דנה באה
הזמרת דנה ברגר מגיעה לעיר שבה היא התאהבה בגיל 27. בתוכנית: שלוש הופעות והרבה פלז'ר
״ניו-יורק בשבילי היא תמיד סיבה למסיבה״, אומרת הזמרת דנה ברגר בשיחת טלפון המגיעה מהרי ירושלים, רגע לפני שהיא נוחתת בתפוח הגדול לשבוע שישלב ביזנס ופלז׳ר.
״כשהבנתי שאישי, עדי, המשמש כתאורן הקבוע של שלום חנוך, יהיה בניו-יורק באמצע דצמבר, במופע הסיום של שלום בסיבוב הנוכחי שלו בארה״ב, מייד נדלקתי על ההזדמנות״, מספרת ברגר. ״הרמתי טלפון למפיקה שלי בניו-יורק, ליאת ברקו, וגם לה נפתחו האזניים. גיבשנו יחד תאריכים לשלוש הופעות, כך שיישאר לי גם זמן ליהנות מהעיר הגדולה״.
בדיוק לפני שנתיים ברגר הופיעה בניו-יורק יחד עם דן תורן, עמו היתה חברה בלהקת ״בלאגן״ בראשית שנות התשעים. הפעם היא מגיעה אלינו בליווי הגיטרה האקוסטית שלה כשלרפרטואר נוסף אלבומה השישי והמצליח, ״מתנות של זמן״. ב-12 בדצמבר היא תופיע ביחד עם להקת ״כפיים״ בערב ״שירה בשישי״ בברוקלין; ב-16.12 תופיע ברגר באירוע הפתיחה של סניף IAC בניו-ג׳רזי וביום המחרת תשתף פעולה עם המוזיקאי המקומי דניאל קורן במופע רוק אינטימי בקפה ?Wha בווסט וילאג'. ״אני מאד מתרגשת לקראת המפגש עם הקהל", היא אומרת. "את המופע עם דניאל אני מתכוונת להקליט, כי יש לי תחושה שיווצרו שם דברים מאד מיוחדים על הבמה. הוא המפיק המוזיקלי של האלבום החדש שלי״, היא מגלה.
ברגר, 44, ילדה טובה ירושלים, ניגנה כנערה בפסנתר ובגיטרה, כישרון שהוביל אותה לשירות בלהקת הנח״ל. לאחר השיחרור למדה מוזיקה בביה״ס ״רימון״ והצטרפה כסולנית ללהקת ״בלאגן״, שהותירה פסקול ניינטיז בועט בדמות השירים ״גברים מקצוענים״, ״שקט״ ו״חוץ לארץ״. בהמשך כיכבה ברגר בדמות דנה המרדנית בסידרת הנעורים ״עניין של זמן״, שהפכה לקאלט ופנתה לקריירת סולו שהניבה בלדות כמו ״חמימות חולפת״, ״מחכה לו״, ״עד הקצה״ ו״יש בזה טעם״, שהפכו לחלק קבוע בפלייליסט הגלגל"צי, במיוחד בסופי שבוע רגועים.
ניו-יורק זו חולשה
את תדמית הרוקרית הקשוחה שמכסחת בגיטרה, החליפה ברגר בדמות זמרת בוגרת ובשלה המטפחת משפחה למופת. היא אם לליה בת ה-11 ולגור בן ה-5. בנוסף להופעות ברחבי הארץ היא מנחה מעגלי העצמה נשית. כשאנו מתפנות לשוחח, בערך בשעה 10 בלילה שעון ישראל, מגלה ברגר כי ״הגדולה כבר בפיג׳מה אבל הקטן עדיין ער. בדרך כלל בימי חמישי אני פחות מקפידה על שעות שינה. אם היית כאן, הייתי מזמינה אותך לשבת איתי עם כוס יין חם מול הקמין שאותו הבערתי במו ידיי! אנחנו גרים במושב בהרי ירושלים, בבית עשוי אבן ירושלמית, על צלע הר מוקף בטבע פראי. אנחנו במרחק נסיעה של ארבעים דקות מתל אביב, אבל האיזון הזה, בין העיר הגדולה בה אני מופיעה לבין הבית השקט בטבע, עושה לי טוב״.
כשאת ועדי בחו״ל, מי עם הילדים?
״הסבתות והבייביסיטר. יש לנו מערך תמיכה. הסבתות אצלנו הן ׳סבתות קריירה׳ שעדיין עובדות ועסוקות, לא כאלה שעומדות עם הסירים. צריך להכין להן הכל מראש, לסדר את השניצלים בפריזר, אבל הן מתגייסות כשצריך״.
איך הגעת להנחות מעגלי העצמה נשית?
״הסדנאות שאני מנחה הן סוג של כתת אמן. אני מקיימת את הערב המיוחד הזה כבר שלוש שנים ובמסגרתו אני מספרת לקהל על תחנות משמעותיות בחיי תוך שילוב של שירים מהרפרטואר שלי בליווי גיטרה. הופעתי בפני נשים נפגעות אלימות והיוזמה הזו התגלגלה כמו כדור שלג. קיבלתי פידבקים חיוביים והבנתי שכנראה אני עושה משהו טוב. מאז אני מעבירה מעגלי נשים בכל הארץ וזה כיף גדול. אני מאד אוהבת את החיבור הזה עם האנשים. בכל הופעה יש חיבור בין האמן לקהל אבל במסגרת אינטימית כזו זה יותר חושפני ועוצמתי. אנחנו מתעסקות עם יצירה, עם מילים, יש הצפה רגשית מאד גדולה, סוג של תרפיה. השאיפה שלי היא ליצוק בעתיד כמה שיותר תכנים טיפוליים ולכן אני לומדת במקביל פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ככה בקצב שלי. אני מכוונת רחוק, חושבת מה אעשה בגיל 60. תרפיה זה אחד המקצועות הבודדים שבו ככל שאת מבוגרת יותר ניסיון החיים עומד לזכותך״.
ניו-יורק עבורך זו גם העצמה?
״ניו-יורק זו חולשה שלי. ביקרתי בה לראשונה בבת המצווה שלי. אחר כך הגעתי לעיר בגיל 27. באתי עם מזוודה, לבד, למשך חודש וחצי. הייתי באמצע ההקלטות לאלבום הסולו השני ונוצר לי חור של חודשיים בלו״ז. הרגשתי כמו בסרט, באתי להגשים חלום. התאהבתי בניו-יורק באופן מיידי, זה היה בתקופת הקיץ. יומיים אחרי שנחתתי בעיר מצאתי אהבה, כך שחוויתי גם רומן ניו-יורקי. היה לי רצון להישאר, ברור, נגנבתי לדמיין את עצמי חיה בעיר לתקופה ארוכה, אבל לא היה מצב. הייתי מחוייבת לחזור להקלטות באולפן. בכל מקרה כן חוויתי את העיר ולא כתיירת. גרתי בבניין של ישראלים בפינת רחוב אורצ׳רד בלואר איסט סייד, קניתי במכולת... טעמתי מהחיים האמיתיים בעיר והרגשתי חלק מהווייב. לא יכולתי להישאר אבל השתעשעתי במחשבה. מאז ביקרתי בעיר לפחות שבע פעמים ואני פשוט מכורה לאנרגיות שלה״.
מה את אוהבת בניו-יורק?
״אני אוהבת את ההסתובבות, את ההליכה ברגל, את השוק שהגוף חוטף מהפעילות הזו. אני משתדלת גם לבקר בפיטר לוגר, בוויליאמסבורג. אני יודעת שזה אולי קצת מיושן אבל עדיין הכי טעים. בכל ביקור אני מופתעת מהרמה של המוזיקאים בעיר. אני חוזרת מניו-יורק עם המון השראה: ההופעות במועדונים הקטנים, איזה דיוק, איזו צניעות. דווקא בגלל הגודל והתחרות על לב הקהל יש בניו-יורק אנשים שעולים לבמה וחושבים פעמיים לפני כל תו שהם מבצעים״.
באלבום האחרון שלך, אחד השירים המושמעים ביותר הוא ״לבנות ולהרוס״. מהאזנה לטקסט נדמה שמדובר בשיר פוליטי שמבקר את המצב במדינה.
״לגמרי! הטקסטים באלבום חריפים. הטקסט של 'לבנות ולהרוס' נכתב ע״י מאיר גולדברג ונמצא אצלי במחברת כבר שמונה שנים. אני מרגישה שיש לי את הזכות לשיר את המילים ואני מפרשת אותן כטקסט מחאתי, מבחינתי אפילו אפוקליפטי. אני מאד מחוברת לטקסט. ההתרגשות מאד גדולה מזה שהשיר מושמע ומצליח לגעת. זו בלדת רוק כבדה. במקור הלחנתי את הטקסט לגיטרה ואז בא המפיק שלי, יוסי פיין הגאון, והפך את זה לשיר קצבי וסקסי״.
איך ההרגשה לחזור ולככב בפלייליסט?
״בעשור האחרון היינו עסוקים בלהקים בית, בלטפח משפחה אבל במקביל לא הפסקתי להופיע. אני כל הזמן בהופעות, קטנות וגדולות. אני משתפת פעולה על הבמה עם ירמי קפלן ועם חמי רודנר ויש לנו הרכב קבוע. אני ממש לא מרגישה שהאלבום האחרון מסמל קאמבק. החזרה לפלייליסט, מעבר לזה שהיא נעימה, היא גם די הכרחית. רדיו זה בסיס החשיפה. לפני שלוש שנים הוצאתי אלבום, שהחלטתי בסופו של דבר לגנוז כי לא הייתי שלמה עם התוצאה. כנראה שכל אמן שמכבד את עצמו צריך שיהיה לו אחד כזה. למרות זאת, שני שירים מתוך השלושה ששיחררתי לרדיו נכנסו לפלייליסט״.
לא בוער לכתוב את הטקסטים לצד המוזיקה?
״אני מרגישה שבשנים האחרונות קל לי יותר להלחין ופחות לכתוב. לגבי המצב, אני מוצאת את עצמי חיה אותו. אני מרגישה רע מאד עם מה שקורה פה. זה הבית שלנו ופה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. הבועה בה אנחנו חיים די התפוצצה לנו בקיץ האחרון. נפלה כאן במושב רקטה וזו הייתה חווייה מטלטלת במיוחד. לקח לי שבועיים להתאושש. בדרך כלל בסופי שבוע אני עוברת על העיתון, אבל אני לא צרכנית חדשות גדולה והמלחמה האחרונה שברה אצלי משהו. כתבתי שיר שנקרא 'ימים צפופים', והוא מספר על מה שקרה ביום בו התפוצצה הרקטה. הלכנו בבוקר בהרכב משפחתי לבדוק את המקלט השכונתי כי אין לנו ממ״ד בבית. באותו הערב כששמענו את האזעקה שפילחה את האוויר, התלבטנו אם לרוץ לשם והחלטנו שיהיה הכי בטוח שכולנו נישאר בחלל המרכזי בבית שנראה לנו הכי מוגן. מסתבר שההחלטה הזו אולי הצילה לנו את החיים כי הרקטה התפוצצה בדיוק כמה מטרים מהמקלט. השיר מתאר את ההחלטה של הרגע ואת המזל הגדול״.
עלו בך מתישהו מחשבות על הגירה?
״אין לי מחשבות על הגירה, אבל זה לא מתוך איזושהי ציונות מדופלמת. המקצוע שלי הוא בעברית, השורשים שלי שאותם לקח לי הרבה זמן להשריש, מצויים כאן. המשפחה שלי בארץ, החברות הטובות. אני מניחה שאם לא תהיה לנו ברירה וההקצנה בכל המישורים תימשך, ייתכן שאקח את הדברים שלי ואסע מכאן. הלב שלי פה, אבל אסור שהקולות השפויים לא יישמעו. לא האדמה ולא ההיסטוריה מחברים אותי למקום הזה״.
תרמת את קולך למסע הבחירות של סיעת מרצ בשנת 96׳. נכון לרגע זה הבחירות הקרובות יתקיימו בחודש מרץ, גם הפעם תשמיעי את קולך הפוליטי?
״הקלטתי את תשדירי הבחירות של מרצ יחד עם זהבה בן ואני בהחלט מזדהה עם המצע הפוליטי שלהם עד היום. גם בבחירות האחרונות הצבעתי להם למרות שזה מרגיש קצת פתטי לאור התוצאות. אני עדיין חושבת שזו הדרך היחידה״.
מה דעתך על ״חוק הלאום״ ועל הסערה שעורר עמיר בניון שכתב את השיר ״אחמד אוהב ישראל״?
״אני חושבת שמצד אחד זכותו לעשות מה שבא לו כאמן, אבל מצד שני, זה לא לעניין כרגע להפיץ מסרים גזעניים. הנטייה שלי כאדם היא, שיש טובים ויש רעים בכל מקום. אני משתדלת לבוא ממקום טוב. קראתי את המילים של השיר וזה לא ראוי בעיני. אני לא אבוא ואגיד לו את זה אבל אני ממש לא חושבת שזה מה שהעם צריך עכשיו. למה לגרום להתלהמות נוספת? אני מאמינה שצריך את החולמים, וכן, יש סיכוי שיהיה לנו פה טוב. אחת הבעיות הגדולות של המקום הזה היא שתקווה הפכה להיות קללה. להיות הומני נהיה מילת גנאי. גם אי אפשר להאשים אף אחד, כולם צודקים. לא רואים איך זה משתפר. יש פצע גדול בין שני עמים וזה לא נראה טוב״.
מה צפוי לקהל שיגיע לפגוש אותך במופע?
״כמובן שאשיר את כל השירים המוכרים. בדרך כלל כשאני מופיעה מול קהל ישראלי בחו״ל, במיוחד בניו-יורק, אני נוהגת לשיר בהדרן את 'אין לי ארץ אחרת'. אני מרגישה כאילו אני מסובבת סכין בבטן הרכה של הקהל שחושב לעצמו, ׳הנה מגיעה זמרת מישראל ונותנת לנו חתיכה מהבית׳. מבחינתי השיר הזה, זו התקווה. זה ההמנון שלי״.
