להיאבק על הזכות לחיות: פרק מ"לילה ולואיס"
בשבוע הבא (26.1) יכריז מפעל הפיס על הזוכה בפרס ספיר לשנת 2014 - במהלך השבוע נציג בפניכם פרק מספריהם של המועמדים. היום - "לילה ולואיס" מאת חגית גרוסמן
לילה ולואיס, אישה וגבר צﬠירים וכריזמטיים, נאבקים ﬠל הזכות להתקיים וליצור בישראל החומרנית-צרכנית של ימינו אלה. אל השניים, שמתקדשים זה לזו בליל חורף קר, מצטרפים תינוקת, פרי אהבתם, ושד שמשתחרר מחיי בדידות ארוכים בבוידﬠם של דירת ילדותה של לילה, וﬠתה היא נאלצת להתמודד ﬠם קיומו, גחמותיו ודרישותיו.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
הרומן נטוﬠ בכאן ובﬠכשיו. הוא מתאר את דיוקנותיהם של אמנים כאנשים צﬠירים קשי יום. אבל, הרכיבים הריאליסטיים משתלבים ברכיבים שנכרו במחצבות מובהקות של הﬠולם הרומנטי: כמיהה לאהבה טוטלית ﬠל מאפייניה הנרקיסיסטיים, התמכרות לחוויות קצה ושאיפה אל הנשגב.
פרק ראשון
1.
בפעם הראשונה שנסעה לַיְלָה אָבֶלַנְשׁ עם לוּאִיס אַרְתוּרוֹ באוטובוס, הוא קרא בספר "פשעו של סילבסטר בונאר". הספר היה עטוף בעטיפה חומה ועל הכריכה תמונת מקטרת שעונה על ספר עתיק, לצד שעון חול שעמד במחצית התרוקנותו.
כמה מוזר היו הספר הזה והיכולת של לואיס ארתורו לקרוא אותו ולהיות פתוח להאזין לכל קול. גם סילבסטר בונאר היה איש ערירי כמוהו, אך הוא היה מלומד קשיש, ואילו לואיס ארתורו הוא מלומד צעיר שהספרים הם כל עולמו. את חייו כולם הקדיש סילבסטר בונאר לחקר כתבי יד עתיקים, תעודות ומסמכים ישנים נושנים, ורק באחרית ימיו התחוורו לו משמעות החיים וטעמם.
לואיס הידק את אצבעו בין הדפים כסימנייה. הוא רצה לדבר איתה, מהרגע הראשון שראה אותה בבוקר הקר ההוא, והיא ביקשה ממנו סיגריה.
הקפיטריה בפקולטה למדעי הרוח היתה כמעט ריקה. השעה היתה שמונה בבוקר. לואיס ישב רענן לאחר מקלחת חמה, בחולצת צווארון לבנה ומכופתרת, מתחת לאפודה חומה, וזוג עגילים שחורים על כל אוזן. צמידים כסופים כרוכים על פרקי ידיו. שערו קצר מאוד, שחור ומוקפד. צווארו מבושם. הוא מעשן סיגריה מקופסת "קאמל", ולילה מרגישה בנשימותיו. הן כבדות מעישון.
העור שלה עדיין צרוב ממגע של מישהו אחר, מישהו עם תלתלים זהובים ועיניים כחולות ורמאיות שהיתה איתו כל הלילה ובבוקר חמק ממנה. היא ביקשה מלואיס סיגריה והם דיברו על האיש שברח. לואיס הביט בה וחשב שהיא דובה שהופרעה משנת החורף שלה והסיק שכנראה לא כולם קופים. הוא שאל אותה בחיוך: "ואיך את יודעת שהוא לא מחפש אותך עכשיו, ממש ברגע זה?"
האיש המתולתל אמר לה שיש לו בית עם פסנתר ליד הים. והיא כל כך רצתה בית, כמו ילד רעב שמוכן לכל מאכל. היא רצתה שייקח אותה מבית אמה אל ביתו שליד הים. והוא הביט בה בעיניים ממזריות כמי שמבין שבידיו ממתק מפתה.
הם נסעו יחד באוטובוס אל בית אמה, הנסיעה היתה ארוכה. לילה הניחה את ראשה על כתפו. בבוקר ישבה אמהּ במטבח ולגמה קפה, עיניה לכודות בערפל מנומנם. היא הביטה בהם במבט מופתע כשירדו במדרגות, הרימה לעברו מבט מעורר רחמים ואמרה: "תבוא בבקשה לבקר אותנו שוב." כך היא הרימה את עיניה מספל הקפה וביקשה מהאיש עם התלתלים הזהובים.
אחר כך הם נסעו יחד באוטובוס לאוניברסיטה וכשהגיעו ברח ממנה האיש עם התלתלים הזהובים ונעלם. היא חיפשה אותו בכל המסדרונות של הפקולטה למדעים מדויקים. ואז מתוך אותו ערפל, בבוקר הקר ההוא, ביקשה סיגריה מלואיס ארתורו. מתוך עיוורון מוחלט וכנראה שאף לא מתוך הכרה מלאה. מתוך חלום ניגשה אליו בקפיטריה למדעי הרוח.
2.
בפעם השלישית שנסעו לילה ולואיס בקו 25 מהאוניברסיטה ועד לדרום העיר, היא לבשה שמלה שחורה וגרבה גרביונים שחורים ושקופים, עטופה במעיל צמר שחור כבד וארוך שעטפה בו גם את לואיס כשעמד לצדה בתחנת האוטובוס ורעד מקור. לילה ינקה מהסיגריה שהוא אחז בין אצבעותיו ולואיס אמר שיש לה מבטא צרפתי שמשתרבב לה לפעמים לתוך הדיבור. אחר כך הם עלו וישבו על רצפת האוטובוס בבטן האקורדיון המסתובב, ולואיס לחש באוזנה: "הלו, מדאם."
ולילה השיבה: "הלו מיסייה," ונישקה אותו על השפתיים. הם הלכו לדירה שלו. ברגע הראשון שנכנסה אל האור הזהוב והמעומעם בסלון, ידעה שלא תוכל עוד לעזוב. היא ישבה על הספה ונחלצה ממגפיה. באותו רגע חתולה יפהפייה טיפסה על שולחן העץ המגולף שעמד במרכז החדר, בין הספרייה לספה הרחבה ולכורסא האדומה.
לואיס עמד במטבח והכין קפה. לילה ניגשה אליו ונעמדה מאחורי גבו.
"איזה מזל אתה?" היא שאלה אותו.
"דגים," הוא השיב. "ואת?"
"מאזניים." היא אמרה.
היא שבה לסלון וכרסמה נגיסות אחרונות בסנדוויץ' גבינה שנותר בתיק שלה מהבוקר. היא חתכה חתיכה מהכריך גם לחתולה, אבל זו סירבה לאכול ואפילו לא טרחה לרחרח, רק תקעה בלילה מבט חושד וקפצה מן השולחן אל הספה. לואיס הניח את כוסות הקפה על שולחן העץ המגולף ואחר כך לקח מהמדף את "פרחי הרע" של בודלר.
לילה נשכבה על הספה והאזינה ללואיס קורא במהירות כמה שירים. היא לא הבינה אף מילה. "חכה," אמרה לו, "לא ככה קוראים." ופישֹקה את רגליה ועטפה אותו בירכיה וקראה לו מבודלר, לאט־לאט.
באותו ערב הם עברו לגור יחד.
בשמים רעמו רעמים אימתניים ומעל ראשם רעד גג הבית. בבוקר שמעה לילה צווחות עולות מן הרחוב, היא יצאה עירומה למרפסת וראתה איש נמוך ומתולתל בתלתלים זהובים תופס לירקן מפינת הרחוב את מקום החניה.
בנו של הירקן, נער גבוה וצר ראש, עמד מעל האיש הנמוך והמתולתל, שלף אגרופן וחתך חתך עמוק בצווארו. מוכרת הגבינות צווחה בבהלה ויצאה מהחנות לספוג במטפחת לבנה את צווארו המדמם של האיש עם התלתלים הזהובים. לילה עמדה מעליהם וראתה את הינף היד ואז את הדם הניגר במורד הצוואר ואת פניו המופתעות וגופו הקפוא והמופתע של האיש הנמוך.
צמרמורת קרה הקפיאה את גבה העירום והיא רצה אל המיטה, העירה את לואיס והוא חיבק אותה. כל הבוקר הם עשו אהבה, נחבאו זה בגוף זה. משתיקים את קולות הרחוב בנשיקות ארוכות מתחת לשמיכות, מעליהם סגורים החלונות, צעקות הרוכלים משוק התבלינים נבלמים בתריסים המוגפים. תאווה חריפה נמהלה בריחות התבלינים המתערבלים בהבל נשימתה ובקולו הרך של לואיס ארתורו.
רק לפנות ערב הצליחו לחלץ את גופם העירום זה מזה, ללבוש מכנסיים, להתעטף בחולצה חמה ולצאת אל המטבח. לואיס שבר ביצים לארוחת הערב, ולילה חילצה את מכונת הכתיבה האפורה שלה מהמזוודה הישנה והניחה אותה בזהירות על שולחן האוכל העגול, שעמד כחסידה על רגל אחת בפינת החדר הקטן שמאחורי המטבח, שחלונותיו הגבוהים היו מוקפים בעץ עם עלים מעוינים רחבים.
העלים נשטפו בגשם הסוער ולילה שמעה את צעקת העץ ברוח הצולפת על הענפים והעלים הנחבטים מטיפות המים. שלל דפים נכתבו מתחת לצמרת העץ השחורה. מרחבים כהי צללים שטמנו בשתיקתם את סוד פריצת הגזע מן האדמה. בניחוח החביתה המיטגנת שרו ציפורי החורף בסמוך לאוזנה הקנאית של החתולה, שנוכחותה של לילה במיטתו של לואיס הדליקה בה זעם. החתולה רשפה לעבר לילה ופניה המאיימים משתקפים על אדי החום שמכסים את שמשת החלון הקפואה.
כל הלילה ישבה לילה לאור הנר, האזינה לצעקת העץ וכתבה. היא התרחקה מגופו של לואיס, והצללים סביבה העלו עשן שקוף לאורך הקיר. היא התרחקה גם מגופה, שמעה היטב את צעקת העץ נרטבת בלחש הרוח ואת השמים שהקישו על החלון קצב חופשי של טופסי חנינה. היא הרגישה את גופה יותר מתמיד. צריבת מגעו של לואיס נותרה בבשרה.
כך גילה לה לואיס את הבית המוקף בגשם ושמשות.
לפעמים, בערב, הם יוצאים אל הרחובות הרטובים, רכונים זה על זה כבתים שקרסו, פוסעים בשלוליות בנעלי צמר אפורות, מחפשים אחרי סרטים על אמנים מתים. אחר כך מסתגרים בדירה הקטנה וצופים בסרטים על רנאלדו ארנאס, סילביה פלאת', מודליאני, קלימט וגוסטב מאהלר.
מבעד לחלון מציץ קצה מצחו של העץ העומד ברחוב נחלת בנימין וכל תלתליו מכסים את המרפסת הקדמית של הדירה. עלים ירוקים וקרים מתנועעים לצליל אזעקה עיקשת של מכונית.
החתולה עולה על הכרית ונופלת אל הרצפה. על השולחן העגול נאספים חומרים. עשרות דפים מודפסים בשורות קצוצות. עליה לערוך את שיריה. רבים מהם עליה לכתוב שוב, לפענח את הסמלים הנסתרים, להרכיב מהם יצירה חדשה.
היא לובשת את הסוודר של לואיס ואוספת לתוכה את כל הריחות שאגר במשך יום שלם. אחר כך היא יושבת בסלון, והוא שוכב במיטה מעבר לקיר. או שהיא שוכבת באמבטיה, והוא עומד במטבח. או ששניהם יושבים במרפסת או ששוכבים עירומים על הרצפה, על שטיח מאולתר משמיכות צמר ופוך. הגוף נגוע עד העצמות.
פתאום קם לואיס, מתלבש במהירות ויוצא מהדירה. לילה נותרת לבדה על הרצפה. הוא לא אומר לה לאן הוא הולך. מודאגת היא רצה במדרגות התלולות אל הרחוב, תוך כדי שהיא מציתה סיגריה ומכפתרת את מעיל הצמר השחור מעל גופה העירום. הם נפגשים על המדרכה שליד דלת הכניסה. לואיס מחביא משהו מאחורי גבו, לילה מציצה ולואיס מגיש לה פרח אדום. לילה מנשקת אותו חזק על שפתיו.
"בואי, נלך לקנות סיגריות." הוא מבקש והם צועדים יחד ברחוב, האישה היחפה עם הפרח ולואיס כה יפה לצדה. "את הפרח עם האישה" לואיס אומר, והיא לא רוצה שהדרך הזו תיגמר.
הם שבים אל הדירה, קוראים ספרים ומאמרים על ספרות, מסכמים משפטים ארוכים למשפטים קצרים, קוראים את ברנר, שלום עליכם, בודלר, אמילי דיקנסון, לאה גולדברג, ססטינה של אליזבת' בישופ שגזרה מדף עיתון סוף השבוע והדביקה במחברת, לצד שיר של נתן זך.
בלילה הם ילכו לקרוא שירים במקום קטן וחשוך. בצד המזרחי של העיר, מאחורי המגדלים המאירים. היא תקרא שירה בפעם הראשונה בחייה בחדר קטן מלא אנשים.
היא עולה לבמה עם סיגריה בוערת, אבל מיד מבינה שהיא זקוקה לאוויר ולא שואפת מן הסיגריה במשך כל הקריאה, היא יושבת על כיסא וקוראת שירה, אחר קמה מהכיסא ורצה אל לואיס, מטמינה את פניה בסוודר שלו, הוא מצליח לחוש בפעימות לבה מבעד לסוודר, הוא מחבק אותה ומקיף את ראשה בזרועותיו, היא מתחבאת בו. "הלב שלך דופק כל כך חזק." הוא לוחש לתוכה.
"בוא נלך הביתה." היא משיבה ומרחפת כל הדרך הביתה כמו מכשפה על מטאטא, מניפה את ידיה לצדדים ומעילה השחור מתנופף ברוח כגלימה, ולואיס משגיח עליה, הולך אחריה ומדבר אליה.
"ממה נתפרנס?" היא שואלת בדאגה.
"אני לא יודע." הוא משיב.
"אז מה נעשה?"
"אני רוצה לקרוא ספרים ושישלמו לי על זה."
מתוך "לילה ולואיס", מאת חגית גרוסמן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 208 עמ'.
