שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חיותה דויטש: "הגיבור האמיתי של הספר הוא השקט הפנימי"
    הרעש בחיינו הוא לא רק מהסוג המוכר שעושים השכנים או הילדים, הוא עמוק יותר, חודר לתוך הנשמה שלנו, ורק בעזרתו אנחנו מצליחים למצוא קצת שקט - בלעדיו אנחנו אבודים. בספרה החדש "אם אשמע קול אחר", מציגה חיותה דויטש גיבורה שמחפשת שקט אבל מגלה שהרעש רודף אחריה לכל מקום
    "שלח לי שקט טוב מוגן/ שלח לי שקט מענן/ שלח לי שקט ממוכן/ לשמוע שקט לא מכאן/ תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה" (מתוך "שקט" מאת יונה וולך).

     

    רובנו מחפשים קצת שקט מהשגרה, לא שינוי כלשהו, אלא להיות מצב סטטי שיאפשר לנו לקחת אוויר לנשימה בלי לרוץ ממקום למקום, במרדף אחרי משהו שאפילו אנחנו לא תמיד יודעים מה הוא.

     

    זה בדיוק מה שמחפשת עוזיה, גיבורת הספר "אם אשמע קול אחר" של חיותה דויטש (בהוצאת "אחוזת בית") - להתרחק משאון העיר, אל מקום רחוק בצפון. אולי שם, היכן שהיא לא מכירה את האנשים ולא צריכה להתעמק במתרחש סביבה - כי זה רק זמני - היא תוכל למצוא מנוחה לנפשה.

     

    "אם אשמע קול אחר" - לברוח מהרעש ולחפש קצת שקט ()
    "אם אשמע קול אחר" - לברוח מהרעש ולחפש קצת שקט

     

    אבל השקט חמקמק, הוא, ככל הנראה, תְלוי כמות הרעש שיש באזורנו, וככל שיש יותר רעש, קל יותר לאבד את השקט ולהרגיש בחסרונו. כך מוצאת עצמה עוזיה בלב זירה עמוסה במזימות, אנשי שירות הביטחון, גרפיטי מאיים, וכל זה תוך ניסיון לנהל בית קפה קטן, שעובדיו הופכים למשפחתה החדשה.

     

    השקט והסערה הם לא רק במרכז העלילה, אלא היו חלק מתהליך הכתיבה, מספרת דויטש. "הכתיבה היתה בפולסים. פעם שקטה, פעם סוערת. לעיתים מהירה ולעיתים איטית ומהורהרת. יש עמדה נפשית שבעיני היא נחשקת ונפלאה - עמדה נפשית של התבוננות בעולם, על ייסוריו, מתוך פרספקטיבה ושלווה.

     

    "נקודת המוצא הזו, המצב הנפשי הזה, מולידים אצלי כתיבה כסוג של הכרח. לא תמיד אני שם. אם אני זוכה לסוג ההתבוננות הזו, זה אושר גדול מאד, גם כשכואב מסביב".

     

    יש תחושה שהשקט הוא הגיבור האבוד של הסיפור - כולם מחפשים ורוצים בו ואף אחד לא באמת מגיע אליו - איך הופכים שקט לגיבור?

     

    "היי, זה ניסוח נהדר. להפוך שקט לגיבור. שאלה מאתגרת. הגיבור האמיתי הוא השקט הפנימי ולא השקט החיצוני, למרות שאנשים נוטים לבלבל ביניהם. וכמו שאומרת בספר מרתה לעוזיה- כשאת הולכת לחופשה, את לוקחת את עצמך לשם, נכון? (אז מאיפה יבוא השקט, אם הנפש עצמה לא שקטה?).

     

    "חיפוש השקט בספר, מתקיים בשני מישורים: ברובד האישי הפשוט, של הסערות הפרטיות. אבל גם במישור הלאומי הכללי. שני המישורים אינם מנותקים, כמובן. להפך, הם קשורים בקשר הדוק. החיים שלנו בארץ נורא רועשים.

     

    "ההתנגשויות, המתחים, הקונפליקטים מייצרים רעש שהוא על גבול הבלתי נסבל, והוא גובה מחירים ברמה האישית והלאומית. אין שקט ואין פנאי נפשי להקשיב לזולת, בין אם הוא השכן מלמטה ובין אם הוא השכן הערבי, או האויב הפוליטי שלך - השמאלני או הימני - תלוי מי אתה ומי הוא ה'אויב'".

     

    יש שיגידו שהשקט הוא הדבר הכי מפחיד בעיניהם והעוזיה רק מחפשת אחר השקט, אפילו במחיר של החופש האישי (ורק כשהיא מאבדת אותו היא מגלה את חשיבותו) - האם יש משהו אמביוולנטי בשקט?

     

    "אני חושבת ששקט יכול להפוך לגיבור רק מגיל מסויים. לפחות כך זה אצלי, עד גיל מסוים שקט היה דבר מאד מפחיד, ורציתי דווקא אקשן, וסערה והרפתקה. אבל מגיע רגע - הוא קשור לאותה התבוננות שקטה שתיארתי קודם - שבו את מבינה שהרעש מסביב הוא ממש אוברייטד. ושהשקט הוא גיבור הרבה יותר נחשק. ואם זוכים, ויש אותו, הרי הוא בעת ובעונה אחת מקלט וכלי נשק, להתמודד בעזרתם עם פגעי החיים".

     

    התסריט של חייה

    הכתיבה עומדת במרכז חייה של גיבורת הספר, ואת ימיה במושבה הצפונית היא מעבירה בכתיבת טורים. עד מהרה

    היא הופכת להיות הדמות הכותבת המובילה בבית הקפה שהיא מנהלת, ואף פותחת קבוצת כתיבה שבעזרתה היא מנסה להבין את הדמויות החדשות בחייה, כמו גם מנסה לפצח את חייה שלה.

     

    כמו עוזיה, כך גם דויטש רואה בכתיבה משהו שהיא חייבת לעשות - "הכתיבה הכרחית בחיי. אני חושבת בעזרתה, נרגעת בעזרתה, נלחמת בעזרתה, אוהבת בעזרתה. אני שייכת לאותן 'יישויות כותבות', בריות שמהתלכות בעולם, בדרך כלל מלאות חשיבות עצמית, או תסכול תמידי, על פי רוב גם וגם.

     

    כל מי שמגיע לבית הקפה מסתיר משהו, והרוב נחשף דרך סדנת הכתיבה, כאילו אנשים כותבים את חייהם מחדש, האם לדעתך אפשר לשנות חיים דרך כתיבה?

     

    "האם אפשר לשנות חיים דרך כתיבה? במלוא נאיביותי הנוראה, אני מבקשת לטעון שכן. בטח שכן. הספרים שקראתי כל חיי עשו את מי שאני. הזהות האוניברסלית והיהודית שלי, שתיהן, עוצבו על ידי מילים ועל ידי טקסטים.

     

    "מצד שני, לא מדובר בזבנג וגמרנו. נדירים הם המקרים שבהם קורא אדם טקסט מכונן, ועולמו נהפך עליו ברגע. קימים, אבל נדירים. לרוב מדובר בתהליך ארוך ואיטי של השפעות מחלחלות".

     

    האם נסעת, במהלך הכתיבה, לצפון כדי לחוות את החוויה של עוזיה?

     

    "בטח! נסעתי לשלושה ימים לבדי, שכרתי לי חדר במטולה, שוטטתי ברחובות, צדתי פרטים ומראות. אנשים. בתים, רחובות. והנה וידוי: כל חיי גרתי במרכז הארץ. בהתחלה בתל אביב, אחר כך בירושלים. בשביל אנשים כמוני, 'צפון' הוא שם נרדף לחופשה. אני מודעת מאד לכך שעבור תושבי הצפון - זה בדיוק להפך. קצת לא הוגן, אבל זה מה שיש".

     

    היכן מבחינתך הוא המקום הכי רחוק בעולם שאליו אפשר לברוח?

     

    "נורווגיה, כך אני מדמיינת. אני מושפעת מאיזה סרט שראיתי בילדותי עם אמא שלי, על מלחין נורווגי, והוא היה מלא מוזיקה ואגמים והרים. אבל זו כמובן פנטזיה. כי האמת, שאי אפשר לברוח לשום מקום, אף פעם. ה'מקום' הזה שמחפשים לברוח אליו, (וסליחה על המשמעויות הביירון-קיטיות והזניות- מזרחיות) היה, ותמיד יהיה, מקום בתוך הנפש".

     

    חיותה דויטש. מאמינה שאפשר לשנות חיים דרך הכתיבה (צילום: דבי קופר ) (צילום: דבי קופר )
    חיותה דויטש. מאמינה שאפשר לשנות חיים דרך הכתיבה(צילום: דבי קופר )

     

    "עוגה על שמך"

    בית הקפה של עליזה, שהופך להיות בית הקפה של עוזיה, הוא כאמור בית גידול לסופרים. יואב, המלצר, הוא זה שמעניק לו את שמו "עוגה על שְמך", על שם כך שכל מי שאוכל עוגה מסויימת מספר פעמים, זוכה שהעוגה תיקרא על שמו.

     

    "אם אשמע קול אחר" מרמז על הניסיון של עוזיה לקהל שונה ממה שהיא מכירה, ככותבת טורים אישיים. באותה מידה, הוא מרמז בחשש על הגרפיטי המאיים המרוסס ברחבי הארץ, כאילו קורא למישהו לבוא ולמחוק את הקיים ולהשמיע קול חדש.

     

    דויטש מחזקת ומסבירה שהמשמעות היא כפולה, אם לא משולשת: "מצד אחד האיום הסמוי של הדקטטורים (האמיתיים והרוחניים) באשר הם - אם אשמע קול אחר אז נו-נו נו ואוי ואבוי מה שיהיה לכם. ומצד שני, יש בו תפילה קטנה, תקווה. אולי אשמע קול אחר? אולי אצליח להקשיב".

     

    כיצד בחרת בשם?

     

    "זה מעניין. עמדתי בעיצומו של יום הכיפורים בבית הכנסת, מחזיקה בידי את מחזור התפילות, החזן והציבור אמרו – ובכו – את מילות הפיוט 'אלה אזכרה' - הפיוט על עשרת הרוגי מלכות שאשכנזים נוהגים לומר בסוף תפילת מוסף של יום הכיפורים.

     

    "הגרעין לסיפור היה כבר בראשי, חלק ממנו כבר היה כתוב. ופתאום קפצו לי השורות מהפיוט – 'אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם למים'. וידעתי בשניה אחת שהחלק הראשון של השורה הזו יהיה שם הספר שלי.

     

    "אני, כמו יואב המלצר מהספר, אוהבת מאד שמות טובים. ומנסיוני, שם טוב של סיפור או של מאמר, קופץ וממציא את עצמו לפניך בזמן הנכון, אין צורך להתאמץ. זה פשוט שם, ומתגלה".

     

    עד כמה הדאגה למתרחש בארצנו באה לידי ביטוי בעלילת הספר?

     

    "כל הזמן. לכל אורכו, בלי הפסקה. היא מציצה דרך החלון, ומחלחלת מכל סדק אפשרי, גם בחלקים שמספרים סיפור אישי ורומנטי היא קיימת. כל הגיבורים כמעט, חרדים לגורלה של המדינה, והם נאבקים על כך בדרכים שונות, ואף הפוכות זו לזו ומתנגשות זו עם זו.

     

    "בלב הספר מונחת עלילת מחתרת כותבי הגרפיטי וההתחקות אחריה. בקשר הרומנטי שמתהווה בין גבריאל לעוזיה ובסכנות שמאיימות עליו. רק לעיתים רחוקות יש קצת מרגוע ממנה, בין ספסלי העץ של בית הקפה, העוגות והשוקו. או בסדנת הכתיבה".

     

    האם את חושבת שהחברה הישראלית מתקיימת ממשברים במהלך חייה ולמעשה בלעדיהם אין לה בסיס - מתוך השוואה בין המדינה לעוזיה שעברה כל כך הרבה בחיים, ומחפשת אחר השקט, אך לבסוף מוצאת את עצמה בלב לבה של ניסיון מהפכה, לכאורה?

     

    "כן. החיים שלנו כאן רצופי מאבקים ומשברים. ליהודים תמיד היו יומרות ומשימות עצומות, של תיקון עולם, של

    הפצת בשורות, והכוחות שהם נלחמו בהם היו גדולים ועצומים גם הם. כך זה קרה בעולם, תמיד היה שמח ורועש סביבנו, בגלל זה.

     

    "עשינו - כיהודים - הרבה רעש. ועם הציונות והקמת המדינה, כל האנרגיות האלה התנקזו לפה. את חושבת שעוזיה מושווית למדינה? מעניין, אני חשבתי שזו דווקא מרתה. שמתי לב שבכל פעם כשקורה משהו נוראי לאחת מהן, קורה גם לשניה. אבל שמתי לב לזה רק אחר כך, ואולי את צודקת".

     

    אז עד כמה הבריחה למקום אחר כדי להתחיל חיים חדשים אפשרית?

     

    "עוזיה מנסה לברוח צפונה, בית הקפה הוא מקום מפלט, השחייה בבריכת השחיה היא מפלט. איתי, גיבור אחר, בורח אל התיאטרון. האם הם לגמרי לא מצליחים? בסופו של דבר, הם קצת כן, וקצת לא. כמו כל דבר בעולם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר
    חיותה דויטש. שקט יכול להיות מפחיד
    צילום: דבי קופר
    לאתר ההטבות
    מומלצים