יותר מסוכן מדאעש, יותר מפחיד מהאבולה
בן דודי האהוב אברימי אבוחצירא נהרג לפני כמה ימים בתאונת דרכים ונכנס לססטיסטיקה ששקופה לרובכם. חבל שהקטל בכבישים לא מהווה חלק מרכזי במצעי הבחירות, כי הוא הרבה יותר מוחשי מהפצצה האיראנית. די לאדישות
אבל בזמן שאנחנו מפעילים את WAZE כדי למצוא דרך קיצור, עבור משפחות שלמות החיים נעצרו באותו רגע ולעולם לא ישובו להיות כשהיו. 296 בני אדם נהרגו ב-2013 בתאונות דרכים. זה אלפי בני משפחות שהחיים שלהם נעצרו יחד איתם. יותר הרוגים בשנה מפיגועים או מבצעים צבאיים יחדיו, יותר מפחיד מאבולה, יותר מסוכן מדאעש וזה איום אמיתי חמור ומיידי יותר מהפצצה האיראנית שמפחידים אותנו עליה כבר שנים. אבל את מי זה באמת מעניין? אף אחד. מתי כן? רק כשזה מגיע לבית שלנו, ומאותו רגע שהאסון התרחש - לא הבחירות, לא המצב במדינה, לא "יהיה איחוד או לא", הכול נראה חסר טעם כעת כשאברימי כבר לא איתנו.
כן, קראו לו אברהם אבוחצירא אבל כולנו קראנו לו אברימי. המקרה לא נחשב אייטם אבל מגיע לו שיזכירו אותו כי את הבכי של ההורים שלו אי אפשר לשמוע, את הדמעות של האלמנה הצעירה שנמצאת בחודש מתקדם להריונה לא ניתן להכיל ולראות את שתי הילדות הקטנות ולהבין שהן כבר לא יזכו לגדול עם אבא, הלב פשוט נשבר לרסיסים קטנים.
הוא היה בן 27 ונסע מירושלים לעבודתו בחווה טיפולית לילדים חולי שיתוק מוחין ונכויות קשות, שם הוא הרכיב אותם על סוסים, לימד אותם מיומנויות יומיומיות ובעיקר נתן להם חיבוק גדול שמילא את כל מי שזכה לו באנרגיות עצומות של אהבה. אני יודע כי גם אני הייתי מקבל כאלה חיבוקים כשהייתי פוגש אותו באירועים משפחתיים. הוא נסע בשטח החקלאי שבו נמצאת החווה ונמחץ על ידי טרקטור שעבר במקום כשהשניים לא הספיקו לבלום, כך שבתוך שניות הוא נהרג.
את ההודעה, כמובן בהתאם למציאות של היום, קיבלנו דרך הוואטסאפ, דבר נורא כשלעצמו, אבל מאותו רגע התחילו לכולנו חיים חדשים שיהיו תמיד חסרים וריקים יותר, בעיקר להוריו המרוסקים, שמעון ופירחיה, שממאנים להאמין שמדובר בסיוט שלא נגמר כשהשחר מפציע.
בעולם מתוקן היו נלחמים יותר נגד תאונות דרכים ומשקיעים בכך את המשאבים הנחוצים: בחינוך ובהסברה, בכבישים ובתשתיות תקינות,
באמצעי פיקוח מתקדמים והקצאת משאבים כלכלים משמעותיים. במערכות בחירות המאבק בתאונות הדרכים צריך לפחות להיות במצע של המפלגות. אבל באופן טבעי, למי יש זמן להתעסק בזה כשאין כסף למילקי?
אברימי היה ילד מקסים שיחסר מאוד למשפחתו ואוהביו. הלוואי שהייתי אופטימי וסבור שמותו לא היה לחינם, ואולי יהיה פה שינוי גם בתחום הזה, אבל מחר, כמו שכולנו יודעים, כבר נקום לבוקר חדש של חדשות ואיתן עוד ידיעות על תאונות דרכים קטלניות.
בינתיים, אני מקווה, קראתם את הסיפור שלו וראיתם את התמונה שלו ומקווה שלפחות בדקות הבודדות האלו שנחשפתם אליו, חלחל לכם קצת עד כמה הכביש הוא דבר מסוכן, ובעיקר, ומעל הכול, שצריך לזכור שהשבוע עוד משפחה איבדה את הבן האהוב שלה, סבל שלאף אחד לא מגיע לעבור. אז בואו נשתדל כולנו להיות קצת יותר זהירים בכבישים.
יהי זכרו ברוך.
