שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    חיים חדשים בצל האובדן: חיי משפחה שכולה
    בשבת אחת נהרסו חיי משפחת שפי - מחבל חדר לביתם, ירה לכל עבר ורצח את בתם הבכורה. מאז, מספרת שירי, האם, על ניסיון לשקם את החיים, על תקופה שהיתה מוכנה למחוק מחייה ועל הילדים שלא נותנים לשכוח. טור אישי לרגל יום ההוקרה הממלכתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה
    כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני תמיד חושבת על כמה יש לי בחיים או כמה בכללי. היו לי 3 ילדים, דניאל בת 5, אליעד 4 ואוריאל בן שנה ושלושה חודשים. באותו הזמן גרנו ביישוב אדורה, יישוב לא דתי, זה היה יום שבת ובעלי נאלץ ללכת לבית הכנסת מוקדם בכדי להשלים מניין לקדיש על אחד התושבים ביישוב.

     

    דניאל מאוד אהבה את השבתות ובית הכנסת, לכן בעלי אמר לנו 'תתלבשו, תתארגנו, ובואו יותר מאוחר'. היינו בחדר, הטלוויזיה הייתה פתוחה, שאלתי אותה מה היא רוצה ללבוש, היא רצתה ללבוש את הבגדים של יום הולדת 5 שלה אותה חגגה בדיוק חודש לפני.

     

    כל שנשאר לדניאל לעשות הוא לנעול את הנעליים בכדי ללכת לבית הכנסת. פתאום שמענו דפיקות עזות המדמות פטיש על עץ, כמה שניות לאחר מכן ראיתי גבר צעיר, לבוש מדי צה"ל עם אפוד שחור ו-M16 ארוך שהגיע לפתח הדלת, ואז הוא התחיל לירות.

     

    בהתחלה לא הבנתי - אנחנו רגילים לחיילים שמפטרלים ביישוב, מה פתאום חייל שמתחיל לירות באמצע הבית? זה לא היה מובן. לאחר שירה צרור, שאלתי בצעקות 'מה קרה? מה אתה עושה פה?'. סגרתי עליו את הדלת במהירות, ואז ראיתי דם ניקז מהראש של דניאל, ראיתי שאליעד נפצע ליד הרקה, חשבתי שהוא פצוע יותר מדניאל, ואוריאל פשוט הסתובב בין הקליעים.

     

    לקחתי את דניאל ואליעד ודחפתי אותם מתחת למטה, הירי לא פסק. כיביתי את הטלוויזיה, וביקשתי מהם להיות בשקט. אוריאל ואני נדחפנו מתחת למיטת התינוק שהיתה באותו החדר עם ספת הנוער - מתחתיה החבאתי את דניאל ואליעד.שאלתי אותם בלחש האם הם בסדר, כשראיתי את דניאל מתחת למיטה, היה מין חיוך על פניה לכן חשבתי שבאמת הכול בסדר, וכששאלתי את אליעד האם הוא בסדר הוא ענה בלחש שכן.

     

    כשהירי פסק, נכנסתי לחדרי כדי למצוא את הפלאפון להודיע על המקרה, ואז גיליתי שכל החדר מלא זכוכיות וקליעים. לקחתי מיד את המכשיר הסלולארי לחדר בו הילדים מתחבאים וסגרתי שוב את הדלת וחזרתי מתחת למיטת התינוק - פחדתי שיחזור המחבל, החזקתי את הדלת עם הרגל על מנת שלא יוכל להיכנס לחדר.

     

    ניסיתי להתקשר וראיתי שאין קליטה, ופתאום שיחה נכנסה- עניתי, זו הייתה שיחה משכנה שגרה ביישוב ליד. תוך כדי שאני בוחנת את הילדים, הרגשתי שמשהו מרחף בחדר ודניאל לא בחיים. כששאלה שכנתי האם ניתן לעזור, עניתי שרק אלוהים יכול לעזור. חשבתי שרק אני ואוריאל הקטן נשארנו בחיים. התקשרתי למשטרה להזעיק עזרה, אחי התקשר אלי בדיוק ואמר שאחזיק מעמד כי הכוחות בדרך, אך אני הרגשתי ששום דבר לא ישנה כבר.

     

    פתאום שמעתי מישהו קורה לי: 'שירי! שירי! איפה את?', והעדפתי לא לענות, לא הייתי בטוחה מי זה שקורא לי. אז הגיע תושב מהישוב יחד עם אחי, שאלו האם הכול בסדר, הם הוציאו אותי והושיבו אותי בשירותים כדי להרגיע אותי. שאלתי האם נתפס הרוצח- אך הם ענו בשלילה.

     

    מיד לאחר שיצאתי מהבית ראיתי מלא אמבולנסים וראיתי את בעלי, צעקתי לו שאני מצטערת שלא הצלחתי להציל אותם.לא הצלחתי לבכות באמת, הרגשתי שאני מלאה בבכי יבש. בשלב מסוים הביאו לי את אליעד וראיתי שאוזנו הייתה חתוכה, אך למזלנו הוא לא מת, צעקתי: "מה קורה עם דניאל? אולי גם היא חיה?" ולצערי, מהבית דניאל יצאה מכוסה סדין לבן.

     

    הייתי מאושפזת ארבעה ימים בבית החולים, ומאז הרגשתי תקופה ארוכה שאני בחלום בלהות. הייתי מנהלת חשבונות מאוד מוצלחת וכך פתאום השתנו לי החיים. הרגשתי שאלוהים חילק אותי לשתיים. כלפי חוץ תפקדתי, שידרתי הכול רגיל, ובבית הרגשתי בבועה שחורה. לא תפקדתי, לא יכולתי לדאוג לילדים - לא לקלח, לא להכין אוכל, לא לשבת על שיעורי בית, אמי היקרה לקחה עליה את התפקיד.

     

    בעלי ניסה להחזיר אותי לתפקיד האימא. כל חודשיים עברנו דירה, הפרנו הסכמי שכירות, וזה פגע בילדים. אוריאל היה אומר לי שסבתא יונה, אמי, היא האמא והסבתא שלו. הילדים התקשו מאד להתאקלם במסגרות, הורים רגילים, לרוב, יגלו סבלנות וישבו עם ילדיהם על צורות ומספרים, אצלנו זה לא קרה.

     

    שלוש שנים לאחר מכן הילדים רצו עוד אחות, רצו להיות שוב חלק משלישיה, ובאמת שלוש שנים לאחר מכן ילדתי בת. הייתי בטוחה שאם אכנס להריון שוב, זאת תהיה ילדה. החלטתי שקוראים לה נויה, והעירו את עיניי לכך שנויה זה כמו יונה, אמי. בנוסף, שמי המקורי, בצעירותי, היה שריונה, לא אהבתי את השם הזה במיוחד ומעולם לא קראו לי כך, ובגיל 16 קיצרתי את האותיות י' ו' נ' ה'. זה ממש התאים כמו כפפה ליד. הרגשתי שהיא משלימה אותי ואת אימא שלי.

     

    בשלב מסויים הבנו שאנחנו צריכים להתנתק קצת מהמשפחה, צריכים את הפינה שלנו - בעלי בדיוק התחיל לעבוד בשיטור הימי, וכך עברנו לדירה מול הים באשקלון. הרגשנו שאנחנו צריכים לחזור לתפקיד ההורים, מאז, 9 וחצי שנים אחרי, אנחנו גרים שם.

     

    לימים, כשנויה הייתה בת 4, נולד גיא. חשבתי שאליעד ואוריאל שייכים למציאות הקודמת שהייתי מוחקת ואילו נויה וגיא יגדלו לחיים טובים יותר, אך לצערי זה לא בדיוק ככה. כי בית עם שכול הוא בית שמוכה טראומה וכאב. הילדים הגדולים מספרים בפרטי פרטים לילדים

    הקטנים על המקרה. אהבתי לפנק את נויה מאז שהיתה קטנה ותמיד אהבתי לקרוא לה הנסיכה שלי, הבת היחידה שלי, אבל היא מגיל צעיר כבר ידעה להעמיד אותי על טעותי שיש גם את דניאל.

     

    למרות העליות והירידות בזוגיות עם בעלי, הבנתי שהתא המשפחתי הוא הדבר החשוב ביותר. הבעל המדהים שלי, הוא הגורם שמחזק אותי. הוא בעל נפש חיה והוא מחייה את כולנו. גם בטיפולים הזוגיים אמרו לי שאני צריכה ללמוד ממנו המון, איך לחיות ואז יהיה לי טוב. עד היום אני עובדת על עצמי, כלפי חוץ אני השחקנית הכי טובה, אין אדם שלא יגיד שאנחנו לא זוג ממגנט. אני עדיין לא האימא שהייתי רוצה להיות, אבל מנסה להשתפר.

     

    יום ההוקרה הלאומי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה מהווה בשבילי סמל לכך שיש מקום לכאב שלי, לחור שנפער ומלווה אותנו בכל יום. תהליך השיקום המשפחתי הוא ארוך אך בכל יום אני מרגישה שהכאב קטן, אך הגעגוע תמיד ישאר.

     

    ממשלת ישראל הכריזה על יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה שיערך מידי שנה בתאריך י"ז בכסלו - הראשון יצוין ביום ג' הקרוב, ה- 9.12, במהלכו יערך טקס ממלכתי במעמד נשיא המדינה, יתקיימו טקסים בבתי הספר ובעיריות ברחבי הארץ. את יום ההוקרה מוביל סגן שר החינוך אבי וורצמן יחד עם ארגון "זהות", 'מפעלות הציונות הדתית' ובשיתוף ארגון נכי צה"ל וארגון נפגעי פעולות האיבה. במסגרת יום ההוקרה מדריכי ומדריכות 'זהות', בשיתוף משרד החינוך, יעבירו שיעורים ופעילויות בעלי תכנים ייעודיים בנושא המותאמים לכל הגילאים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חיים חדשים בצל האובדן: חיי משפחה שכולה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים