שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בתוך הכחול העמוק, והמאד ארוך
    שנה של הכנה מנטאלית וחתירה נמרצת הציבה את הלל פוסק מול אתגר שחייה יוצא דופן - משחה מרתון ל-10 ק"מ. החדשות הטובות הן שהוא לא טבע. הפחות מעודדות - הוא כתב על זה

    זו תהיה כנראה פיסת האינפורמציה הכי זניחה שתקראו ב-2014. בבקשה, תודו לי אחר כך. בין חדר 118 במלון ריביירה באילת לדלת הכניסה של קפה ארומה בחוף הצפוני של העיר, יש 252 צעדים. אני יודע, כי ביום שישי, 05:25 לפנות השכמה של אנשים נורמלים ביום שפותח את סוף השבוע, ספרתי באדיקות כל אחד ואחד מהם. הייתה לי סיבה טובה. ידעתי שאלה פחות או יותר הצעדים האחרונים שיתבצעו כשאמא אדמה תעניק לי תמיכה. אחריהם, לאורך 10 הקילומטרים הבאים, אנוע קדימה בעזרת המון תנועות חתירה בידיים. משהו כמו 10,000 מהן, במים צלולים עד כאב וקרירים עד רעד של מפרץ אילת. מרתון השחייה שהבטיח לי גדי לפני 348 ימים בדיוק, יוזנק בעוד 20 דקות ואני לוקח בו חלק. בינתיים, המשכתי לספור צעדים וקיוויתי שאשרוד.

     

     * תצלומים: תומר אבני, צלם תת-מימי (תומר אבני, צלם תת-מימי) (תומר אבני, צלם תת-מימי)
    * תצלומים: תומר אבני, צלם תת-מימי

     

    פרויקט מרתון-מים

     

    קרדיט: תומר אבני, צלם תת-מימי. עריכה: מורן אבני

    קרדיט: תומר אבני, צלם תת-מימי. עריכה: מורן אבני

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    05:45 - אני מביט מסביב וקולט שאני אכן חלש אופי, כמו שתמיד חששתי. בן אדם בלי עמוד שדרה. רכיכה אנושית חסרת עמידות. מספיק היה שגדי יעשה את פרצוף ה"תעשה-מה-שבא-לך-אבל-זו-לא-שחייה-אמיתית", וילווה את זה ב"שוחים עם בגד ים, גוגלס וזהו. אולי כובע, אם אתה לא מרגיש גברי". ויתרתי על הרעיון של חליפת שחייה. למרות המים הקפואים, ולמרות שהמעטפת המלאכותית הזו מקלה ב-15-20% את המאמץ. נשארתי רק עם כובע. שאר החבורה, כמה עשרות שחיינים ותיקים, חלקם עם פז"ם מים שלעולם לא אגיע אליו גם אם לא אצא יותר לחוף, רובם עם מרתון שחייה כזה ברזומה, החליטו שמדובר בקשקוש רומנטי. ובכלל, למה להתענות. התוצאה: בפינה הנינוחה והחמימה כל השאר, עם חליפות שחייה שחורות והבטחה לחום גוף משופר וציפה פנטסטית. בפינה הרועדת אני, עם בגד ים, כובע שחייה של ילדות, מבט מודאג, עצבים ב-5,000 סל"ד ועור ברווז.

     


     

     

    05:55 - טור השחיינים המתקדם לפני באיטיות על המזח, עם אור ראשון שמתחיל לעלות ומספרי ברזל בקול רם, מזכיר לי דבוקת-צניחה מדשדשת על רצפת ההרקולס בדרך לדלת המטוס הפתוחה, תנועת עקב-בצד-אגודל מונוטונית וצפופה שמאפשרת למוח האנושי להתמודד עם העובדה שבעוד כמה שניות הוא יועף החוצה אל האוויר הקפוא, נתון לחסדי מקפלת מצנחים שנפרדה מהחבר שלה לפני 10 דקות. גם כאן התנועה הזו מנטרלת אצלי איכשהו את החשש, אבל מפסיקה לגמרי לעבוד כשאני קופץ אחרון למים, ומרגיש את הריאות מתכווצות במהירות ואת הנשימה נעצרת כליל. יש לי ניסיון כבר, אז אני נושם עמוק, דוחף את הראש לתוך המים הכהים וממתין עד שכולם יתארגנו. מבחינתי, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לפתוח מבערים באיזה ספרינט אכזרי כדי לחמם את הגוף. לחבורת שחייני החליפה שסביבי זה קצת פחות בוער, באופן מופגן. זה גורם לי לשנוא את גדי עוד קצת.

