שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אַמוֹן, סבא שלי היה יורה בי": להבין את הרוע
    בגיל 38 גילתה ג'ניפר טגה את האמת על המשפחה הביולוגית שלה - סבה היה מפקד מחנה ריכוז שנהנה לירות ביהודים לשם השעשוע. מרגע הגילוי היא מנסה להבין היכן עובר הגבול בין אהבה לשנאה, תוהה אם קיים גֵן נאצי, ומוציאה תחת ידה מסמך מרתק שמנסה להבין את הצד האחר של המפלצת
    "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה" - כך פותח טולסטוי את ספרו "אנה קארנינה", בציטוט שהפך לשגור בפי רבים. אבל מה היא משפחה - האם מדובר בקבוצה שחבריה קשורים זה בזה ברצף DNA בעל סממנים זהים, או שאולי מדובר בקשרים חברתיים עמוקים שאינם ניתנים להתרה? ואם אכן מדובר בקשרים ביולוגיים, מה קורה לילדים מאומצים, האם נגזר עליהם להיות שונים ממשפחתם המאמצת ולנסות להבין מדוע הם מרגישים שונים ולא מחוברים?

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

     

    "מון,סבא שלי היה יורה בי" - האם קיים "גן נאצי"? ()
    "מון,סבא שלי היה יורה בי" - האם קיים "גן נאצי"?

     

    ג'ניפר טגה, מחברת הספר "אַמוֹן, סבא שלי היה יורה בי" (הוצאת פועלים - סיפורת), גילתה יום אחד, כשבילתה בספרייה, ספר שחשף עבורה את האמת אודות משפחתה. סבה היה גת אמון, מפקד מחנה הריכוז פלאשוב, שהיה סדיסט רצחני שלא בחל בשום דרך לחיסול היהודים, הוא גם היה חברו הטוב של אוסקר שינדלר, והשניים הם הדמויות המובילות בסרטו של שפילברג "רשימת שינדלר" (גת מגולם על ידי השחקן רייף פיינס).

     

    טגה מגוללת את סיפור הגילוי כשהיא חוזרת אל ילדותה, אל אמה שמסרה אותה לאימוץ ואל סבתה - זוגתו של אמון. מרגע הגילוי נכנסת טגה לסחרור נפשי ואינה מוצאת מנוח, גם כשהיא יוצאת למסע פיזי בין מחנות ריכוז לבין ביתו של גת וביתה של סבתה, למפגשים עם אמה ואחותה למחצה - עליה לא ידעה - ולביקורים בישראל, שהיא חלק בלתי נפרד מחייה.

     

    הספר משלב שתי עלילות, האחת של טגה והשנייה היא מעין מסמך היסטורי שחיברה העיתונאית ניקולה זלמייר, כשהיא מסתמכת על דבריה של טגה. אנחנו מתחילים בקריאה על הגילוי של טגה וממשיכים בנתונים היסטוריים שמשלימים את התמונה. כך מוביל אותנו הספר בין סיפור אישי לסיפור קולקטיבי.

     

    "מהי משפחה? מה שאנחנו יורשים או מה שאנחנו חולקים זה עם זה?", שואלת טגה (עמ' 190) ממרחק של ארבע שנים אחרי שגילתה את הספר על אמה - "קורות חייה של מוניקה גת, בתו של מפקד מחנה הריכוז מתוך 'רשימת שינדלר'". שאלה עליה היא מנסה לתת תשובה במהלך הספר, בעזרת תהליך פסיכותרפי שהיא עוברת, חלקו בכתיבה.

     

    גטה אמנם נמסרה לאימוץ בגיל ארבעה שבועות, אך בגרמניה של שנות ה-70 מוסד אימוץ איפשר להורים להמשיך ולראות את הילדים. למעשה, מדובר היה במוסד שהיה מיועד לילדים לאמהות עובדות שאינן יכולות גם לטפל בילד. טגה היתה נפגשת עם אמה וסבתה כשהיו באות לבקרה מדי פעם. בשלב מסוים הועברה טגה למשפחה אומנת וזו אימצה אותה בגיל שבע על פי החוק ובהסכמת אמה. בעיניה של מוניקה גת, ג'ניפר היא, בראש ובראשונה, הבת של הוריה המאמצים.

     

    בצעירותה הגיעה גטה לישראל בתהליך של חיפוש עצמי, היא עוד לא ידעה על עבר המשפחה הביולוגית, אך חשה משיכה למדינת היהודים, וכאן למדה באוניברסיטה והכירה חברים רבים, שיהיו לה לעזרה בהמשך החיפוש העצמי שתעשה בהתקרב לגיל 40, עם גילוי האמת.

     

    הפחד של טגה שיש בה "גן נאצי" מטריד אותה, היא מנסה להבין אם האהבה שהיא חשה כלפי סבתה - שחיה עם גת באזור מחנה הריכוז והיתה עדה לזוועות שהתרחשו בו - היא משהו אפשרי בכלל, לאור הזוגיות עם מפלצת סדיסטית כמו גת. היא גם מנסה להבין האם הדכאונות שמלווים אותה בחייה נובעים מתוך משהו בתת-מודע, משהו שמציק לה והיא לא מצליחה לשים עליו אצבע.

     

    המעברים בין הקטעים האישיים לקטעים ההיסטורים אכן מספקים תמונה של המתרחש אז ועד כמה הוא משפיע על טגה, ואין ספק שהם חלק חשוב בקריאה. אך בשלב מסוים ההסברים הופכים לפסיכולוגיים וטרחניים, ואין בהם אלא להפריע לקריאה.

     

    יש משהו לא נעים בקריאה על מה שקרה בשואה, כאילו היא הופכת את האימה למשהו נתפס ואת הזוועות לממשיות -

     ויש בטקסט משהו מאיים יותר מאשר בסרט, משום שאנחנו, הקוראים, יוצרים את הניראות של התיאורים, בהתבסס על זוועות הקבורות בתת מודע שלנו. לא בכדי אנחנו שומעים על צעירים חסרי כבוד שמשתוללים באושוויץ כשהם יוצאים למסעות החיים, ייתכן שהם רוצים ליצור ריחוק, כיוון שלהבין ולהטמיע שהנורא מכל אכן התרחש, הופכים את המציאות לאיום, ואולי יום אחד זה עוד עלול לקרות לנו שוב.

     

    אבל דווקא בגלל זה חשוב לקרוא ספרים כאלה, בעיקר כשהם מגיעים מהצד השני, של הדור השלישי לפושעי המלחמה ההיא. להבין שגם עליהם מוטל עול כבד מנשוא, ורק אם נשאל ונדבר נוכל לשמר ולזכור.

     

    "אני לא חושבת שאפשר להשתחרר לחלוטין מן העבר, הוא ממשיך להשפיע עלינו, הצאצאים, אם נרצה או לא... אני מאמינה שנוכל להסתדר עם העבר וגם להניח אותו מאחורינו מתישהו אם רק נתמודד אתו בצורה פתוחה וגלויה", אומרת טגה (עמ' 145-144), כשהיא עושה את דרכה להבנה והשלמה. חובה גם עלינו להבין שהעבר שלנו קשור בעתידנו ואל לנו לשכוח או להשתחרר ממנו. 

     

    ג'ניפר טגה, אורחת מכון גתה במסגרת "שנת גרמניה ישראל" - לציון 50 שנות יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, התארחה ביריד הספרים הבינלאומי ה-27 בירושלים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים