שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "חותמות": פרק מספר

    ילדה קטנה מגלה לפתע שהאומנת, אותה כינתה דודה במשך כל הזמן, היא למעשה אחותה הגדולה, ושמה הפרטי הוא לא אהובה אלא היא קרויה על שם אמה - פרק מתוך קובץ הסיפורים "חותמות" אותם ניתן לקרוא באתר "עברית"

    קשרי אהבה בין בני זוג, אהבת אב ואם, קירבה משפחתית וקשת הרגשות הנובעת מכל אלה - מערכות יחסים, על שלל מורכבותיהן, הן התימה המרכזית באסופת הסיפורים "חותמות".

     

    כל סיפור מנסה לברר את יחסי הכוחות הסמויים מן העין שבתוך הבית, בין הקירות והשפעתם על הנוגעים זה בזה.

     

    להבין את האהבה - "חותמות" ()
    להבין את האהבה - "חותמות"
     

     

    לגרסא הדיגיטלית של הספר היכנסו לכאן!

     

    פרק מתוך הספר

    היא רצה ורצה, נכנסת לתוך תמונות חייה שבאות לקראתה במהופך, וראשה סחרחר עד כדי בחילה. סחרחורת קשה היתה זו, כמו הסחרחורת שהיתה פוקדת אותה בקטנותה מלשבת ברכבת מהירה נגד כיוון הנסיעה ולראות את העבר בורח.

     

    היא גדלה ללא אם. בחדרים שבהם גדלה לא היו מראות. בבית אבלים יש להסיר את המראות או לכסות אותן. אולי הסירה אותן האומנת פעם ומעולם לא החזירה אותן. נשמת המת היוצאת מגופו משוטטת חופשית בעולם, ובפרט בבית שבו יצאה מן הגוף, אשר על כן עלולה היא להילכד בתוך דיוקנה שבמראה. המראה הלוא עדיין רואה את הצלם הדק של הרוח שנטשה את הגוף, והנשמה עלולה להילכד בה ולהתעכב במסעה השמימה.

     

    ועוד שביב חרדה נשאר בה באומנת כי פני התינוקת המתבוננת במראה תיתקלנה בפני האם המתה שדיוקנן עוד שקוע בזכוכית הדקה הלטושה. היא מעולם לא גילתה חרדתה זו לילדה. חיים מבודדים היו לה לתינוקת זו מאז לידתה. סבה התאבל ארוכות על מות בתו, אמה. אביה לא הרבה להתאבל ובתוך חודשים ספורים כבר נשא לו אישה אחרת.

     

    תינוקת היתה וניתנה לה אומנת. אשתו החדשה של האב שמחה שהבית היה כה גדול וכי חלקים רבים לו המבודדים זה מזה. את הילדה הקטנה עם אומנתה שיכנה באחד החדרים הרחוקים. אל החדרים האלה הובאו כל חפצי האם המתה. הם לא היו רבים ונבלעו כפי הנראה באחד הארונות.

     

    אמונות, מנהגים ולחשים רבים לא הפחידו את הילדה הקטנה ולא היו מוזרים לה. הם היו היראה והעומק שלתוכם גדלה. יראת מקדשים, עומס חללים, מלאות תיקים, כוכבים מהפנטים, שירים מכשפים, שירי ערש עצובים, היו עורק אפלה שזרם לתוך דמה.

     

    האומנת היתה אשת שיחהּ היחידה, ועל אף תפקידה דומה שמעולם לא חיבקה או נישקה את הילדה ולא נשאה אותה בחיקה כלל. לעתים קרובות היתה נשארת הילדה לבדה שעות ארוכות כי האומנת היתה מוזעקת לבית המרכזי כדי לנקות אותו בעת שאשת האב נעדרה ממנו. שכן גבירה זו לא יכלה לשאת את מראה פניה של האומנת.

     

    היו ימים שהיתה קטנה מלהבין פשר נטישות אלה, קטנה מאוד, והיתה ממתינה לשובה בחרדה שקטה ובנשימה עצורה. הקטנה אהבה עד למאוד את האומנת ובעיקר אהבה את הרגעים שבהם הצליחה לחלץ ממנה סיפור על האם האבודה. למעשה היתה האומנת האחות הקשישה של אמה, שהיתה לפנים בעלת הבית הגדול. כבר בעת מחלתה ציוותה האם שלאחותה תמיד יהיה מקום בתוך הבית וכי היא תגדל את בתה.

     

    בילדי החצר ובילדי אביה המשחקים כולם יחדיו בגן הגדור צפתה בדרך כלל הילדה מן המרפסת. אחים. אחים ואחיות. כך עד לגיל שבו הגיע מכתב רשמי מהעירייה המחייב את האב לשלוח את הילדה לגן חובה.

     

    השבועות שקדמו לכך היו מסעירים. האומנת, שהיתה דמות נזירית למדי, מעין בתולה זקנה וחסודה, שבדרך כלל היתה יושבת כל היום וממלמלת מילות תפילה, מחרוזת בידה והיא מונה את חרוזיה, יצאה לשוטט עמה ברחובות ואף נכנסה עמה לחנויות כדי להתאים לה בגדים ראויים. כך ציווה המכתב המסתורי שציווה להוציא אותה אל העולם.

     

    לפתע מצאה עצמה הילדה עומדת נבוכה מול הדמות שבראי. חוץ מהילדה הקטנה הלבושה חצאית ירוקה מפוספסת וחולצה צהובה, חוץ מהפנים העדינות הדקות העטורות שיער שחור, חוץ מזה שנראתה לעצמה כמו בובה שגדלה לפתע, התעכבה על העווית שחלפה במראה, מעין ריצוד, השתקפות, והתבוננה בריצוד זה ביתר ריכוז ועומק משהתבוננה בעצמה.

     

    "הילדה המומה מעט," העירה המוכרת. האומנת השיבה, לואטת את המילים, "כן, היא בעצם לא רגילה למראות." ריצודי האור והצל, והשתקפויות כפולות מחלון הראווה, ותנועת העוברים והשבים, כל אלה נעו בראי בשעת יום מוזרה זאת שבין זוהר לאפלולית.

     

    לבסוף הושלמו כל פריטי הלבוש שעטו עליה בחנות, הספק מאיימת ספק נעימה לה. היתה זו חנות שהמבואה שלה צרה וארוכה כמו פרוזדור ארוך ארוך שבסופו מגיעים אל הראי והיא נאלצה לעקור את רגליה ואת עיניה משם, להסב את גבה ולפנות מן הראי והלאה.

     

    "זו שבראי היא ממש בובה גדולה," אמרה הילדה לאומנת. "אני ממש דומה לבובה הגדולה." ואכן היתה לה בובה גדולה במיוחד שליוותה אותה מגיל שנתיים, והבובה כמעט כמוה בגובהה עכשיו, ולה פני תפוח צמר גפן עגולות ושיער צמר שחור חלק. האומנת לא השיבה דבר. "נדבר על כך," אמרה לבסוף.

     

    משנכנסו לבית לא הגישה האומנת ארוחת צהריים לשתיהן מן המטבחון הקטן כמקובל מימים ימימה. היא הושיבה את הילדה אל מולה והתיישבה גם היא ליד שולחן הצעצועים. האומנת החזיקה בידה ולבסוף אמרה לה, "את דומה מאוד לאמך, ילדתי הקטנה. הנה אנו נתלה עכשיו תמונות על הקיר." היא ניגשה אל הארון ותלתה שלוש תמונות על הקיר על ווים שכמו המתינו לתמונות אלה ממש.

     

    "הנה שערך השחור הדק המשיי הגולש, הנה הפנים העדינות, העיניים החומות העמוקות, תווי הסבל הקשים והחיוך הנהדר, את צנומה כמוה ובוודאי גם תגיעי לגובהה שלה ולא עוד. את כל כך יפה, ילדתי, והיא היתה יפה מאוד. אללי כמה יפה היתה, ואת יפה כמוה."

     

    הילדה הקטנה התענגה על אחיזת ידה החמה של האומנת בה. לא היה זה דבר יום ביומו. היא הקשיבה רוב קשב. "גם עכשיו את מאוד מזכירה אותה. עכשיו את ממש היא, ממש כמו שנראתה כשהיתה בגילך. אני זוכרת אותה בגיל הזה. ואחר כך תגדלי ותיראי בדיוק כמוה כאן... הנה בתמונה הזאת היא בת שש עשרה. רק בת שש עשרה היתה כשנישאה לאביך. הנה שמורה עמי שמלת הנישואים הקלה שלה ממשי ורוד המחופה רקמת תחרים עדינה ושתי נעליה שכמוהן כנעלי בלט."

     

    הילדה הקשיבה והתבוננה בפליאה באומנת הפותחת עוד ועוד מגירות בארון הגדול שעמד בחדרה מאז ומעולם, ובו,

    כך סברה, היו בעיקר מצעים עודפים. האומנת שוב ישבה והניחה את ידה הקטנה של הילדה בחיקה הגדול. הדבר נעם לילדה עד מאוד, והיא עצמה עיניה והמתינה בפליאה. עוד ועוד דברים מרגשים נושא עמו היום המיוחד הזה.

     

    לבסוף אחרי שעה ארוכה אמרה האומנת, "יש עוד דבר שעלי לומר לך, ילדתי. עלי לומר לך את שמך."

     

    "את כל הזמן קוראת לי בשמי," אמרה הילדה בתימהון. "קוראים לי אהובה."

     

    "לא," אמרה האומנת. "את אינך אהובה אם כי את אהובה מאוד. שמך הוא אחר, הוא שם אמך, והיה קשה לי להגות אותו. כל כך כאב לי מותה. בת עשרים וארבע היתה, היא היתה לי ממש כבת ומותה עורר בי בעוצמה רבה את כל הכאב על מות אמא שלנו."

     

    "אמא שלנו?" קטעה אותה הילדה המשתוממת.

     

    "כן," אמרה האומנת, "אמא שלנו. שלי ושל אמך. אנו אחיות, הרי את קוראת לי דודה."

     

    "חשבתי שדודה קוראים לכל האומנות," אמרה הילדה. "הרי כולם קוראים לך דודה."

     

    מתוך קובץ הסיפורים "חותמות", מאת חביבה פדיה. הוצאת "ידיעות ספרים", 190 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים