שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סיפור שמתחיל במִסְפָּר: חמש על הסכין

    זה יכול לקרות ברגע אחד, עם מנגינה או מחשבה, אולי שניה אחת שבה אתם מתנגשים במישהו והרעיון עולה בכם. בכל מקרה, לכל סיפור יש נקודת התחלה. עבור יותם טולוב ההתחלה היתה במספר חמש ממנו נולד הספר "חמש נפשות" - הנה עוד חמישה ספרים שסובבים את המספר הזה

    מתוך מה נולד ספר? לפעמים מתוך שאלה ("האם אפשר יהיה לצאת מחר אל המגדלור?"), לעיתים מרעיון עלילתי (אדם עולה על קרון רכבת ומספר שרצח את אשתו), וגם מתוך קצב (בדרכים) או רגש (התפסן בשדה השיפון) או מחשבה (חוות החיות). כך או כך, ספר תמיד מתחיל בנקודה. לפניה הוא לא היה, אחריה הוא בבחינת מוגמר.

     

    הספר שלי נולד מתוך מספר. חמש. לא ידעתי כלום מלבד זאת - בספר שלי יהיו חמש נפשות. לפני שהקלדתי מילה, לפני שידעתי עלילה, לפני שביצעתי תחקיר, חיפשתי אותן, את חמשתן. ראיינתי עשרות מועמדים, הייתי כמו סדנאות המיון ליישובים קהילתיים, רק הפוך. מי שנפסל למצפה בגליל, התקבל אליי. לקח לי זמן אבל בסוף הגעתי לחמש נפשות.

     

  1. מתן חרמוני מתגעגע לתל אביב
  2. אולה גרויסמן מתגעגעת בספרים
  3. עודד שלום נותן עצות לעיתונאים
  4.  

    בחרתי אותן חריגות, נפשות שחיות ליד החיים. ראשון הגיע דרור, נער שמגלה שהוא חולה באר.פי, מחלה שמובילה לעיוורון מוחלט. שנייה הגיעה יקירה, אישה שמבקשת לתרום את חלב האם שלה. שלישית הגיעה ליזה, חיילת משוחררת שצריכה להתגייר. רביעי הגיע סטלמך, נהג מונית שחולם להקים בית כנסת בלי מקומות ישיבה מסומנים. אחרון הגיע יוחאי, רב שמחפש אחר אהבה.

     

    נתתי לכל נפש פרק והזדמנות, חלקן ניצלו אותה עד הסוף חלקן פחות. כולן ניסו לברר האם כמו מתמטית של מינוס, אפשר להמתיק בדידות של אחד באמצעות בדידותו של אחר.

     

    למה דווקא חמש נפשות? קודם ככה, בחירות רבות בספר מוסברות בדיעבד. מלכתחילה הם נולדו כדחף, כהכרעה, כאינסטינקט. בדיעבד, גם כי יש דברים שלא יכולים להתפענח אלא בחמש. מאז שאלוהים ודרווין החליטו שלאדם יהיו חמש אצבעות זהו כוחו של החמש. ארבע זה מעט מדי. שש זה כבר יד נוספת. אז הנה חמישה ספרים נוספים שלא נשארו אדישים למספר חמש.

     

    ספר דברים - מן הארץ (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    ספר דברים - מן הארץ(צילום: shutterstock)

     

    ספר דברים, מאת משה רבינו

    ספר דברים מזכיר את סיפורי הדודות. אנחנו כבר מכירים את הסיפור מהפעמים הקודמות, אנחנו יכולים להשלים אותו בעל פה ואנחנו יודעים שלמרות זאת, נשמע אותו שוב. החומש החמישי הוא שידור חוזר של קודמיו. הוא שב ומתאר את סיפור מסעם של ישראל במדבר והוא שב ומונה מצוות רבות שכבר פורטו בספרים הקודמים. לכאורה, ספר מיותר, ובכל זאת יש בו חידוש חשוב. אם ארבעת החומשים שקדמו לו נכתבו בגוף שלישי עם הבלחות של גוף ראשון, ספר דברים נכתב ברובו בגוף ראשון יחיד. גופו של משה רבינו.

     

    אחרי ארבעה ספרים שניתנו מן השמיים, מגיע החמישי מן הארץ, מפי משה. מי שהכניס את ספר דברים לחומש העביר מסר ברור - דברי האדם משלימים את דברי אלוהים. העולם שהתחיל בפרשת בראשית, כמקום שנברא ממאמרות אלוהיות, מסתיים כעבור חמישה ספרים ו-2500 שנה כמקום שמתקיים בזכות דברי אדם - ועל כן ספר דברים הוא ההכרה של אלוהים בקול האנושי. אם תרצו, ההכרה של אלוהים בספרות.

     

    "מר מאני", לכתוב עם יד אחת קשורה ()
    "מר מאני", לכתוב עם יד אחת קשורה
     

     

    "מר מאני", מאת א.ב. יהושע

    הצורה, כמו משרתת ויקטוריאנית, ממלאת את תפקידה בהצלחה כשהיא אינה מורגשת. אבל דווקא המשרתת, ולא גבירתה, מעניינת אותי. האופן שבו הסופר בוחר להגיש את הסיפור שלו. למעשה, ככל שהזמן עובר אני מתחזק בדעתי שיש מעט סיפורים לספר, אך אינספור דרכים לספר.

     

    בעיניי, המאסטרו של הספרות העברית במיומנות הצורנית הוא א. ב. יהושע. ב"גירושים מאוחרים", ב"המאהב", ב"מולכו" ובעוד רבים אחרים, יהושע ניגש למקלדת עם יד אחת קשורה. ההתחלה של הסיפור לא תופיע בתחילת הספר.כל פרק ייכתב על ידי דמות אחרת. אפילו כלב יקבל אצלו פרק שלם עם מונולוג. הצורה היא שמולידה פעמים רבות אצל יהושע את היצירה.

     

    במר מאני, הוא הגדיל לעשות - המשרתת יורשת את בעלת האחוזה, הצורה נעשית לתוכן. העלילה של הספר מפותלת ועשירה - תולדותיה של משפחת מאני המתחילים באתונה של אמצע המאה ה-19 ומסתיימת במשאבי שדה של שנות השמונים. אבל המבנה הקשיח הוא שהותיר אותי נפעם - חמישה פרקים; חמישה דיאלוגים חסרים; חמישה (וחצי) דורות של מרי מאני; חמש פסיעות לאחור בזמן, ודינמיט אחד ספרותי אל תודעתו של הקורא.

     

    "ארבעה בתים וגעגוע", להתגעגע לבית (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ארבעה בתים וגעגוע", להתגעגע לבית

     

    "ארבעה בתים וגעגוע", מאת אשכול נבו

    העמדנו צילייה, הקמנו אוהלים, השמש החלה לשקוע, היינו מוכנים לעשות שבת שטח בפלמחים. ואז נתקלתי בו. כלומר בה, יעל, יושבת על המחצלת במשך שעות ולא מרימה את המבט ממנו עד לעמוד האחרון. כשהיא סיימה אני התחלתי. הספר - ארבעה בתים וגעגוע. הרגש - סוף סוף מישהו כותב אותנו.

     

    עמיר, נועה ומודי היו אנחנו. מנסים לשרוד זוגיות, מקווים להשתלב במרחב, למצוא בית לחיות בלבנט. ארבעה בתים יהודיים יש בספר כולל ביתם של פגועי הנפש. אבל המעניין מכולם הוא החמישי, המנושל. זה שמכניס אל תוך ספרות פופולרית את הסכסוך. הבית בקסטל שמשפחתו של צאדק השאירה מאחור ב-48', וגם זה היה מרענן. לא הצדק הנוקב של עמוס עוז. לא הבושה העמוקה של גרוסמן. געגוע של אדם אל ביתו, הסכסוך מעולם לא היה כה יומיומי ואישי. שנה אחרי שהספר הזה יצא, בצעדה נגד התנתקות, שמעתי מפגינה כתומה אומרת - אני אשכרה מבינה עכשיו את הערבים. גם מי שלא מכיר בזכויות לאומיות יכול להכיר בזכותו של אדם להתגעגע לביתו.

     

    אלבר קאמי - מאחורי כל מעשה אצילי מסתתרת, אולי, כוונת זדון (צילום: Getty Images imagebank) (צילום: Getty Images imagebank)
    אלבר קאמי - מאחורי כל מעשה אצילי מסתתרת, אולי, כוונת זדון(צילום: Getty Images imagebank)

     

    "הנפילה", מאת אלבר קאמי

    אדם חולף על פני אישה בדרכו חזרה לביתו. האישה נשענת על המעקה של גשר, מתחתיה נהר שחור. הוא מהסס לרגע ואז ממשיך. כעבור כמה צעדים נוספים הוא שומע חבטה של גוף במים. האדם נעצר. הוא מבין מה התרחש זה עתה מאחורי גבו. הוא שומע צווחה מתוך המים ואז שתיקה. לרגע הוא מתלבט ואז ממשיך לדרכו. כך מתחילה נפילתו.

     

    מי שלא היה אקזיסטנציאליסט בצעירותו אין לו לב, ומי שנשאר כזה בבגרותו, ככל הנראה מחזיק בספרייתו אוסף של ספרי קאמי. עבורי, הנפילה היא הפייבוריטית. בווידוי שנמשך לאורך חמישה ימים ושמתפרס על פני חמישה אתרים באמסטרדם, מצליח עו"ד קלמנס לגרום לקוראים הישרים ביותר להטיל ספק בכנותם. מאחורי כל מעשה אצילי עשויה להסתתר כוונת זדון, אנוכיות, אכזריות. אישה צעירה, מסיים קלמנס את וידויו, ביום החמישי, תשליכי את עצמך שוב אל המים, תני לי הזדמנות נוספת להציל את שנינו. אם לדתיים יש את תפילת העמידה, לספקנים יש את וידוי הנפילה.

     

    "דירה להשכיר", מחפשים דירה בפרויקט יוקרתי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "דירה להשכיר", מחפשים דירה בפרויקט יוקרתי(עטיפת הספר)

      

    "דירה להשכיר", מאת לאה גולדברג

    הרבה לפני ששרפו סניף של 'בית הגלגלים' בגלל רתיעת שכנים מילדים נכים, לאה גולדברג כתבה על תחלואיי ה-NIMBY. "בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות". ארבעת הדיירים מחפשים דייר לקומה החמישית. הנמלה החרוצה לא רוצה לגור ליד תרנגולת עצלנית.

    הארנבת המהוגנת לא רוצה לגור ליד הקוקיה המופקרת. והחזיר הגזען לא רוצה לרוצה דבר מבניין עם חתולה כושית. רק היונה ניחנה בעין טובה. השכנים טובים בעיניה.

     

    סיפורים דידקטיים נוטים להיות טרחנים, ולמרות שגולדברג לא ממש התאמצה לטשטש את המסרים, הסיפור עובד. אולי בגלל ההיפוך המחוכם - השוכר ולא המשכיר, הוא המפלה. ואולי כי כל מה שצומח בשדות גולדברג, אהוב על הקהל הישראלי. אבל המסר לא חלחל. ההורה הישראלי הממוצע של סוף שנת 2014 יקריא לילדיו בנוסטלגיה את 'דירה להשכיר', בפרוייקט מבוקש, בשכונה בטוחה, באזור טוב ובבניין שבו השכנים נאים ובעיקר דומים לו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים