שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    טקס אשכבה למוצרט: מעצבן ונפלא

    המנצח האוסטרי מנפרד הונק חולל עם הפילהרמונית הישראלית מעין טקס אשכבה למוצרט, תוך שהוא מקדים ליצירה האלמותית שלו מזמורים כנסייתיים מסורתיים, משמיט מהרקוויאם פרקים ומשרבב קטעי קריאה. התוצאה: קונצרט מעורר מחלוקת, מרגיז אפילו, אך מרשים מאוד ברמת מבצעיו

    מוצרט נפרד מחייו תוך כדי כתיבת תפילת אשכבה נשגבת – הרקוויאם הנודע לתהילה. רקוויאמים נכתבים זה מאות שנים, אך דומה שהרקוויאם של מוצרט מתנשא מעל כולם. אלא שאמש (ד') בקונצרט התזמורת הפילהרמונית, המנצח האוסטרי מנפרד הונק לא הסתפק ברקוויאם לעצמו והפיק מעין טקס אשכבה כנסייתי שלם. הוא חיקה לכאורה הפקת מיסה בכנסייה מן המאה ה-18 תוך שהוא מערבב במוצרט מזמורים גרגוריאניים, בוצע את הרקוויאם לנתחים (ומשמיט ממנו קטעים) ותוחב פנימה קטעים.

     

    הקונספט הזה בעייתי בלשון המעטה. אני מסכים שאין ביצוע קנוני, מקודש כביכול, שאסור לשנותו. מניפולציות אמנותיות שמשרתות את המוזיקה הן לגיטימיות כמובן. אבל יש גם שאלה של טעם טוב, וחוששני שבמבחן האלמנטרי הזה הונק נכשל. לרגעים נדמה היה שהמהלך הרלגיוזי הנרגש שהוא חולל אינו אלא קיטש.

     

    המנצח מנפרד הונק. יצר קיטש (צילום: עודד אנטמן) (צילום: עודד אנטמן)
    המנצח מנפרד הונק. יצר קיטש(צילום: עודד אנטמן)

    בשנות חייו האחרונות היה מוצרט עני מרוד, אך המוזיקה שיצר, דווקא בעת ההיא, נשגבת. ושנת חייו האחרונה - 1791, היא משנות השיא של יצירתו. הקונצ'רטו האחרון לפסנתר, האופרה "חליל הקסם" והרקוויאם, שנכתב בחודש האחרון לחייו. סיפור כתיבתו דרמטי: דוכס אוסטרי הזמין ממוצרט, בעילום שם, מוזיקה לתפילת אשכבה. באוקטובר אותה שנה החל מוצרט לעבוד על הרקוויאם במצב רוח מרומם (בניגוד למיתוס הרווח). אלא שבתוך חודש וחצי חלה, ספק דלקת פרקים אקוטית, ספק מסיבוכי דלקת ראות. ההידרדרות במצבו היתה קיצונית וב-5 בדצמבר 1791 הוא הלך לעולמו.

     

    וכאן מתחיל הפרק המוזיקלי המרתק. למעשה מוצרט כתב בשלמותם רק שני פרקים: את הפתיחה ("הענק להם מנוחת עולם, אלוהים") ואת הקירייה ("אדון רחם"). בפרקים האחרים הספיק מוצרט לכתוב את כל התפקידים הקוליים - מקהלה וסולנים - וכמה מכלי הקשת, אך לא את מרבית התזמור המלווה. בפרקי הסיום הוא הספיק לכתוב רק טיוטות, סקיצות והערות שוליים, ומפרק הלקרימוסה ("יום שטוף דמעות יהיה היום") רק שמונה תיבות. היצירה שהותיר אחריו היתה אפוא חלקית. עם זאת רישומיו עסקו במכלול היצירה, כולל בפרקיה האחרונים. וזה מה שאפשר את השלמתה לאחר מותו.

     

    ואכן קונסטנצה, אשתו המעשית של מוצרט שחששה לאבד את השכר המובטח, פנתה לשם כך אל פרנץ זיסמאייר, שהיה תלמידו של מוצרט ובילה אתו את חודשי חייו האחרונים. זיסמאייר הכיר את היצירה באופן אינטימי ושמע ממוצרט במישרין על רעיונותיו לגבי סופה. נאמן לאלה השלים זיסמאייר את המוזיקה, וחתם יצירה, שגם מי שאינו אמון על מוזיקה קלאסית חש את עוצמתה הנשגבת, ואת האינטנסיביות הרגשית שהיא מחוללת.

     

    להוסיף על מוצרט, לקחת ממנו

    כבר 200 שנים דן עולם המוזיקה בטיב מלאכת השלמת הרקוויאם שעשה זיסמאייר האומלל. יש המשבחים - ואכן, בדרך כלל היצירה מבוצעת במתכונת שזיסמאייר חתם עליה. אבל יש גם הקוטלים, ולמצער הוא מואשם בהעדר שאר-רוח. מגופים ממוסדים דוגמת הפילהרמונית, הציפייה היא בדרך-כלל היא לבצוע במתכונת המקובלת. בשוליים האוונגרדיים יותר, לא חדלו ניסיונות ל"השביח" את הרקוויאם. ודומה שגם מנפרד הונק, על-אף שמופיע במסגרות ממוסדות לחלוטין, מבקש לעשות זאת. ולא רק מטעמים מוזיקליים אלא גם דתיים. להונק - מוזיקאי מעמיק וקתולי אדוק - יש העוז (יש יאמרו החוצפה) וגם החזון, לחולל דרמה שלמה סביב הרקוויאם.

     

     

    הוא נפטר מפרק הסנקטוס שנחשב ליותר זסמאייר ממוצרט, מפרק האגנוס דיי ורב הקוֹמיוּנִיוֹ. למעשה השמיט את החלק שבו שכפל זיסמאייר את המוזיקה של הקירייה, דבר שמוצרט מן הסתם לא היה עושה. עד כאן מהלכים שכבר נעשו בעבר. אלא שהונק לא מסתפק בכך. הוא בונה מסכת שלמה שמקדימה את הרקוויאם באמצעות שלושה מזמורים גרגוריאניים וקטעי טקסט - מכתב של מוצרט, קטעי שיר של נלי זק"ש, ושתי יצירות קודש של מוצרט. וכשסוף-סוף מגיע לרקוויאם הוא חוצה אותו במזמור גרגוריאני נוסף ובשני קטעי טקסט מ"ספר ההתגלות" מן הברית החדשה. ומאחר שקטם את שלושת הפרקים האחרונים "התיקניים" של הרקוויאם, הוא נאלץ לבצע השלמה: הוא חוזר על שמונה התיבות "הטהורות" של הלַקרִימוֹסָה (התבות היחידות בפרק זה שמוצרט הותיר) ומיד אחריהן, ברצף, העלה את "אָוֶוה וֶרוּם קוֹרְפּוּס" המוטט הנפלא שכתב מוצרט חצי שנה קודם לרקוויאם.

     

    לפני הקונצרט חששתי שזו הולכת להיות מסכת רווית משקל עודף - ליטורגי ומילולי - שרק תפגע בזכּוּת העילאית של הרקוויאם. האם זה קרה? ובכן, כן ולא. קטעי הקריאה ממש חיבלו בקונצרט. עצם קיטוע הרצף המוזיקלי המופלא, בקטעי קריאה ממקורות שונים, שאינם אחידים טקסטואלית או רעיונית - זה לעצמו קונספט אמנותי בעייתי בלשון המעטה. קיטשי ודי ילדותי. אבל לתת לאקי אבני לקרוא את הטקסטים הללו, זה כבר ממש נורא. שערו בנפשכם: אקי אבני, אחרי הקירייה הנשגב של מוצרט, פוצח בקריינות מלודרמטית, צעקנית וזולה - נורא! איזו בחירה אומללה.

     

    תקלה נוספת היא שאת המזמורים הגרגוריאניים לא המקהלה שרה. הם היו מוקלטים. יתכן שהונק רצה לחקות מודל כנסייתי של מקהלת גברים שמשמיעה את מזמוריה מירכתיה המרוחקים, המוסתרים, של כנסייה. אבל לעשות זאת בהקלטה?! זה זול. לא מכובד. אין לי בכלל צל של ספק שהמקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, המצוינת מאוד, הייתה "אוכלת" מזמורים כאלה על נקלה. אז למה לא לתת להם לבצע זאת בשירה חייה על הבמה ולנגד עינינו?!

    קריינות צעקנית וזולה. אקי אבני (צילום: עודד אנטמן) (צילום: עודד אנטמן)
    קריינות צעקנית וזולה. אקי אבני(צילום: עודד אנטמן)
     

    מכל מקום התוספת לכשעצמה - של המזמורים הגרגוריאנים ושל מוזיקת הקודש של מוצרט - לא הזיקה לטעמי. להיפך, במובן מסוים המהלך הזה יצר מופע עשיר יותר רעיונית ומוזיקלית. ודווקא על רקע הלחנים החד-קוליים (מונופונים) של המזמורים הגרגוריאנים, פרקי הרקוויאם של מוצרט זהרו כמרגליות.

     

    ביצוע מקצועני

    את פרקי השירה של מוצרט פתחה המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני בLaudate Dominum- ("הללו את ה'"). זהו פרק הסיום של מזמור קודש שמוצרט כתב ב-1780 עבור הקתדרלה של זלצבורג. הפרק הזה ("הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים") מוכר מאוד ונפלא מאוד: תחילתו בשירת סולו פשוטה של הסופרן, המקהלה משתלבת חרישית בהמנון תהילת האל (Gloria Patri) והסופרן חוזרת ומצטרפת בסוף בא-מ-ן גדול. הביצוע היה פשוט נפלא. לסופרן הקוריאנית המעולה סונהיי אים (Sunhae Im) יש קול צלול, שירה נקייה, עם ויברטו קל. והדיאלוג שלה עם המקהלה היה נוגע ללב.

     

     (צילום: עודד אנטמן) (צילום: עודד אנטמן)
    (צילום: עודד אנטמן)

    והאמת צריכה להיאמר: גם אם הונק הרגיז בקונספט מסכת-בית-הספר שארגן לנו, הוא סיפק לנו ביצועי מוזיקה משובחים. השילוש הקדוש: מנצח-תזמורת-מקהלה עבד כאן היטב. פרשנות הרקוויאם של הונק ייחודית. איננו שומעים בדרך כלל רקוויאם עם מהלכים דרמטיים כאלה והדגשים כאלה על משפט ספציפי או תיבה. והתזמורת הפילהרמונית זורמת אתו במיומנות קולחת, כדרכה. ולשבח גדול ראויה המקהלה: קולה עז, אחיד, המוזיקליות של זמריה מזוקקת. הניואנסים מחודדים והיא גמישה וזורמת.

     

    ה'אל רחם נא' (Kyrie) היה מעוררת יראה. 'יום הדין' (Dies Irae) שאט כבמרוץ. ה'עת רשע' (Confutatis) געש. 'זכור נא מושיעי' (Recordare) הציץ לתהום והתנשא ממנו. ו'יום הנהי' ( Lacrimosa) היה גדוש יגון. המקהלה הישראלית קיימת רק כחמש שנים (נוסדה ב-2009 בידי מנהלה חגי גורן ומנצחה רונן בורשבסקי) אך כבר נחשבת למקהלת א-קפלה המקצועית ביותר בישראל, עם יכולות שירה ורסטיליות, ואמש היא הוכיחה זאת.

     

    את ההפקה שלו סיים הונק במוטט "אוֶוה וֶורוּם קוֹרפּוּס" ("הידד לגוף האמיתי"). ההנחיה העיקרית שמוצרט צרף ל-46 תיבות היצירה הזאת, היא הוראת 'סוטו ווצ'ה', כלומר הנמכת הקול. כאילו מבקשת המקהלה לומר דבר סוד, סוד שאי אפשר אולי לאומרו במילים. וזה הדהד באוזני כל יושבי אולם הפילהרמונית, וסיים מופע שגם הרגיז וקומם בחלקיו, אך גם סיפק נתחים של מוזיקה מפעימה. ובוודאי שלא הותיר איש שווה נפש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עודד אנטמן
    מנפרד הונק. קונספט בעייתי
    צילום: עודד אנטמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים