סתיו יפני: טיול בארץ השמש העולה
רחובות מצוחצחים, לוחמי סומו שמנמנים, ברים אינטימיים וחיי לילה תוססים. רונה פפר נסעה ליפן עם מצלמה צמודה וגילתה עצים בגוון אדום, אסתטיקה בכל פינה ואדיבות אנושית מפתיעה
כשבוע לפני הנסיעה ליפן נפל לידי ספר השירה "יום השנה לסלט". התאהבתי מיד בשירים של מאצ'י טאווארה, שכתיבתה הכנה והעדינה יוצרת בפשטות סצנות קטנות יומיומיות, שנוגעות ללב. "יום השנה לסלט" עלה איתי למטוס יחד עם המצלמה. רציתי לצלם כמו שמאצ'י כותבת.
"איזו חמימות
כשאני אומרת
'קר לי'
יש מי שעונה
'גם לי'"
טוקיו מתוקתקת, בימים הראשונים הסתובבתי מסונוורת מהאורות הבוהקים של העיר. המדרכות נקיות אפילו מבדלי סיגריה, למרות שקשה למצוא פח זבל ברחוב. הכי מפליאה הייתה תחושת השלווה ושמירת המרחב האישי ברכבת התחתית, שגם בשעות העומס מניידת אלפי אנשים בדיוק מופתי.
טוקיו של הלילה כבר קצת פחות מאופקת. מברים קטנטנים ואינטימיים, חדרי קריוקי והופעות חיות ועד למועדונים מעודכנים והצעות מפוקפקות לגברים ברחוב.
רבים ממהרים להספיק לרכבת התחתית האחרונה שיוצאת ב-1:00 בלילה. זה לא מפריע לבליינים הכבדים לחגוג עד אור הבוקר, ולתפוס תנומה ברכבת הראשונה או השנייה יחד עם לובשי החליפות שעדיין לא התעוררו בדרכם לעוד יום במשרד.
העצים מחליפים את צבעם בעונת הסתיו והופכים את קיוטו, העיר התרבותית של יפן, לגן צבעוני קסום. מקדשים וגני זן, סמטאות צרות, והכול מוכתם באדום כתום וצהוב של שלכת.
מערכת הרכבות המהירה מקשרת בין ערי יפן ופועלת ביעילות מעוררת קנאה. חווית הנסיעה שהייתה בכל פעם נעימה ונוחה יותר, גרמה לי להצטער לפעמים על היותה מהירה כל כך.
מה שמטריד במיוחד בסיור במוזיאון השלום בהירושימה הוא השקט. בגדים שרופים וחפצים של אלו שנפגעו מהפצצה מונחים שם, ולצידם כיתוב שמם וגילם. עובדות קרות ללא פאתוס. זעקה שקטה. "הנשיא האמריקני היחידי שביקר כאן עד כה היה ג'ימי קרטר", אמרה מדריכה מקומית לקבוצה במוזיאון. בשקט הזה ניתן היה לשמוע את הביקורת המובלעת שבסוף
הדברים.
בהתחלה לא ממש התלהבתי מצפייה בשני גופים כמעט ערומים ושמנמנים נאבקים זה בזה. אבל ביפן כמו ביפן סומו הוא לא עוד ענף ספורט, אלא פולחן של ממש עם טקסים ססגוניים והיסטוריה עתיקה. הגמישות והכוח של הגופים הענקיים בזירה הדהימו אותי. המראה, המגוחך לכאורה, של לוחם הסומו נשכח לאור ההערצה העצומה והכבוד שרוחשים לו במדינה כולה.
בדרך חזרה לטוקיו עוצרים במיאג'ימה. אי קטן שאחד מסמליה המובהקים של יפן מעטר אותה ומקבל את פני המבקרים בו - שער ה-Tori - מקדש המתנשא לגובה של 16 מ' וניצב במי הים, ומראהו משתנה בהתאם לגאות והשפל. כבר ביציאה מהמעבורת פוגשים את הצבאים החמודים שנמצאים בכל מקום וממש לא נרתעים מקרבתם של בני האדם, ואפילו מתמסרים לליטוף או לפחות לסלפי עם התייר הממוצע.
לפנייה לכתב/ת 
