שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסיבה האמיתית שבגללה הם מתגרשים
    להתחבר לרגשות שלי, למצוא חברת נפש, לשבור גבולות, להגשים את עצמי, לאהוב את עצמי - כל אלו הם מושגים חדשים, רצונות וכמיהות שלא ידעו אבותינו. וזה כואב. אנשים מתגרשים כי כואב להם מאד, הרבה זמן. כי היום, מה שהיה פעם נישואים מאושרים וטובים הפך להיות נישואים כואבים

    "הוא כזה ילדותי! לעזוב משפחה מדהימה בשביל השטויות שיש לו בראש. בחיים לא הייתי מאמינה שהוא יהיה כזה אידיוט ויהרוס, על כלום, את כל מה שבנינו ביחד כל השנים האלה. לא מתגרשים בגלל זה! הולכים לטיפול, מנסים. כזו אגואיסטיות! להרוס לכולנו את החיים בשביל הפנטזיות הילדותיות שלו. פעם הוא היה כזה אחראי וערכי, אני לא מבינה מה קרה לו, זה הזוי בעיניי".

     

     

    צעקות, מתחים, ריבים. כל הבית רועד והילדים מתחבאים בפינה. זו התמונה שיש לרבים מאתנו כשאנחנו חושבים על גירושים. תלחצו עכשיו חזק על כפתור ה-delete. זה כבר מזמן לא המצב. היום אנשים בוחרים להתגרש גם מסיבות אחרות לגמרי.

     

    גבירותיי ורבותיי, מהפך

    יודעי דבר אולי אומרים ש"היד קלה על ההדק" בכל הנוגע לגירושים, אבל כנראה שהאמירה הזו מפספסת את העיקר - שינוי תרבותי עצום שמשנה תפיסות עולם וסדרי עדיפויות, מהפך בעולם הרגשי, במה שאנחנו כמהים אליו ובמה שכואב לנו. חברים, העולם הזוגי כולו משתנה, אבל רובנו לא שמים לב עד שזה נופל על הראש האישי שלנו.

     

    אם לדייק, זה לא שהעולם הזוגי משתנה, כמו שהוא בכלל לא היה קיים, כפי שאנחנו היום מדברים עליו. זוגיות, לעבוד על הזוגיות, להשקיע בזוגיות, ללכת לטיפול, מי שמע על זה פעם? פעם, בסוף היום, פשוט היו הולכים לישון. האישה לא הייתה כמהה שבעלה יקשיב ויבין אותה, שיראה אותה, שיתחשב בה.

     

    היא לא הייתה חושבת לעצמה שאם הוא לא רואה אותה אז לא יכולה להיות לה 'אינטימית' איתו, כדברי ימינו, והבעל לא היה מבקש מאשתו אחרי יום עמוס בילדים ועבודות, יותר מ"וום-בם–טנק-יו-מם". הוא לא היה מדבר אתה על ריגוש ותשוקה ועל כך שזה כבר לא מה שהיה. הם היו הולכים לישון, ביחד, בטוחים שהם חיים כפי שאמורים וצריך, כפי שהוריהם חיו, כפי שלימדו אותם.

     

    הנסיבות השתנו ואיתן גם מעמדה של הזוגיות (צילום: shutetrstock) (צילום: shutetrstock)
    הנסיבות השתנו ואיתן גם מעמדה של הזוגיות(צילום: shutetrstock)

     

    הזוגיות החדשה

    אז היו נישואים, הייתה משפחה, אבל זוגיות? הזוגיות הייתה בלתי נפרדת מהתפקיד ההורי, מהמשפחה. לזוגיות היה תפקיד - להיות הורים ולהוביל את המשפחה - ואם הצלחנו בזה אז הזוגיות טובה וכולם מרוצים. היום זה אחרת. נדמה כי היום הזוגיות עצמה עלתה לגדולה – סוף סוף גם היא תופסת את אור הזרקורים – כיחידה בפני עצמה.

     

    אינטימיות, סקס, חברות, זמן לעצמנו – הכול ממש חשוב. ובכל אנחנו צריכים להיות ממש טובים. כבר לא מספיק לעשות וי על הסקס, זה צריך להיות עם תשוקה בשביל הגבר, ועם המון רגש בשביל האישה. כבר לא מספיק לדבר על הילדים והעבודה, צריך לשוחח על הרגשות שלנו ולהתחבר. כבר לא מספיק לבלות בשבת בים, עכשיו צריך לצאת יחד לזמן איכות עם עצמנו. כבר לא מספיק שאנחנו משפחה מוצלחת ואוהבת, עכשיו אנחנו גם רוצים להיות זוג שכמו עומד בפני עצמו, בעל איכויות נעלות מחוץ להקשר המשפחתי.

     

    העניין הוא שלא כולם עודכנו בשינוי הזה, וגם מי שמעודכן, לא בהכרח יודע איך לעשות את זה, ויותר מכך - איך להכניס את זה בסדר היום הצפוף של משפחה - ילדים - עבודה, שלא לדבר על איך עושים את זה אחרי 30 שנה. כך, במקום חיי המשפחה והקהילה שהקיפו אותנו בעבר ונתנו לנו תמיכה ותחושת ביחד, היום בודדנו ליחידות של משפחה גרעינית, כשהפתרון המוצע לכל הוא הזוגיות עצמה.

     

    בזוגיות נמצא תמיכה, אינטימיות, מיניות, הערכה, בילוי, ריגוש, ביטחון, וכן שכחתי זו גם יחידה הורית וכלכלית – והכול אמור לעבוד יחד. ואם זה לא עובד אז נכשלנו, באופן אישי. אז ה"זוגיות" נולדה ויש לנו הרבה ציפיות ומעט פתרונות.

     

    מספרים לנו שהבעיה היא בגירושים, שהבעיה היא איתנו, שנכשלנו, אבל יכול להיות שהבעיה היא בשינויים האדירים שהתרחשו בחברה, בציפיות ובצרכים שאנחנו מעמיסים היום על זוגיות שהיא בעלת קיום-נפרד מהנישואים ומחיי המשפחה? מישהו הסביר ברדיו, שבחברה המסורתית משקיעים יותר בזוגיות, שלא מוותרים. אבל האם יכול להיות שבחברה המסורתית בכלל לא דורשים כל כך הרבה מהזוגיות? אולי דווקא בחברה החילונית משקיעים יותר ועדיין לא מצליחים לעמוד ברף החדש של הדרישות?

     

    האם זו 'יד קלה על ההדק' או אנשים שמדברים את 'דם לבם', מתקשרים את הכאב הכי עמוק שלהם, כאב של שנים שכבר הפך לבלתי נסבל? נכון, אין צעקות ואין ריבים, והמשפחה נפלאה, אבל מה איתי? מה עם הרצון בקרבה, בהבנה, בהערכה? מה עם הרצון בשינוי ובריגוש, הרצון להרגיש חי? יכול להיות שאלו צרכים חדשים? משהו שלא רצינו פעם? או שהצרכים תמיד היו קיימים אבל אף אחד לא ציפה למצוא את הכול בנישואים?

     

     

    אז והיום

    פעם אולי אמרו ש"ככה זה אצל כולם, ושאי אפשר הכול", אך נראה שהיום חוכמת הנישואים הזאת מאבדת גובה ומהר. זה כבר לא ככה אצל כולם, כי היום יותר ויותר אנשים רוצים יותר ויותר מהזוגיות. לגלות את הסקס מחדש אחרי 30 שנות נישואים, לגלות את הייעוד שלי בקריירה שנייה, להתחבר לרגשות שלי, למצוא חברת נפש, לשבור גבולות, להגשים את עצמי, לאהוב את עצמי - כל אלו הם מושגים חדשים, רצונות וכמיהות שלא ידעו אבותינו. וזה כואב. אנשים מתגרשים כי כואב להם מאד, הרבה זמן. כי היום, מה שהיה פעם נישואים מאושרים וטובים הפך להיות נישואים כואבים.

     

    היה היה פעם סדר חברתי שעבד בשביל הרוב, והיום הוא מכאיב לכל כך הרבה. הוא מכאיב למי שנשוי ומנסה ללא הצלחה שזה יעבוד, הוא מכאיב למי שמתגרש, וכן, גם לילדים. בימים בהם הזוגיות עוברת לקדמת הבמה והופכת עבור רבים לנפרדת מהמשפחה ואף חשובה יותר, הגירושים הם התוצאה ולא הסיבה.

     

    הסיבה היא שינוי חברתי, רעידת אדמה בתפיסות של זוגיות ונישואים, והפתרון לא יכול לבוא מלחזור למה שהיה. זה כמו לנסות לעצור את האינטרנט והטכנולוגיה. הפתרון יבוא גם הוא מהעתיד, ממה שהולך להיות ואנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. ובינתיים, כדאי להשקיע יותר בזוגיות, מההתחלה, וכל הזמן, ולהבין שהיום מתגרשים לא מריבים אלא מכמיהה ליותר.

     

    אילת אופר, תוכנית ליווי להתגבר על גירושים. כותבת "מדריך 7 הצעדים להתגבר על פרידה מבן זוג".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים