חג אורים שמח?
האם יכול להיות שילדים לא יאהבו את חג החנוכה? בהחלט! אם מצליחים להבהיל אותם בכל שנה מחדש
האם אתם מכירים ילדים יהודים שלא נהנו מאחד החגים האהובים ביותר, קרי, חנוכה? אל תטרחו לענות לי, זו שאלה רטורית שתשובה עליה אינה מוטלת בספק. לכן, אם אני מציג שאלה זו, כמובן שיש לי סיבה, והסיבה היא שאני מכיר ילדה, שעבורה חג האורים הוכתם בכאב ילדות בלתי נשכח באמצעות שורה של אירועים טראומטים. המדובר הוא בבתי, נילי.
נילי נולדה במחצית ספטמבר. ביום הולדתה השני הזמנו את הורי אשתי, שרי, שאפתה עוגה שנילי אהבה במיוחד. הדלקנו שני נרות ושרנו לה האפי בירסדי וגם יום הולדת שמח. "כבי את הנרות, נשפי חזק", עודדנוה. הפעוטה עשתה כן וזכתה למחיאות כפיים, חיבוקים, נישוקים ומתנות.
חלפו שלושה חודשים והגיע ערב נר ראשון של חנוכה. גם הפעם הזמנו את הורי שרי. נילי התיישבה על כסא מוגבה כשכולנו סביבה, מעמד כמעט זהה לזה שלפני ירחים אחדים.
אני כמעט יכול לראות אתכם, קוראים יקרים, מחייכים לעצמכם. שרתי את הברכות תוך הדלקת השמש והנר הראשון והבטנו בחנוכיה דולקת לה שם באורו של נר ראשון. לתדהמתנו גחנה הפעוטה, שזכרה היטב את הרוטינה, ובנשיפות שתיים, כיבתה את הנרות כשהיא מחייכת באושר.
בבת אחת התנפלנו ארבעתנו בקריאות: "לא! מה את עושה? אסור! למה כיבית את הנרות?". אפילו עכשיו, כשאני כותב את הדברים שהתרחשו לפני מספר שנים טובות, נחמץ ליבי כאשר אני נזכר כיצד הפך חיוכה המאושר להבעת תדהמה ובעתה. אני מנסה לנחש מה הרגישה כשהרימה מבטה אל ארבעת המבוגרים הקרובים אליה מכל, שהזעימו מבטם תוך קקפוניה של נזיפות. איפה מחיאות הכפיים, החיבוקים והנשיקות?
למען האמת, אני מתפלא שבעקבות אירוע איום זה, לא שבה להרטיב.
כשהייתה בת ארבע, לימדתיה לשיר את הברכות בעל-פה. שתי הברכות הראשונות לא היוו בעיה, בעיקר משום שהכירה את נוסח הברכות להדלקת נרות שבת, "המוציא" והיין. ברם, ברכת "שהחיינו" התגלתה כאגוז קשה לפיצוח. מה הפלא?
ש-ה-ח-יי-נ-ו
ו-ק-יי-מ-נ-ו
ו-ה-ג-י-ע-נ-ו
מילים ארוכות וקשות להגייה עבור בת ארבע שהעברית אינה שפת האם שלה, יהודיה אמריקאית דור שלישי.
מצוברחת ומתוסכלת התלוננה נילי שברכה זו קשה מידי עבורה. בניסיון כן לעודד אותה, אמרתי: "אבל דרלינג, את 'שהחיינו' תצטרכי לשיר רק פעם אחת". "מה?!" הזדעקה הקטנה, "אול דיס הארד וורק אונלי פור וואן נייט???"
בגיל שבע, הייתה נילי תלמידת כתה ב' בבית הספר היהודי. ביום השביעי של חנוכה באתי לאסוף אותה מבית הספר. היא נכנסה למכונית, מדוכדכת בעליל. כששאלתי אותה מה הסיבה היא שתקה רגע ארוך, ולבסוף הפטירה בקול נכאים: 'המורה גילדה אמרה לנו היום: איטס בטר טו גיב דאן טו רסיב'. היא השתתקה לרגע ואז הוסיפה בהתנצלות כואבת: 'אבל אני אוהבת לקבל יותר מאשר לתת'".
יש לי בקשה צנועה מכל המורות, כל הגילדות באשר הן: אנא, זכרו שילדים רכים בשנים מתייחסים אליכם בהערצה ומקבלים את דבריכם כפשוטם. משפט מוסרי ומלא חמלה כזה שלעיל, משמעותו רבה מאד עבורנו המבוגרים, אך מסוגל לזרוע מבוכה ובלבול רגשי אצל דרדקים.
הסברתי לקטנה למה התכוונה המורה גילדה. הרגעתי אותה שכולנו אוהבים לקבל וזה בסדר גמור, אבל גם בנתינה יש סיפוק, בין אם המדובר באנשים אהובים עלינו או בנכונות להעניק לאלה שיש להם הרבה פחות מאתנו.
לסיכום, הצעתי לנילי שתתן אחת ממתנות החנוכה שלה לילדים ניזקקים.
נילי, שעכשיו כבר הייתה מפויסת, הנידה ראשה בהסכמה, ואז הוסיפה בחשש: "אבל דאדי, האם אני צריכה לתת את המתנה הכי טובה?"
