שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "רוצחות בשירות היטלר": אכזריות ממבט נשי

    הן לא לקחו החלטות או נתנו פקודות, אבל האכזריות היתה שם, מחכה לצאת. ונדי לוור חקרה את תפקידן של הנשים בתקופה בה שלטו הנאצים ומביאה מסמך היסטורי מרתק, ענייני וממוקד שמלמד אותנו על צד נוסף של הזוועות

    שלושה-עשר מיליון נשים היו מעורבות ופעילות בארגונים של המפלגה הנאצית, ועד סוף המלחמה הלך וגדל מספרן בהתמדה. ספרי ההיסטוריה והמחקרים, על פי רוב, הדירו אותן מתיעוד ומאחריות, למעט אי-אילו מקרים שצפו ואיתגרו את הסיבולת הסאדיסטית הקולקטיבית כמו ארנה פטרי, שמצאה שישה ילדים יהודים ליד ביתה, האכילה אותם ארוחת ערב, ואז העמידה אותם בחורשה וירתה לכל אחד בעורף, או, כמובן, אילזה קוך, אשתו של מפקד מחנה בוכנוואלד, שעליה מסופר כי פשטה את עורם המקועקע של האסירים כדי להכין מהם אהילים (סיפור שלא קיבל הוכחה חד משמעית לאמיתותו), ואהבה להתעלל בהם בסגנון סאדו מזוכיסטי (דווקא אותה לוור מזכירה פעם אחת באגביות, כנראה בגלל שלא היתה במזרח).

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר 

     

    "רוצחות בשירות היטלר", האכזריות כעצמאות נשית ()
    "רוצחות בשירות היטלר", האכזריות כעצמאות נשית
     

    עשרים שנה חקרה ונדי לוור מסמכים ותעודות, חלקן הותרו לשימוש רק בשנות ה-90, כדי להראות את התפקיד האמיתי של מי ששימשו כמורות, אחיות סיעודיות או פקידות, והיא מראה בצורה חד-משמעית את "תרומתן" האפקטיבית להשמדה ההמונית. אי אפשר לומר שזה לא יכול היה להתרחש ללא הנשים הללו, אבל הכוח שלהן בהחלט הפך את תעשיית ההשמדה הנאצית ליותר יעילה ושיטתית, ובלא מעט מקרים - גם ליותר אכזרית.

     

    הן לא לקחו החלטות או נתנו פקודות, זו היתה טריטוריה גברית לגמרי, אבל לפעמים המרחק בין הנייר למעשה עובר דרך פקידה כזו או אחרת. חשוב לציין, לא מדובר רק בהשמדת יהודים. לוור גם ממפה את תעשיית ההרג הפנימית, את אותן טירות אליהן הובאו גרמנים שסבלו מ"בעיות" החל מאפילפסיה, דרך איברים לקויים ועד חיילים שנפצעו קשה בקרב. את כולם כמעט הרגו בלי למצמץ, ושלחו למשפחה כד אפר בתוספת סיבת מוות מופרכת.

     

    אפשר לפרש את הדברים העולים מן הספר בכמה אופנים - נכון, נקודת מבט ג'נדרית היא כמעט מתבקשת, וכמו כן ההדחקה הפסיכולוגית המרשימה, הודות לשטיפת המוח האנטישמית והלאומית שהן עברו. בכך, כמובן, הן לא שונות מהגברים הנאצים, אבל דווקא הקריאה הפחות אלמנטרית והיותר מעניינת (לטעמי) היא ממקום אנטי פמיניסטי.

     

    "הנשים הצעירות של התקופה הביטו קדימה, לא אחורה, הן לא ראו בעצמן פמיניסטיות. לאמיתו של דבר, רוב בנות הדור הזה הביטו על הסופרז'יסטיות בביטול, כעל דבר שחלף זמנו", כותבת לוור, ומהדברים שלה עולה אבחנה ברורה, כזאת שמצאה את דרכה גם לרומן "נוטות החסד" מבעד לכל תיאורי הדם, הזרע והאיברים המבותרים, וזו בעצם הטענה הקפיטליסטית.

     

    גם ניר ברעם ב"אנשים טובים" ניסה באמצעותה להסביר את הנפש האלסטית של האדם, ואת העובדה שאנשים נורמטיביים לכאורה הפכו לרוצחים מיומנים ושיטתיים בחסות המנגנון הנאצי. מה שעולה מרוב סיפורי הנשים של לוור זה פשוט רצון "לעשות משהו" עם החיים, דרך להגשמה עצמית, אבל כאמור לא לפי האג'נדה הפמיניסטית, אלא לפי אג'נדה נאציונל סוציאליסטית חלופית לגמרי, שניסתה לנגן על אותן אקורדים סופרז'יסטים נגינה אחרת לגמרי, או כפי שהגדיר זאת הפיהרר "התנועה הנאצית תשחרר את הנשים משחרור הנשים", היא תעניק להן משמעות ובעיקר מוביליות חברתית.

     

    נשים שגדלו באזורים פריפריאליים, בחברה שובינסטית וצייתנית, זו היתה אז דרכן היחידה לצאת מתוך הלא כלום הקיומי. הן לא ראו את עבודתן בצורה אסטרטגית כמו חלק מהגברים, לא מירפקו את עצמן לכדי קידום, לא התפלשו בתוך תככים מפלצתיים כדי להרשים איזה אוברשטורמבנפיהרר כזה או אחר.

     

    הן נעו בצירים מקבילים, תמיד בצל הגברים, עיגלו פינות, שייפו קצוות, וגם פה ושם ירו יריות, וידעו כמובן תמיד להדחיק בצורה שיטתית את הזוועות, להשתמש בנפלאות האוטוסוגסטיה כדי לומר שיהודים הם לא בני אדם, הם בעצם לא חשים מושפלים כשהם מכונסים בגטאות כמו חיות, והם גם לא סובלים כאב כשהם מומתים בגז, והכל כמובן מכיוון שהם אויבי הרייך.

     

    כמובן, כפי שלוור מראה, לא כל הנשים הן מיקשה אחת, יש כאלו שהתקשו מאוד להתמודד עם הזוועות, ויש מעט, מעט מדי כאלו שניסו לעשות משהו. מנגד, יש כאלו שנהנו מכך, כמו למשל ארנה פטרי או יוהנה אלטפטר, שדומה כי החיים במנגנון הנאצי היוו אמתלה למפלצת

     הסאדיסטית שבתוכן לפרוץ, אבל יהיה זה תיאור קל מדי, הן לא היו סוציופטיות שחיו בשולי החברה, הן האמינו שמעשיהן האלימים הם פעולות נקם מוצדקות שאויבי הרייך ראויים להן. בעיניהן, מעשים כאלה היו ביטויי נאמנות. הדרך להגשמה עצמית, חלקית ככל שתהיה, עוברת דרך הזוועות.

     

    "רוצחות בשירות היטלר" הוא ספר עיון היסטורי קולח, לא מתפזר לצדדים, מאוד ענייני וממוקד, ולא סובל מרעות חולות של ספרים שנכתבו בידי היסטוריונים, כמו הצורך האובססיבי לחלוק עם הקוראים את אופני התחקיר או להלעיט אותן בתעודות ומסמכים. אמנם לפעמים יש תחושה שלוור מביאה יותר מדי דוגמאות, והסיפורים מעט חוזרים על עצמם, אולי על חשבון אמירה יותר עמוקה, אבל הדוגמאות נחוצות, והאמירה נותרת עמוקה, ומתחדדת במיוחד כשמתקרבים לסוף.

     

    ונדי לוור, "רוצחות בשירות היטלר", מאנגלית: עפר קובר, הוצאת מטר

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים