ביז הונדערט און צוואנציק: היידיש חיה

ב-1929 נולד בעיירה פולנית קטנה ילד יהודי כשר למשפחת וירצר ושמו שמואל. לימים הוא החליף את שם משפחתו לעצמון, התרחק מהדת ושרד את השואה, אגב בריחה מהגרמנים ברחבי ברה"מ. ב-1948 עלה לארץ ישראל ונלחם במלחמת השחרור.

"באותם ימים היה בארץ צונאמי אנטי-יידיש, שהונהג על ידי התנועה הציונית", מספר עצמון. "אני עצמי נפלתי קורבן והקפדתי לדבר עברית טובה. נכנסתי לאוהל הפלמ"ל ואמרתי 'צפרא טבא', כי ככה לימדו אותי. כאשר ביקשתי משהו אמרתי 'הואל נא' וכולם שאלו אותי באיזו שפה אני מדבר. בהמשך התחלתי להגיד 'דחיל רבעק' ו'אינעל דינאק' וקלקלתי את השפה שלי גם עם מילים באנגלית".

בשוך מלחמת העצמאות עצמון החל קריירה מפוארת בעולם התאטרון, כולל לימודים בלהקה השייקספרית המלכותית באנגליה, משחק בתאטרון "האהל", וב"הבימה". הוא היה ממקימי "תיאטרון הזווית" ו"סדנה למחזה מקורי", ובמקביל, המשיך להופיע במופעי בידור ביידיש, בין השאר בהרכב שכונה "שלושת השמוליקים" וכלל גם את שני ענקי התיאטרון - שמואל סגל ושמואל רודנסקי.

שומר על השפה. שמוליק עצמון(צילום: ז'ראר אלון)

ב-1987 ייסד עצמון את תיאטרון היידישפיל, בשיתוף עם עיריית תל אביב ומשרד החינוך והתרבות. "זה היה השיגעון שלי", אומר עצמון, "וזה תפס כמה משוגעים כמוני, כמו למשל עו"ד דוד רוט לוי, פרופ' יצחק ורשבסקי, וחברי כנסת שבח וייס ודב שילנסקי, שדחפו להקמתה של רשות לאומית ליידיש".

למה כל כך חשוב לך שימור היידיש?

"למרות שיש לי רקע דתי ואפילו הייתי חניך בני עקיבא, כאדם חילוני הזהות היהודית שלי תלויה ביידיש, בדיוק כמו שזהות של יהודי ספרדי תלויה בלדינו, וזהות של יהודי ממרוקו תלויה בשפה המרוקאית-יהודית. הזהות שלנו לא יכולה להיות בנויה על כנעניות. הזהות היהודית שהבאנו מהגולה היא היסוד שסביבו הכל בנוי. לכן אני שמח על הפרס שיוענק לי, ואני אסיר תודה על כך למועצה הלאומית לתרבות היידיש שמעניקה לי אותו".

בוז לשפה

הרשות הלאומית לתרבות היידיש השיקה מסורת חדשה של אירועי תרבות לאוהבי ומוקירי תרבות היידיש בישראל והאירוע הראשון התקיים השבוע במרכז עינב שבתל אביב, תחת הכותרת "ביידיש זה נשמע יותר טוב". במסגרת האירוע הוענק כאמור פרס מפעל חיים לעצמון, והוקרן סרטון ובו קטעי וידאו על חייו ומורשתו. התוכנית האמנותית כללה קטעים מתוך ההצגה המוזיקלית "האדם חושב ואלוהים צוחק" בהשתתפות ששה משחקני צעירי היידישפיל.

בניגוד לעולם החרדי שבו היידיש חיה ותוססת, עצמון מודה שבני הדור שלו אפשרו לדור ההמשך לא רק להתנזר מיידיש, אלא אפילו לתעב אותה ואת הגלותיות שהיא ייצגה. לפני כשני עשורים פנה עצמון לבתו, השחקנית ענת עצמון והציע לה להופיע בתיאטרון.

ביידיש זה נשמע יותר טוב. אודיה קורן(צילום: ז'ראר אלון)

"התשובה שלה היתה 'אבא - אתה מעליב אותי' ועל זה אני לא אסלח לה לעולם", הוא אומר בקולו הרועם, ופורץ מיד בצחוק מתגלגל. אחר כך הוא מספר שגם בתו שלו עברה תהליך ארוך שבסופו הפכה לאחת השחקניות הבולטות בתיאטרון היידישפיל.

שחקנית אחרת בתיאטרון, שגילתה את עושרה של השפה הזו באיחור ניכר, היא השחקנית אודיה קורן - שהקיץ העלתה על בימת ה"יידישפיל" את המחזה "שירלי ולנטיין".

קורן מספרת שלפני כ-20 שנים ניסתה בפעם הראשונה ללמוד יידיש, אולם אחרי עשרה שיעורים המורה הלך לעולמו והיא הבינה את המסר והתרחק מהשפה. בשנים האחרונות קורן הגישה יחד השחקן נתן דטנר, את התוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, אשר בשל הצלחתה קודמה השנה לשישי בצהריים, עם שם חדש - "בטלים בשישי".

"נתן אמר לי לפני מספר שנים - 'ראיתי מודעה בעיתון שיש קורס קיץ ביידיש באוניברסיטה'", מספרת קורן. "היינו עם המתחילים כי לא ידענו מילה ביידיש, בגלל ששנינו התביישנו בעניין הזה. היידיש אף פעם לא עמדה לבד - היא היתה קשורה לעולם שלם שלא רציתי להיות חלק ממנו. התביישתי באמא שלי, וכמוני היו רבים מהצברים החדשים. דחיתי את זה. לא רציתי את זה.

"ללמוד יידיש זה לא רק ללמוד את השפה, זה ללמוד את התרבות ויש שם הומור לא נורמלי. המורה שלנו היתה אסתר רוז'אנסקי והחלטנו להמשיך ללמוד אצלה ב'בית שלום עליכם', פעם

 בשבוע. אחרי כשנה נתן אמר לי 'אני לא ממשיך כי אני לא מצליח לדבר'. אני המשכתי ובאמת זה היה מאוד מתסכל, התקדמתי עוד שנה ועוד שנה ואני למרות שהתחלתי לקורא ולהבין י.ל. פרץ ושלום עליכם, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.

"אמרתי לעצמי - אני שחקנית ואם אני אשחק ביידיש אז זה יתן לי 'בוסט' ומפה זה הלך למן מגלומניה כזו, הלכתי על הצגת יחיד ביידיש 'שירלי ולנטיין', וזה היה ממש טירוף - לעמוד שעה וחצי על במה בשפה שאני לא דיברתי בעבר".

עצמון אגב מעיד כי רעייתו הניה, עבדה עם קורן על הדיקציה עד שהתוצאה הרשימה אפילו אותו. על עצם הניסיון לחזור אל השורשים, מעידה קורן: "אתה רוצה לראות עד לאיזה עומק השורשים מגיעים. יש בזה משהו מרגיע שאני חלק ממשהו. בחזרות על שירלי ולנטיין הקראתי לאמא את כל הטקסט והיא צחקה במקומות הנכונים. אני רק מטומטמת שחיכיתי כל כך הרבה שנים אבל אתה יודע איך אומרים הצרפתים אם הנעורים היו יודעים ואם הזקנה היתה מסוגלת".