חיים לא מעצבים

"בקיבוץ, מכיתה ד' התחלנו לעבוד לפחות יומיים בשבוע בפינת חי", מספרת לי ליה קז בפגישה בלובי של מלון בוטיק טרנדי במנהטן. קשה לדמיין שהאישה הסופר-אלגנטית היושבת לפניי התחילה את דרכה כקיבוצניקית, אבל תוך כדי שיחה אלמנטים מהאופי הקיבוצניקי מתחילים להתגלות.

איזה קיבוץ?

"אפיקים", היא עונה בחיוך, כי היא יודעת שאני ישר אחשוב על "מבצע סבתא".

השיחה שלנו סוקרת את כל הדברים הטובים שקרו למעצבת האופנה המצליחה בשנת 2014, על החנות שפתחה באפר ווסט סייד, על חנות ה-pop-up ברחוב ווסטר בסוהו, וגם על דברים הרבה פחות טובים שקרו בשנים קודמות, אבל מהר מאוד מתברר שכל מה שקורה לה עכשיו התחיל בעצם באותו הקיבוץ.

השראה במתפרה

"לגור בקיבוץ זה משהו מאוד מיוחד", אומרת ליה קז, "באפיקים הייתה מתפרה בתוך בניין שבו עבדו המון בחורות, מין מקום קסום שסיפק את כל צרכי הקהילה עם רגישות והבנה לעונות, לסוגי הבדים שיתכבסו יותר טוב וכדומה. החומרים איתם עבדו שם היו מדהימים, הצבעים היו נאיבים. אני אפילו זוכרת את ריח הבגדים, את צבעי הבגדים, את המפתח והמנעול של הארון אותו היינו פותחות כדי למדוד את התלבושות. היה לי ברור שלא כל מה שאני צריכה נמצא בתוך הארון הזה. אבל היה בו המון.

"בבית הספר, כשהייתי בת 12, התחלתי לתפור ואז כבר היה ברור כשמש שהמכונה ואני זה סיפור אהבה ממבט ראשון. היו שם מכונות תפירה יפהפיות. אהבתי לעבוד איתן, משהו במכניות מצד אחד וביכולת ליצור, מצד שני, מאוד סיפק אותי. לא הייתה לנו אפילו טלוויזיה לקבל ממנה השראה או סטייל, אבל היה מגזין שקראו לו 'בורדה', ממנו הוצאנו גיזרות בכל מיני מידות. ההערכה לאיכות ולמוצר שגם יכול לשרת וגם יהיה שימושי ונוח נטמעה בי מאז. כשאני מעצבת היום, מה שנראה לי לא הכרחי או שימושי – אני לא איצור.

"אני זוכרת שהייתה לי מורה שכשמה כן היא, אהובה. היא לימדה אותי המון: איך להוציא גיזרה, איך להניח את הבד, לגזור, לתפור, למדוד, לתקן. עם הזמן הבינו בתיכון שהפוקוס שלי הוא לא ממש על לימודי הליבה, אז נתנו לי יד חופשית לקחת יותר שיעורי תפירה. הם נתנו לי ללכת עם האהבה שלי.

"ואז הצבא הגיע. גויסתי לחיל האוויר ושירתתי בתל-נוף. אלו היו שנתיים קשות כי לא היה שם ביטוי קריאטיבי. כשהשתחררתי החלטתי לעבור מהקיבוץ לעיר הגדולה והתחלתי לימודי עיצוב אופנה בשנקר. תביני", מסבירה לי האישה המנהטנית שנראית כאילו נולדה עבור העיר הזו, "זה לא פשוט לעשות את המעבר הזה מקיבוץ לעיר גדולה כמו תל אביב! במקביל ללימודים התחלתי לעבוד במלצרות, שזה מסיח דעת בפני עצמו למי שלומד, כי חיי הלילה קסמו לי, החשיפה לחיי הלילה, לבילויים, עבודה, לימודים, לא היה ברור מה לקח מקום מרכזי בחיי בתקופה ההיא. מלצרתי במקום שנקרא 'קשמיר', שהיה בבעלותו של מתי רחמינוב ואליו הגיעה כל הבוהמה המקומית. אלו היו שלוש שנים די מטורפות, מלאות בצבע ושגעון", היא מסכמת.

"בתום הלימודים התחלתי לעבוד בתור מעצבת חולצות בחברה קטנטונת באור יהודה ואחרי שנתיים החלטתי שאני רוצה ליצור במקומות אחרים. הרגשתי שאני מכירה את כל הפרצופים והסיפורים, חיפשתי אתגר אחר. דן קסידי היו חזקים, קסטרו התחילו, הגרה קדם, ששון וטובה'לה היו, אבל לא היה את כל המעצבים המהממים והעסקים הקטנים שקיימים היום. הייתי סקרנית להגיע למקום גדול עם מגוון אנשים עצום. רציתי משהו אחר".

אהבה ממבט שני

"הייתי בטוחה שאיך שאני אגיע לניו-יורק דונה קארן ישר תקבל אותי לעבודה", היא צוחקת, "זה היה לי ברור! עכשיו ברור לי שזה היה רחוק שנות אור ממה שבפועל קרה, כי לא הייתי אפילו קרובה לזה. הגעתי לדירה של חברה בווסט וילאג' ומהרגע שנחתתי התאהבתי במקום, למרות שלא הבנתי למה כולם באטרף על ניו-יורק או למה המעצבים הגדולים לא מיד ראו את הכשרון שלי והבינו כמה שווה להשקיע בי", היא אומרת בחיוך.

"מהר מאוד נכנסתי בעצמי לאותו האטרף, שאותו לא הבנתי בעצמי. מה שכן הבנתי זה ששום דבר פה לא נורמלי, שהממוצע פה הוא לא ממוצע אלא רף מאוד גבוה, שאני מדברת עם אשה בת 80 ופתאום מסתבר לי שהיא הייתה מלכת יופי, שלכולם יש פה סיפור לא רגיל והם עברו תהליכים מנטלים לא רגילים, תהליכים אותם עוברים מהגרים. הבנתי שלפני ניו-יורק קטלגתי אנשים מהר מדי, הייתה לי אשליה שאני מכירה את הסיפור האנושי שעומד לפני, הכנסתי אותם לקוביות".

לאחר תקופה לא קלה של חיפוש עבודה, ליה התחילה לנהל חנות בשםOriginal Leather בווסט וילאג', עבורה היא גם עיצבה בגדים.

"במקביל לעבודה היומיומית שלי, מצאתי שותף קריאטיבי וביחד היינו מזמינים חולצות בסטוקים מאל.איי מחנות שאז רק יצרה טי שירטס והיום היא הרשת הפופולארית 'אמריקן אפארל'. היינו קונים ארגזים של חולצות ובבית מציירים עליהן, גוזרים אותן ומדביקים עליהן אבנים. כבר בשנה הראשונה מצאנו שואו רום והחולצות הגיעו למקומות כמו סאקס פיפת' אווניו. זה היה הזוי".

ואז, יום בהיר אחד, היא פגשה, בשנית, את דיוויד, בעלה לעתיד.

"דיוויד היה לקוח בחנות, הוא קנה ז'קט עור, נפגשנו בפעם הראשונה שלושה חודשים אחרי שהגעתי לעיר. הוא נכנס לחנות, מדד, קנה, התקשר אלי, רצה שנצא אבל זה לא התאים לי. אמה-מה, שנה וחצי אחרי זה הוא שוב הגיע לחנות. זה היה יום שבת. זכרתי אותו מהפעם הקודמת. הוא מדד בגדים, התחלנו לדבר וכשהוא עמד לעזוב את החנות פתאום הרגשתי שאני לא רוצה שהוא ילך. בערב הוא היה אמור לנסוע לסופשבוע בקונטיקט אבל הוא החליט להשאר. הוא חזר לאסוף אותי בתום העבודה, ישבנו בבאר עד השעות הקטנות של הלילה ומאז לא נפרדנו. זה היה הדבר הכי אורגני שקרה לי".

"כן, הרגשתי שייכות. הוא אמנם היה אמריקאי ואני ישראלית, אבל המשפחה שלו הגיעה ממינסק וגם המשפחה שלי הגיעה ממינסק, רק שהמשפחה שלו הגיעה לארה"ב ושלי לישראל. אז כנראה", היא מחייכת, "אם זה היה קורה לפני ארבעה או חמישה דורות, בטח היינו הולכים לאותו בית כנסת. מהערב ההוא בבאר הכל היה ברור, ברור שמתחתנים, שמקימים משפחה, לא הייתי צריכה לשאול את עצמי שאלות גדולות, הוא אהב את זה שאני קצת משוגעת, וקצת הרבהfree spirit . לידו יכולתי להיות אני, לא הייתי צריכה להתנצל על המבטא שלי, על זה שאני לא או כן מושלמת. זו הרגשה מדהימה שבן אדם פשוט אוהב אותך כמו שאת".

מה השתנה בשנה וחצי בין הפגישה הראשונה לפגישה השניה?

"אני השתניתי, וגם הוא. כנראה שהעיתוי בכל זאת משחק תפקיד חשוב במערכות יחסים. תראי, היינו הפכים גמורים בכל אספקט: הוא אנליטי, אני ויזואלית, הוא ארוך וגבוה וצר ואני בינונית, מלאה. איך שלא מסתכלים על זה, הפכים גמורים שנמשכו לאותם הדברים, ממוזיקה לאנשים לאוכל לצורת חיים, רצינו את אותם הדברים. אף אחד לא הרגיש שהייתה הקרבה בקשר כדי שהשני יהיה מרוצה. בכל רגע נתון שבו רצינו להיות ביחד היינו ביחד. זה כאילו שמערכת היחסים, בבסיס שלה, ידעה שהיא לא תגיע למיצוי. שהיא על זמן שאול".

לאחר שנה ושלושה חודשים, ליה ודיוויד התחתנו בחתונה קטנה ומשפחתית בבית הכנסת עתיק בניו פאלץ.

"בשלב הזה כבר התחלתי לבנות את העסק שלי. את הקולקציה הראשונה הצגתי בחודש בו נכנסתי להריון, ב-2004. הייתי בת 33.

מתוך הקולקציה של קז

"נורא רציתי להיות מעצבת, שיכירו בזה שאני מעצבת, אז הקולקציה הראשונה הייתה של ז'קטים מניילון עם זיפרים ורקמות, שהיום אין מצב שהייתי לובשת או מעצבת. את שמלת החתונה שלי עיצבתי באותו הסגנון. עברתי עם הקולקציה בין כמה חדרי תצוגה, עד שהגעתי ל-Annette B, שכבר ייצגה את רבקה טיילור וננט לאפור. איך שאנט ראתה את הקולקציה היא אמרה, 'לא אכפת לי אם אני אעשה כסף מזה או לא, אני רוצה את הקולקציה הזאת בשואו רום שלי!' סוף סוף מישהו חשובה ומשפיעה זיהתה את ה'כישרון'".

איך קראו לקולקציה?

"לא היה לה שם, אבל היום הייתי קוראת לה A personal expression ".

לאחר החתונה היא מיד ילדה, עיצבה, מכרה, ילדה עוד פעם.

"כל החיים שלי עם דיוויד היו מאוד אינטנסיביים, זה היה סוג של מרדף כזה, להספיק לאהוב יותר. הכל היה נורא מהיר ונורא עמוס. אני חושבת שאלו היו האנרגיות בינינו, כי בין שנינו, אחד פלוס אחד לא היה שווה שניים אלא הרבה יותר מזה. הוא בעצמו מאוד התפתח והצליח בשנים האלו בתור יועץ מס בחברת ארנסט אנד יאנג. בינתיים נשאבתי לתוך היצירה ולתוך האמהות".

הכל מתחבר ומתפרק

שנת 2010 הייתה השנה הכי מוצלחת בקריירה של ליה. פריטים מהקולקציות שלה נמכרו בחנויות נחשבות כמו בלומינגדיילס, בארניז וניימן מרקס.

"ואז עברנו לסן פרנסיסקו בגלל העבודה של דיוויד. אני זוכרת שבשבת הראשונה שלנו שם ירדנו לטייל וראיתי איזו חנות ריקה ברחוב יוניון ופילמור. ברגע שראיתי אותה דמיינתי את עצמי שם, עובדת, מציגה, יוצרת... תוך שבעה שבועות פתחתי את החנות וזו הייתה החלטה ששינתה את כל הכיון של העסק שלי. כשיש לך חנות החשיבה שלך משתנה, את רואה את כל הבגדים בחלל אחד. את מתקשרת עם הלקוחות ומבינה יותר את הצרכים שלהם. פתאום הכל התבהר, גם לי וגם לדיוויד, שאין ספק שעליית המדרגה מסיטונאית למעצבת ובעלת חנות התאימה יותר לאגו שלו", היא צוחקת. "עכשיו היה לו איך להציג את האשה שלו ומה היא עושה. לפני זה היו לי שבעה בגדים פה, עשרה בגדים שם. היה יותר קשה להבין את ה-vision מאחורי כל זה".

"הכל התחבר וזה היה מדהים: עברנו לעיר מדהימה, עם שתי ילדות מדהימות ועם זאת השנה הזו הייתה שנה מאוד קשה כי במחצית הזמן בו לא הייתי בחנות הייתי בבית החולים עם דיוויד ומזל שהיה לי את החנות, כי דרכה קיבלתי כח להמשיך לעשות דברים אבל הכל בעצם התפרק".

בקול שקט, כנה, היא מגוללת את אירועי השנה ההיא, הקשה בחייה.

"החשש לסרטן התחיל עוד בניו-יורק, לפני המעבר, אבל אז זה היה קדם-סרטן וכל כמה שבועות דיוויד עבר בדיקה לוודא שהכל בסדר. כשהיינו בסן פרנסיסקו גילו שהתפתחו אצלו תאים סרטניים. אני זוכרת אותו יורד במדרגות של רחוב פילמור ואומר לי It’s a big problem. סרטן הלשון הוא סרטן מאוד מאוד אגרסיבי", היא מסבירה. "אף אחד לא אמר לנו את זה כשזה התחיל. היינו בטוחים שבעזרת האנרגיות, הכסף, הרופאים הטובים נתגבר, אבל טעינו. זה ממש כאילו אלוהים רצה לקחת אותו וכל מה שעשינו לא צלח.

"זה היה מצב מאוד סוריאליסטי, מציאות ולא מציאות. המקום היחיד שבו הרגשתי שאני שולטת במצב או מנהלת איזושהי סיטואציה היה בחנות כי, עם דיוויד לא הצלחתי. זה היא מאבק מנטלי, אינטלקטואלי, למדתי על סרטן ובמקביל ניהלתי עסק ומשפחה, שתי ילדות קטנות, שבמשך ימים שלמים אבא שלהם לא היה יכול לדבר, או שהוא לא היה נוכח כי הוא היה באשפוז. הגישה שלנו הייתה לא להסתיר דבר, הכל פתוח. לא הייתה מילה בבית שלא נאמרה בגלל הילדות. השיטה הזו הייתה השיטה הנכונה, כי כשהרגע הגיע בו היינו צריכים להיפרד, התודעה של מה שהולך לקרות כבר נטמנה בהן".

את הבנת מה הולך לקרות?

"כן, המצב של דיוויד התדרדר מהר ובוקר אחד עשיתי עליו 'זום', הסתכלתי על הבעל שלי וקלטתי שהוא נעלם. הוא היה כל כך רזה וכל כך חלש. הבנתי שהימים או השבועות שנותרו לנו לא יחזרו. סגרנו את הכל כולל את החנות בסן פרנסיסקו תוך כמה ימים וחזרנו לניו-יורק להמשך טיפול. כעבור שלושה חודשים הוא נפטר. אני זוכרת שדיוויד כעס, אתה יודע שאתה לא תזכה לחיות את החיים שלך, שלא תזכה לראות את הבנות שלך גדלות. כעס".

תשובה באמסטרדם אווניו

"אחרי שדיוויד נפטר, המשימה שלי הייתה קודם כל לייצב את החיים, להביא את הילדות למצב שיש לנו בית, שהכל טוב. ואז התחלתי לעבוד על הנפש, על להיות נוכחת עם עצמי. שנה וחצי לא הסתכלתי במראה, למשל. לקחתי פסק זמן כדי לעשות חושבים, לעכל, להבין את החיים שלי, את סדרי העדיפויות שלי, למה אני עושה את מה שאני עושה, ומתוך המקום הזה הבנתי מה באמת בא לפני מה. היום יש לי סדר עדיפויות מאוד ברור: הבנות שלי, אני, העבודה.

בראש סדר העדיפויות. הבנות סאני ואורי

"פעם לא היה סדר, אולי בתת מודע, אבל זה לא היה ברור לי. אני חושבת שמי שרוצה לעבוד וליצור לאורך שנים צריכה להציב לעצמה גבולות, לדעת מתי לקפוץ על הזדמנויות חשובות ולוותר על כאלו שלא, ואת זה", היא מדגישה, "ניתן לעשות רק כשאת באמת מכירה את עצמך. הרבה יותר קל לי לבנות את העסק היום כי אני יודעת יותר על עצמי, על העולם, על אנשים, פיתחתי תובנות שמקלות עלי לעשות החלטות".

בשלב מסוים בתקופת ההשתקמות היא חשבה לחזור לישראל, ובדומה לישראלים ניו-יורקרים רבים, שכבר טעמו מהתפוח, החיידק הניו-יורקי השאיר אותה פה. היא ראתה חנות.

"הרגשתי שיהיה לי נוח בישראל, חיפשתי נחמה, ידעתי ששם אני אמצא אותה, ואז יום אחד ראיתי שחנות מקסימה על אמסטרדם אווניו, אותה אני מאוד אוהבת כבר 12 שנה, מתפנה. וכמו בסן פרנסיסקו, הרגשתי שהיא חייבת להיות שלי. תוך זמן קצר חתמתי על חוזה והתחלתי לעצב את הקולקציה. זה היה לפני שמונה חודשים".

חלל החנות, שנפתחה לפני חודשיים על אמסטרדם אווניו ורחוב 82 ונקראת Kes, מעוצב בקווים פשוטים ונקיים. הבגדים התלויים בו יוצרים אווירה המשלבת נינוחות עם תחכום, סוג של איכותיות רגועה הנובעת מהבחירה המוקפדת של עיצוב וצבע. ליה עיצבה לחנות קולקציה לה היא קראהFortunate and Humbled והזמינה מעצבים אירופאים לשתף איתה פעולה.

"מעניין אותי להביא דברים שלא הגיעו רק ממוח אחד, וזה גם מעניין עבור הלקוח. אני מאוד מתחברת לאסתטיקה האירופאית. אני אוהבת לראות צורות מחשבה אישיות, לא דברים שפונים בהכרח לקהל הרחב. נשים תמיד עניינו אותי, פיזית ואינטלקטואלית. כל חיי, זה מה שהתווה את קו המחשבה שלי, משם אני פועלת היום".

אז מה נשים מחפשות?

"אנחנו כל הזמן משתנות, יש את השלב שבו אנחנו מגדירות את עצמנו והשלב שבו אנחנו נאבקות להיות מי שאנחנו ואז יש את השלב שבו אנחנו רוצות לתקשר את עצמנו בצורה הנכונה ולקרוא לאנרגיה הנכונה, ככה שכל החיים אנחנו משתנות. גם אני עברתי המון שינויים. היום העיצובים שלי הם שקופית של דרך החיים שלי, של מי שאני. את נקודות הילדות שלי, הפשטות של הקיבוץ, שבו לא היה לנו הרבה אבל מה שהיה היה מדהים, חיברתי לנקודות מהבגרות שלי.

"היום אני כבר לא שואלת את עצמי למה אני פה, אני יודעת למה. יש לי ילדות מדהימות שמרגישות חצי ישראליות וחצי אמריקאיות והולכות לבית ספר יהודי ('אברהם השל') ויש לי את החנות. אני מרגישה מאוד בת מזל ואני חושבת שלהיות צנוע זה הדבר הנכון. בניו-יורק יש קהילה של אנשים שהם מאוד מאוד מצליחים, אינטליגנטים, משפיעים על העולם בכל מיני תחומים, מובילי דעת קהל. להרבה מהאנשים שגרים פה, ובעיקר לקהילה באפר ווסט סייד, אין צורך לתקשר כמה הם מצליחים ואני מאוד מעריכה את זה. ויחד עם זאת אני מקבלת פידבק מדהים מהלקוחות שלי.

היום אני מתנהלת ממקום של לקבל החלטות, לקחת אחריות, אבל גם להיות חשופה, לקבל ביקורת ולהיות מסוגלת לנהל אותה. כדי להגיע לנקודה הזו את צריכה להגיע עם עצמך לנקודה אליה הגעתי לפני שמונה חודשים, זו הנקודה שבה החלטתי לבנות את עצמי מחדש".