שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אברהם בלבן: "אין אמהות טובות בספרים"
    מה יש בה בדמות האם שמעוררת בנו כל כך הרבה רגשות - חיוביים או שליליים? כמי שגדל בקיבוץ וראה את אמו רק בשעות המותרות, יודע אברהם בלבן מהו כעס אמיתי על אם שאיננה שם. בספרו "תשע אמהות ואמא" הוא מנסה לבדוק מה חושפים ייצוגיה בספרות הישראלית

    "כל שנות ילדותי היתה אמא מטפלת, ולא הגיעה הביתה לפני ששלחה את 'ילדיה' לביתם בתום ארוחת הערב וערכה את השולחנות לארוחת הבוקר", כותב אברהם בלבן בספרו "תשע אמהות ואמא - ייצוגי אמהות בסיפורת העברית החדשה".

     

    עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

     

    בלבן נולד וגדל בקיבוץ חולדה, וכך כתב על האמא הפרטית שלו: "כשבאה הביתה, החליפה דברים עם אבי או נחה מעט ואחר כך יצאנו יחד לבית הילדים שבו השכיבה אותי לישון. כך היתה מופיעה כדי לקחת אותי ממקום אחד שבו לא היתה, למקום שני שבו לא תהיה. בדרך העפר החשוכה בין שני המקומות האלה היא היתה שלי".

     

    איפה האמא הטובה בספרות הישראלית? ()
    איפה האמא הטובה בספרות הישראלית?

    בלבן הוא לא רק פרופסור לספרות ששב לחיות בישראל אחרי שנים ארוכות שבהן חי ולימד בארצות הברית, אלא גם סופר ומשורר. כשהוא נוגע במחקרו בייצוגים של אימהות בספרות הישראלית, הוא נוגע - בשפה פיוטית ממש - בשורש חשוף. לאחרונה התפרסם ספר ההמשך למחקרו, "הבריחה אל האמהות וממנה", וגם הוא אוחז בלב הקוראות והקוראים, כי לכולם הרי יש או היתה אמא, ורבים הם גם הורים בעצמם.

     

    "העיסוק באמהות בלי ספק קשור ליחסים שלי עם אמי", אומר בלבן. "כשכתבתי את הרומן שלי 'שבעה', הבנתי שיש הרבה נושאים לא פתורים מבחינה פסיכולוגית. אף פעם לא הלכתי לטיפול, אבל חשבתי שהעיסוק ביצירות של אחרים יביא גם לי תשובות.

     

    גדלת בקיבוץ, זו חיה שלא קיימת בספרויות אחרות חוץ מזו הישראלית, כשבאים לבחון את נושא האימהות.

     

    "האימהות בקיבוץ זה נושא שנוכח יותר בספרים מהעשור האחרון. כשהתחלתי לעבוד על 'שבעה' ישבתי חודשים בארכיון של קיבוץ חולדה, התחלתי את החיפושים בכעס גדול על הורי ועל ההורות שלהם. אבל ככל שלמדתי את הנושא הכעס שלי כלפיהם פג, והוא הופנה יותר אל המערכת הקיבוצית.

     

    "לא היה לי מושג שהקיבוץ באופן יזום ניסה לבנות משפחה לא ביולוגית. שההורים שם הם בעצם המטפלת של הכיתה והמחנך של הכיתה, והאחים הם ילדי הכיתה. הקיבוץ לא עודד הורים להפגין חום ואהבה. אמי, שהיתה אשה מלאת אהבה, שמעה שוב ושוב מוועדת החינוך שהיא צריכה ללטף אותי לא יותר ולא פחות ממה שהיא מלטפת את ילדי הכיתה שבה היא מטפלת.

     

    "עמוס עוז, שביקר בשבעה על אמי, סיפר לי שהיה בה יסוד חתרני. כמי שקיבלה כל כך הרבה אהבה מהוריה, אמא שלי באופן חתרני העזה להפגין אהבה גם כלפי ילדיה. ואף על פי שבילינו יחד מעט מאוד זמן, אני בפירוש הרגשתי את האהבה שלה. לא פעם חשבתי שבלי הגרעין של הביטחון העצמי וההרגשה שאני אהוב - כפי שהיא נטעה בי - לא הייתי עובר את החיים כפי שעברתי אותם".

     

    האמהות מעוררת סקרנות

    הרעיון לעסוק באימהות נולד כשבלבן לימד באוניברסיטת פלורידה קורס על נשים בסיפורת העברית. "שמתי לב

    שתמיד כשאני מגיע לסיפורים של סופרות עכשוויות כמו לאה איני, סביון ליברכט, יהודית קציר או נורית זרחי, שמעמידים במרכז את חוויית האמהות - הכיתה מתעוררת. ואז החלטתי לעשות קורס על אימהות בספרות העברית החדשה".

     

    במשך שמונה שנים רץ הקורס הזה, צבר פופולריות, ובסוף הניב שני ספרי מחקר. "תשע אמהות ואמא" התמקד בהיעלמותה, פחות או יותר, של האמא היהודייה או האמא "הטובה דיה", לפי ניסוחו של ויניקוט, מן הספרות העברית החדשה.

     

    במקום אמא טובה מופיעה אמא נרגנת, כעוסה, מניפולטיווית, אפילו נוטשת. אבל בספרו החדש, "הבריחה אל האמהות וממנה", מראה בלבן שהמעגל אט אט נסגר, שישנה חזרה תהליכית אל כתיבה מפויסת יותר על אמהות, יש יותר ויותר יצירות שבהן הגיבורים משלימים עם אמם בבגרותם, ואפילו דמויות נשיות שחוות את האמהות כדבר נעלה, כמעט קדוש.

     

    את המעגל הנסגר, טוען הספר, אפשר לראות בבירור אצל סופרים כמו צרויה שלו או דויד גרוסמן. ברומן הראשון של שלו, "רקדתי עמדתי", אומרת הגיבורה על גידול תינוקת: "תינוקת שבוכה? תינוקת שלא נותנת לישון בלילה? תינוקת שסוחטת את החיים? שמזקינה אותם בן רגע?" אבל ברומן האחרון שלה, "שארית החיים", כל מה שהגיבורה משתוקקת אליו הוא לחזור ולהיות אמא, לאמץ ילד.

     

    אצל גרוסמן ב"ספר הדקדוק הפנימי" האמא היא כמעט מפלצת. ב"אשה בורחת מבשורה", טוען בלבן, בוחר הסופר להעביר את נקודת המבט מן הילד אל האם, והגיבורה אורה היא אם דואגת, מסורה, ששקועה בחוויית האמהות שלה.

     

    ממילא אמא טובה היא לא חומר טוב לסיפור.

     

    "בדיוק. לכן היא לא מופיעה הרבה בספרות העכשווית. בחלק השני של המחקר אני מעלה את השאלה מיהו הקורבן האולטימטיווי, האם או הילד? הסופרים והסופרות יוצרים הקבלה בין הגיבור לבין ישו, שהוא הקורבן האולטימטיווי.

     

    "אצל עמוס עוז ודויד שיץ הילדים מושווים בעקיפין לישו. אצל אלאונורה לב האשה ההרה היא זו שמושווית לישו - ערב אחד הולכת הגיבורה מבית קפה בדיזנגוף לביתה, כשהיא בסוף החודש התשיעי להריונה, ובדרך תוקפים אותה צירי לידה. הציר השלישי מפיל אותה לארץ ואיש זר בא ועוזר לה. זה מזכיר את הסצנה בברית החדשה שבה ישו פוסע בוויה דולורוזה עם הצלב ונופל לארץ, ואיש זר ניגש ועוזר לו. קראתי מחדש את היצירה לאור הברית החדשה. הבטן של האשה ההרה היא הצלב שעל האשה לשאת.

     

    יש הבדל בין כתיבה של גברים על אמהות וכתיבה של נשים על הנושא?

     

    "יש הבדלים שהם טבעיים. אלאונורה לב ונורית זרחי כותבות למשל על המחיר הגופני העצום של הריון ולידה. אין תיאורים דומים ברומנים שנכתבו על ידי גברים. ביצירות של לאה איני וסביון ליברכט יש מטרופוביה - הפחד של הילדות להפוך בבגרותן להיות דומות לאמהות שלהן. זה לא מופיע אצל כותבים גברים.

     

    "כל נושא האמהות הפך מרכזי מאז אמצע שנות ה-80, שאז הופיע גל חדש של סופרות ישראליות. אפשר היה לחשוב שהגל הזה יציג את האמהות באופן רך ומתחשב, אבל בסופו של דבר קרה ההיפך - תיאורי האמהות בידי נשים אכזרי יותר מאשר אצל גברים. זה כמו שיוצר אשכנזי יכול לומר על אשכנזים דברים שמזרחי לא יעז".

     

     

    האם יש קווים ייחודיים לתיאורי האמהות בספרות הישראלית בהשוואה לספרויות אחרות?

     

    "מצד אחד תמצאי אצלנו בעיות אוניברסליות הקשורות לאמהות, למשל, האיזון בין רצונות ושאיפות של האשה לבין האנרגיה העצומה שהתפקיד האימהי דורש ממנה. הבעיות שכרוכות בהורות ובגידול ילדים, המעבר מסימביוזה גמורה של הורה-ילד להפיכת הילד לסובייקט עצמאי. אז כמובן יש אצלו בעיות אוניברסליות.

     

    מצד אחר, יש גם מאפיינים ישראלים ספציפיים. שהגיבורה של אלאונורה לב מתקרבת לקריה היא רואה את הזיקפה הגדולה של משרד הביטחון, ויודעת שהאמא הישראלית מגדלת את בנה עד גיל 18 וכשהוא מתגייס אין לה יותר שליטה עליו. לאה איני כותבת על ההתעללות של אביה שמתוארת כמחנה ריכוז.

     

    "ובאופן כללי אפשר לומר שתיאור האמהות בספרות שלנו הוא חלק מהסימפטום של בני הדור השני - דור שני לא רק לפליטי השואה, אלא גם ילדים של החלוצים שהגיעו ארצה בעשור השני של המאה ה-20, גם ילדים של אשכנזים או מזרחים שהגיעו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה, סופרים כמו רונית מטלון, סמי ברדוגו, לאה איני. הדור השני למהגרים ועקורים הוא בפירוש נושא ישראלי ספציפי".

     

    קלישאות אימהיות

    "איך חוויית האמהות שלך?" שואל לפתע בלבן דווקא את המראיינת. אני מנסה לענות תשובה אמיתית שעוקפת את מילון הקלישאות ההורי. "במשך המחקר הטרדתי קולגות שלי ושאלתי אותם על חוויית האמהות שלהם. נשים הכי פמיניסטיות אמרו לי ששום דבר לא הכין אותן לחוויה הזאת, זה אחרת לקרוא ספרות פסיכולוגית או פמיניסטית על אמהות, על הגל השני של הפמיניזם שהיה נגד אמהות והגל השלישי שהשלים עם האמהות. כשזה מגיע זו תמיד הפתעה.

     

    "זאת החזית העיקרית של הפמיניזם היום - נשים השיגו שיוויון בהרבה מובנים. יש להן הרבה יותר אפשרויות בחירה. אבל מהרבה בחינות זה לא היטיב את מצבן אלא ההיפך. והיום השאלה הגדולה היא - ותמצאי את זה בקולנוע, בתיאטרון, בספרות - איך למצוא איזון.

     

    "בנוסף, אנחנו מדברים על אמהות כמצב נתון אחד טבעי, אבל הפמיניזם היום מדבר על אמהויות. הספרות הפמיניסטית של העשורים האחרונים מראה שאמהות היא תוצר תרבותי.

     

    "האמהות האינטסיבית שבה עיקר הטיפול בילד הוא של האמא, שאמורה בשלוש השנים הראשונות להיות עם הילד וכו' - זה תוצר של 200 השנים האחרונות, מאז המהפכה התעשייתית. לפני כן גידול הילדים היה אחר. ביוון, רומא ואפילו צרפת במאה ה-17 - הילד הראשון

    היה היורש של המשפחה, והאמא ידעה שיום אחד היא תהיה תלויה בו, לכן הוא זכה לטיפול הוגן. הילדים הבאים אחריו קיבלו טיפול איום ונורא, נשלחו לאמנות ומיניקות בכפר. חלק מהילדים מתו או חזרו למשפחתם רק בבגרותם.

     

    "המשפחה כפי שאנו מכירים היום היא תוצר של המהפכה התעשייתית, כשהגבר יצא לעבוד מחוץ לבית, האשה נשארה בפנים, לטפל בבית ובילדים. יש ספר שכתבה ג'ודית ורנר האמריקאית, שחיה בצרפת עם שני ילדיה והיתה מאושרת, עד שבשלב מסוים חזרה לארצות הברית, והבינה שהאמהות בצרפת הרבה יותר נינוחה - חופשת הלידה ארוכה יותר, יש מרכזים לילדים בסמוך למקום העבודה של האמא.

     

    "לעומת זאת, בארצות הברית מסיבות היסטוריות ופוליטיות - המפלגה הרפובליקנית התנגדה תמיד למרכזים כאלה, חופשת הלידה קצרה. פתאום היא גילתה שאין אמהות אחת. יש אמהות נוסח צרפת ויש אמהות נוסח ארצות הברית. זה לא כורח ביולוגי, הכל תלוי באיך התרבות מעצבת את מוסד האמהות".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נעם גיל
    אברהם בלבן. נוגע בשורש חשוף
    צילום: נעם גיל
    הטבות למנויים
    מומלצים