     

     (תומר אבני, צלם תת-מימי) (תומר אבני, צלם תת-מימי)
    (תומר אבני, צלם תת-מימי)

     

    06:07 - אני סופר לעצמי תנועות חתירה. "300", "301", "302", "303" והמוח מתחיל בשלב כל-כך מוקדם במשחקי ה"באמא'שך, וותר". בניגוד לשיחות ביני וביני תוך כדי שחייה ארוכה בעבר, הפעם זה לא ה"למה לך השטויות האלה" הרגיל והקלישאתי. לא ה"אתה ממש לא צריך להוכיח לאף אחד שאתה מסוגל" המתוחכם אך לא ממש משכנע, ואפילו לא ה"נדמה לי שאני מרגיש כאבים בחזה ובחיי, נתפס לי השריר ברגל" האקזוטי ומקורי. לראשונה בהיסטוריית השחייה הקצרה שלי, התאים האפורים בוחרים במתקפת תותחי ייאוש מרשימה. "עשית כבר 300! גדול, נכון? יש בסך הכל עוד 9,700 כאלה".

     

    אחר כך, אין לי מושג - עברה שעה, אולי יותר. את העצירות התכופות הדרושות לארגון להקת הדגים האנושיים בקבוצה צמודה וצייתנית, החליפו פרקי חתירה ארוכים יותר. לפני כמה דקות תדלקנו אנרגיה מהספינה המלווה, והשמש כבר מייצרת משחקי קרניים בשכבת המים העליונה. המראה מרהיב, ושונה כל-כך. אי אפשר להשוות את זה עם הים התיכון, גם כשהוא לא עכור בגלל השפכים המוזרמים אליו עם כל גשם עצבני. קצב השחייה קבוע פחות או יותר, ואפילו למגע עם שחיינים מימין ומשמאל אני מתרגל כבר. מעביר לעצמי בראש את כל תורת משחי המים הפתוחים הארוכים שגדי צרב לי בקודקוד. שמור על מימד צר, דאג שהרגליים לא ישקעו מדי, תנועות ארוכות ורפויות, עבודה עם מרכז הגוף ויצירת תנועה סיבובית שדואגת להתקדמות, חפיפת ידיים נינוחה. יש לי רק בעיה אחת עם כל העניין השליו הזה. עוד לא עברנו את החצי, ומתחיל קצת לשעמם לי.

     

     (תומר אבני, צלם תת-מימי) (תומר אבני, צלם תת-מימי)
    (תומר אבני, צלם תת-מימי)
     

     

    עוד 1,000 תנועות חתירה, או משהו כזה - כבר עמדתי לצד עצמים ממש גדולים. מנופי ענק, משאיות עצומות, מטוסים ממש גדולים. זה מרשים, ומעורר השתאות. אבל זה אף פעם לא גרם לי לתחושה מיניאטורית כמו הספינה העצומה שצצה לימיני. במרחק של כמה תנועות מהירות עגנה בנמל אילת נושאת מכולות בממדים של קרית אונו, ובמים לרגליה אני. התגלית הזו עוררה בי מחשבות קיומיות על אפסותו של האדם מול היצירות שהשכיל לבנות, על חוקי הפיסיקה שמאפשרים לדבר הזה לצוף. ובעיקר על כמה אני רעב. כדי לבדוק את זה, שאלתי את עצמי אם הייתי מסוגל לאכול כרגע את הספגטי הנוראי מהמסעדה העבשה של אתמול בערב. התשובה הייתה שלילית. עוד אשנה את דעתי. בינתיים המשכתי להביט בקיר העצום מעלי עם כל נשימה ימינה. אחרי משהו כמו 400 מטר של צבע חלודה, רציתי לראות שוב את הנוף חסר המשמעות של הכביש לטאבה ובשלב כלשהו, גם את מלון הנסיכה שיגדיר את סוף המשחה. הרגשתי שזה בסדר, אני מוכן נפשית לסיום. שעה אחר כך...

     

     (תומר אבני, צלם תת-מימי) (תומר אבני, צלם תת-מימי)
    (תומר אבני, צלם תת-מימי)

     

    עברו שעתיים-שלוש של שחייה - דגים. דגים צבעוניים. אלמוגים, שוניות, ריף. עבור שחיינים, שמורת הטבע התת-מימית-אילתית צריכה להיות סוג של גן עדן. את הפס השחור באמצע מסלול השחייה באימוני בריכה, את הקפלים החוליים בים התיכון ואת השום דבר ששווה להסתכל עליו שבדרך כלל מקבל את פני שחיין המים הפתוחים, מחליפה תצוגה נפלאה של אורות וצבעים ובלגאן פנטסטי של חיים מתחת לגלים, צוללנים מתחת ושחייני שנורקל ליד. נתקעתי שם, התרחקתי מהחבורה והחלטתי בהבזק של גאונות לנסות ולחתור מעט אחרת, מהר יותר, כדי להדביק את הקבוצה. אין, אני גאון שחייה.

     

    ארבע שעות, משהו כזה - אני לא גאון שחייה. ההחלטה לנסות ולהגביר קצב בעזרת שינוי תנועת החתירה לסגנון מוצלח יותר, התגלה כמוטעית-משהו. כמה מוטעית? בערך במידה כזו שלא יכולתי כל כך לחתור עם יד ימין, ככה מוטעית. מצד שני, על הגשר במרחק לא בלתי נתפס, עמדו אנשים ונראו כמו "לכאן צריך להגיע". החלטתי לצוף את הדרך לשם בקצב שקצת יותר איטי ממנו, והייתי מתחיל לשחות אחורה. אבל מדרגות העץ הרטובות התקרבו עם כל הצצה לפנים, והפכו למציאות נוקשה תוך כמה דקות. הטיפוס הרגיש מוזר, משהו דומה לניסיון דריכה על רגל רדומה, רק ששתיהן היו כאלה. קטע. ציפיתי לסוג של פיצוץ אדרנלין פתאומי, תחושת הצבת רגל רועדת על השפיץ המחודד של האוורסט, חציית רוביקון רטוב או משהו כזה. במקום, הרגשתי שאני בעיקר רוצה קצת אדמה מתחת לכפות הרגליים. אז שחיתי עכשיו 10 ק"מ רצוף. ביג פאקינג דיל, כל אחד יכול. עובדה.

     

     (תומר אבני, צלם תת-מימי) (תומר אבני, צלם תת-מימי)
    (תומר אבני, צלם תת-מימי)

     

    עוד חצי שעה, בערך - אחרי שחייה ארוכה צריך לאכול המון פחמימות. בעצם, לא בטוח שצריך, אבל לחמניה עם חלווה, קצת אחרי לחמניה דומה עם טחינה ומעט לפני שניים שלושה קרואסנים עם שוקולד וקערת יוגורט בטעם בננה ליד, הרגיש כמו גן עדן. הגוף ניסה להתאושש מהלם המים, בזמן שהראש ניסה לעכל. שחיתי מרתון. 10 ק"מ (קצת פחות, אבל מי סופר) של חתירה פחות-או-יותר רצופה. עדיין לא לגמרי סגור על זה.

     

    *****************

    עכשיו, הרשו לי להביך את עצמי (עוד) קצת ולהתייחס לגדי כץ, האיש וה-TI, שהפך תוך שנה - בדיוק כפי שהבטיח – את הגרוטאה החלודה והרופסת שהייתי, לטרנטה עם כבוד ובעיקר עם אנרגיות חיוביות. כאלה שמזיזות אותי בשבת לפנות בוקר למשחה 5 ק"מ תחרותי בים גלי, דוחפות אותי לחוף גם בסערה ומשכנעות אותי ששחייה למרחק של 10 ק"מ במפרץ אילת שווה ויתור על כמה ליטר גולדסטאר וסלט איקרה מפוקפק בדרום תל אביב, שישי בצהריים. תודה. מחר בים, כן?

     

    * תומר אבני הוא צלם תת-מימי אמנותי, עם כ-10 שנות ניסיון בתחום, ומלווה את שחיית המים הפתוחים בשלוש השנים האחרונות. קבלו תמונות נוספות שלו מהמשחה



     (תומר אבני, צלם תת-מימי) (תומר אבני, צלם תת-מימי)
    (תומר אבני, צלם תת-מימי)

     

     (תומר אבני, צלם תת-מימי) (תומר אבני, צלם תת-מימי)
    (תומר אבני, צלם תת-מימי)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תומר אבני, צלם תת-מימי
    מרתון שחייה - חלק סבלו מקור
    תומר אבני, צלם תת-מימי
    הישיבון
    מומלצים