששונים.

     

    הערוץ השני היה לטפל מול סוכנות הפונדקאות על מנת לקבל את כל האישורים על לידת הילדים, תרגומם לאנגלית ואימותם באמצעות אמנת אפוסטיל. הערוץ השלישי היה לטפל בעניינים הכספיים מול הפונדקאית ובית החולים, שדרש סכומי עתק לכל יום אשפוז - וכל זה על מנת לאפשר להוציא את הילדים לישראל בטיסה רפואית.

     

    לאחר בירורים ובזכות אנשים טובים שפגשתי בדרך, סיכמו איתי על עלות טיסה כולל כל הוצאות העברה עד לפגיה בישראל, עלות שעמדה על סכום עתק של 25 אלף דולרים, שאותם הייתי צריך לגייס באופן מיידי. הלחץ והמצוקה היו בלתי הגיוניים. מכל הכיוונים נתקלתי בקשיים רבים, החל מסירובים של משרד החוץ, קשיים בהוצאת תעודת לידה מקומית ועוד.

     

    אבל לבסוף, לאחר ארבעה ימים, הצלחתי לקבל דרכונים לילדים ומיד חזרתי לישראל לארגן את הטיסה, הצוות והציוד הנדרשים ולגייס את הכספים הנדרשים. יום לאחר חזרתי ארצה הצלחתי לאשר מול בית החולים "הלל יפה" שיקבל את הילדים וייתן לי את הציוד החסר והקריטי להטסה - וסוף סוף יצאנו עם הצוות הרפואי, שכלל רופא בכיר ושתי אחיות טיפול נמרץ פגים, בטיסת אמבולנס חזרה לגאורגיה להביא את הילדים לישראל.

     

    מבצע מסובך זה כלל התארגנות מדוייקת מבחינת הציוד הנדרש, צוות מיומן, תזמון הטיסות והאמבולנסים בארץ ובטביליסי והמון פרטים לוגיסטיים. לאחר תום המבצע, שנמשך 14 שעות, המתוחות והארוכות בחיי, הגענו לבית חולים הלל יפה בחדרה. הרופאים והאחיות התחילו להילחם על החיים של גל ועילאי יום ולילה, ולאחר שלושה ימים הבת המתוקה שלי גל נפטרה מזיהום שחטפה בבית חולים בגאורגיה ומשטף דם מאסיבי במוח שנוצר בזמן הלידה. המערכות הקטנות שלה לא החזיקו עוד מעמד, והמוות שלה נקבע בנוכחותי. אלה היו רגעים קשים מאוד. ידעתי שעשיתי את כל מה שרק אבא יכול לעשות על מנת להציל את ילדיו - ולמרות זאת זה לא היה מספיק.

     

    למרות הכל נשארתי חזק בשביל הבן שלי. ידעתי שהוא צריך אותי, את החום שלי, את הדיבור, את הנוכחות. היום אנחנו כבר חודשיים לאחר שנחתנו בישראל. עילאי שוקל כבר 1,800 גרם (עליה של 1,300 גרם מיום הלידה). הוא היה מונשם במשך חודשיים בכל סוגי ההנשמה הקיימים, עבר ניתוח לסגירת עורק עוברי (הדוקטוס), שרד בהצלחה נמק של רוב אצבעות הרגליים, אך איבד חלק מאצבע ביד לאור טיפול רשלני של הרופאים בגאורגיה שגרמה לנזק בלתי הפיך. הבן שלי עבר דלקת ריאות קשה ביותר לאור זיהום שחטף בפגיה בגאורגיה, שאף חדר למערכת הדם. בנוסף לכל, עילאי שלי שרד גם נמק במעיים, שטופל בצום מוחלט למשך שבועיים והאכלה דרך מערכת הדם, וגם חשש לבעיה בעיניים שטופלה באמצעות תרופה חדישה באמצעות הזרקה ישירה לעיניים.

     

    אי אפשר לתאר כיצד החיים יכולים להתהפך ביום אחד ולהביא אותך למקומות שלעולם לא חלמת עליהם. רק הרצון העז להיות אבא, החברים הטובים והאנשים הנפלאים שפגשתי בדרכי, הם אלה שבזכותם אני יכול היום להגיד את צמד המילים "אני אבא".

     

    "הוא זה בתואר המפוקפק שיאן ה-RSV - ואושפז כשהוא מורדם ומונשם"

    לאה סילבר בינימין היא אמא לשני פגים: יוחאי (שנולד בשבוע 24) בן ה-6 ויגל (שנולד בשבוע 26) בן השנתיים

     

     

    יוחאי נולד ב-21 בנובמבר, ולכן היה זכאי לחיסון ה-RSV כששוחרר מהפגייה וכן כשהיה בן שנה, ובאותה שנה אכן היה מוגן. כשהיה בן שנתיים חלה ב-RSV והיה מאושפז כשבועיים במחלקת ילדים עם משקפי חמצן, וולפעמים גם עם מסיכה שסיפקה לו 100% חמצן. כששוחרר הביתה באו איתנו גם החמצן והמוניטור, כיוון שהוא עדיין נזקק לחמצן בשינה למשך כשבוע נוסף.

     

    כשמונה חודשים אחר כך, כשהיה בן שלוש, חלה שוב, ושוב נאלצנו להתמודד עם הריטואל הקבוע: שבועיים אשפוז ועוד שבוע עם חמצן בבית, בשינה. אך הפעם היו כמה ימים קשים בחדר המיון, כשהוא עם מסיכת החמצן. 

     

    בשל החזרה של הוירוס שוב ושוב ניסינו לשכנע את רופא הילדים ורופא הריאות לתת לנו המלצה לשנה שאחרי לקבלת החיסון שוב, אך כולם היו בדעה שבגיל ארבע הוא כבר לא ידבק, וכי גם אם כן - זה אמור לעבור בקלות יחסית.

     

    וכך קרה שבגיל ארבע יוחאי חלה שוב ב-RSV - וזכה לתואר המפוקפק של שיאן הווירוס. בניגוד לציפיות הרופאים, בפעם הזו הוא היה במצב מאוד קשה, ובמשך מספר ימים נאלץ שוב להיות עם משקפי חמצן ובהמשך נזקק לוופוטרם ומסכה. כעבור יומיים מצבו התדרדר והוא הונשם והורדם, והועבר משערי צדק להדסה עין כרם. הוא היה מונשם למעלה משבוע.

      

    "בזכותם אני חיה, בזכותם אני והבן שלי פה"

    ליאת זיו אור היא אמא לתינוק שנולד בשבוע ה-27 עקב קרע ברחם ודימום פנימי אצלה, שהעמיד אותה בסכנת חיים ממשית

     

    יש גם ניסים, מסתבר...

    ערב ליל הסדר, השעה אחת בצהריים. בעלי מגיע הביתה עם בתי בת השנה וחמישה חודשים. אני בשבוע 27, ולפתע מרגישה שתי דקירות שמשתקות אותי - ואני לא מסוגלת לזוז. בשארית כוחותיי אני עוברת לספה, שנמצאת במרחק כמה צעדים.

     

    הכאב בבטן לא מרפה ואני מרגישה שמשהו לא בסדר, אבל עושה הכל כדי שהקטנה לא תרגיש. למרות זאת היא מבינה שמשהו קורה ומתחילה לבכות.

     

    אנחנו מזמינים אמבולנס ומתפנים לבית החולים "קפלן", שנמצא קרוב לבית, אך הדרך אליו נראתה כמו נצח. כשאנחנו מגיעים מחברים אותי למוניטור, שמראה צירים לא פוסקים, ממש כמו לפני לידה. שני כדורים להפסקת הצירים לא כל כך משפיעים וגם לא השניים שאחריהם. גם ארבע מנות אינפוזיה לא משנות את המצב. כולם סביבי טוענים שהתייבשתי ושזו הסיבה לצירים - אך לי ברור שזה לא כך.

     

    לאחר ארבע שעות של סבל הצירים נרגעים, גם אני. אני כבר רואה איך אני הולכת הביתה לליל הסדר אצל אמא, עם האוכל הטעים.

    לא חשבתי שהרע ביותר עוד לפני ושהכאבים של הצירים זו רק ההקדמה.

     

    ולפתע, הכתפיים כמו נתפסו לי והן כואבות נורא. אך אחד לא מבין למה והמיילדת טוענת ש"כנראה זה בגלל הלחץ שחווית". אני מקבלת שני אקמול וחושבת שהכאבים האיומים בטח מתפוצצים מצחוק על הניסיון העלוב לעצור אותם.

     

    וכל הזמן הזה המוניטור תקין, תודה לאל, והאולטראסאונד מראה שהכל בסדר - אז למה אני סובלת מהכאבים האלה? והם לא מרפים. והם מתפשטים. הגב, הכתפיים, הבטן - הכל כואב. למה?

     

    אני כבר משותקת מרוב כאב והרופאה מבינה שמשהו לא בסדר. גם בעלי שמבקש שימשיכו לבדוק. אני עוברת א.ק.ג וצילום ריאות, וכל בדיקה כזו מלווה בכאבים בלתי נסבלים. הבדיקות יוצאות תקינות, ואני מופנית לאולטראסאונד שוב. שנייה לפני שהרופאה מתייאשת כי לא רואים ולא מוצאים כלום - הפנים שלה הופכות לסיד. מהרגע הזה לא הספקתי לספור עד 10 והחדר התמלא רופאים, אחיות, מיילדות. כל אחד עושה משו אחר, כמו בניסיון לנטרל פצצה מתקתקת, כי נכון לעכשיו אני באמת פצצה שלא ברור מתי תתפוצץ.

     

    בעלי עוצר את אחד הרופאים בחוץ בדרישה שיסביר לו מה קורה. "יש לה דימום פנימי, היא נכנסת לניתוח", הוא עונה לו - ותוך ארבע דקות, שנראו כמו יום שלם, הייתי בדרך לחדר הניתוח צורחת לאלוהים מכאבים וצורחת לרופאים שירדימו אותי. שנייה לפני שנפרדתי מבעלי צעקתי לו "יהיה בסדר, אני אוהבת אותך", תוך כדי תחינה לאלוהים שלא ישאיר אותו לבד ובתקווה שהפרידה הזו לא תהייה לנצח.

     

    הרופאה יוצאת לחדר ההמתנה למשפחה שלי ואומרת שהם מצאו את מקור הדימום "הרחם נקרע, אנחנו תופרים אותה והעובר עובר החייאה". לאחר מכן סיפר לי בעלי איך באותו הרגע היה בטוח שלקטן אין סיכוי, והודה לאל על שהצילו אותי ברגע האחרון. אך במשך רבע שעה נלחמו על התינוק שלי. רבע שעה - והם לא וויתרו. ובזכותם יש לי ילד. בזכותם ובזכות השלייה, שהייתה קידמית והגנה עליו מפני הדימום. הרי מה הסיכויים להציל עובר שהיה ברחם קרוע?

     

    בזכותם אני חיה, בזכותם אני והבן שלי פה. הבן שלנו נולד בשעה 20:09 בערב חג הפסח, בשעה שכל עם ישראל קורא את ההגדה. אני התעוררתי בסביבות 23:00, יודעת שהתינוקי שלי כבר לא בבטן - אבל מה קרה לו? ואז אני רואה את בעלי, כל כך שמחה לראות את הפנים שלו, פנים של אדם שעבר כל כך הרבה - והוא בישר לי שהוא חי! התינוק שלי חי ושוקל 1,085 גרם. אז הוא גם סיפר לי שהרחם שלי נקרע ושלמרות זאת הצילו את הרחם. תודה להם ולבורא עולם, ובעוד מספר שנים אוכל להיכנס להריון. 

     

    תרומות לעמותת לה"ב - למען הפגים בישראל ניתן לשלוח דרך האתר 

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים